'למה' זו לא שאלה

מדוע לא ייתכנו הסברים סיבתיים במדע

פילוסופיה של המדע | גלי בת חורין

תקציר

ההגדרה הכללית ביותר למונח "הסבר סיבתי" היא: אינפורמציה שניתנת מצד מוען, שיש לו את הידע הרלוונטי הנחוץ לענות על השאלה "למה E?",  כך שבסוף פעולת ההסבר, נוצרת הבנה כשהנמען מבין את הסיבה לE. זה נשמע ברור ומוכר. השאלה "למה" נשאלת ומקבלת מענה יום יום ולא היתה סיבה לחשוב שיש כאן דבר מה מסתורי אלא, שכשבוחנים הסברי סיבה במדעים העוסקים בתופעות הטבע מגלים  שקיימים רק שני סוגים עיקריים של הסברים:

1. משפטי סיבה ללא הסבר: למה E ? כי Y . כשY- הוא תבנית מופשטת שאינה מספקת הסבר עלE אלא רק מקדדת בתוכה אינפורמציה, שהמוען מניח שהנמען מכיר או – שפותחת שאלה חדשה E1 שהתשובה עליה היא Y1  בעלת התוכן ההסברי של E  שפותחת שאלה חדשה E2  שהתשובה Y2 עונה על E1 ……En
2. משפטי הסבר, ללא סיבה: אלו הסבריים מפורטים הכוללים את האינפורמציה הנדרשת להבין איך קרה E אבל לא-  למה E

כך במקרה הראשון אין הסבריות ובמקרה השני, כאמור, יש אינפורמציה הסברית אך לא סיבתית. ומשמעות הדבר היא –  שהסיבתיות לא נמצאת ממש באף אחת מהאפשרויות.

אפשר לתאר זאת כך: פסוק הסבר סיבתי לא מכיל את האינפורמציה של הסיבה, אלא הוא רק תמרור שמרפרר לסיבתו שלו שמכילה את האינפורמציה שמסבירה את הסיבה לשאלה הקודמת, כך עד סוף השרשרת. ישנם משפטי הסבר סיבתי נוספים, אסקור את כולם, אבל כל אלו שמצאתי הם בעיקר וריאציות על אותן שתי הצורות הללו. יוצאי דופן הם הסברים הסיבתיים בתורת האבולוציה, זאת בשל ייחודיותה של התיאוריה, שמעניקה סוג מיוחד של הכרחיות שמאפשרת את גורם ההכרח של ההסברים הסיבתיים בגבולות התיאוריה.

סיבה נוספת שבשלה אני מניחה כעת, שלא יכולים להיות הסברים סיבתיים במדע היום היא, שכדי שסיבה של תופעה תהיה בעלת תוקף הכרחי : אם ורק אם A אז B  – המכלול כולו, הטבע,  צריך להיות מתוקף על ידי סיבה, שכל הסיבות האחרות הן נגזרות שלה ועל כך יכולות להיות גם הן להכיל את מושג ההכרח. ישנן לא מעט תפיסות שמניחות קיומו של גורם מתקף ראשוני שכזה. אלא שמאחר שהסיבה, או העקרון בהכרח נמצא מעל לכל התופעות הוא אינו נמצא בתוך עולם התופעות ואינו יכול להיות מוסק ממנו  אלא חולש עליו מבחוץ, כמו מושג האלוהים, או עקרון  הטעם המספיק, או עקרון חסכוניותו של הטבע, או גם השערה תיאורית, כמו בדרוויניזם: החזקים הם השורדים על פי עקרון הברירה הטבעית.

מנגד, אם לא רוצים הנחות  מטאפיסיות בהסבר המדעי, בהכרח לא תימצא התופעה החולשת והמתקפת את כל העובדות, מתוך ממצאים אמפריים בלבד ובלעדיה כל שאר הסיבות בכל שרשרת סיבתיות אפשרית – לא יכולות להיות מתוקפות כתופעות שקיים בהן הכרח או אפילו את הביטחון שיתקיים התמד שיבטיח שאותה סיבה  תניב אותן תוצאות בנסיבות דומות.

כך שאם תיאוריה היא אמפירית גרידה, אין בה סיבות מתוקפות. ואם יש בה סיבות מתוקפות, הן מתוקפות על ידי מטאפיסיקה – שחולשת מעל לעובדות בעולם.

כדי לעמת את ההיפותזה בדבר אי-קיומם של הסברים סיבתיים בחרתי בתיאוריה  "הסברים סיבתיים" של דויד לואיס [Lewis] (1941–2001). מדובר באחת מהתיאוריות האחרונות בנושא וכך  שלואיס חולש על מרבית השיח הזה, מכיר ומתמודד עם הרעיונות המרכזיים בו ובעיקר-  משום שהוא האדווקטור הראשי להסבר סיבתי.

הבאתי את עקרי דבריו והוספתי את הביקורת שלי לכל אחד מהפרקים הרלוונטיים. בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא אצל לואיס רעיון שהיה יכול להפריך את התיאוריה שלי ולהפך, קיבלתי ממנו כלים רבי עוצמה שלא היו לי קודם,דווקא  להצדרת התזה שלי.

אחת מהמסקנות שלי מהקורס היתה, שאם רוצים לבחון את ההסבר כתופעה  יהיה קל יותר להתחיל עם ההסברים הראשוניים שעליהם נבנים אחר כך כל ההסברים הבאים. עד שמגיעים להסברים מורכבים ומופשטים מאין כמותם שכדי להתיר אותם ולגלות האם קיימת בהן סיבתיות –  יש לחזור צעד צעד לאחור את כל כברת הדרך שהסבר עבר, כדי לברר שם – אם הוא בנוי על סיבה. כי אם אינו בנוי על הסבר סיבתי, גם כל ההסברים הסיבתיים הבאים אחריו לא  יכולים להיות הסברים סיבתיים.

כל אדם  התחיל את דרכו עם ההסברים הפשוטים ביותר ושעליהם בנה אחר כך את מסד הידע שלו.בראיונות שהעניק לאחר פרסום תורת היחסות נהג  אינשטיין לספר שהרעיון הראשוני שהתניע אותו היה ספר מדע פופולרי לילדים שעורר אותו לחשוב על רכיבה על פני גל אור. כך, מתוך אנלוגיה לדברים מוחשיים וקרובים לחוויה קונקרטית – בתוספת הסברים מדעים ראשוניים התפתחה לבסוף תיאוריה מופשטת מאין כמוה, ולא היתה יכולה להתפתח אחרת, בדיוק משום שלצורות מחשבה יש רגע הולדת, שממנו היא מתהווה. לכן הוספתי פרק שכולו דוגמאות מספר מדע לילדים קטנים, הנקרא "למה ומדוע" וכשמו, הוא מעניק הסברים סיבתיים לשאלות שמחנכים מצאו שאלו שאלות שילדים נוהגים לשאול.

בשונה מקאנט, שהתייחס לתבונה הטהורה כשייכת ל"אדם", כדאי לזכור שקיים גם אדם כפרט, בעל תודעה כללית עם איפיונים מסוימיים אוניברסליים, אך גם בעל תודעה פרטית שמתחילה מרגע הלידה והלומדת על העולם גם מתוך המושגים והחוויות הייחודיים שלו, מתוך נקודת התחלה חדשה וחסרת ידע, כל פעם מחדש.

ההסברים הראשוניים מלמדים את החוקר המתחיל איך פועלים דברים בעולם. בסופם של הסברי ה"איך" – ולאחר התמקצעות במחקר מדעי, ניתן לגלות גם חוקי טבע. אלא שאלו, כאשר פורמים אותם ומפרקים לגורמים, מוצאים שם רק עוד ועוד שרשראות של הסברים, בתבניות מופשטות וחוקי טבע, שהם עוד תבניות מופשטות, שמכילות הסברים –וכל השרשרת בנויה על הסברים איך דברים פועלים כפי שהם פועלים ולעולם לא – מדוע הם פועלים כך. אם היה הסבר סיבתי, הסיכוי הטוב ביותר למצוא אותו היה בהסברים הראשוניים ולא אלו שבנויים כבר על ההנחה  שהסיבה הבסיסית כבר ידועה. מאחר שגם שם היא לא נמצאת, כל מסד הידע שלנו בנוי על תחושה מוטעית כאילו רכשנו כבר את הבנת הסיבות הבסיסיות. וזה פשוט לא נכון. רכשנו רק יידע על אופני ההנהלות של דברים, באופן לא שונה מחוקים רגולטיביים שרירותיים אחרים כמו חוקי תנועה שגם הם מעולם לא הציגו סיבה. מדוע עוצרים באדום ובירוק נוסעים. זה , ממש כמו ההתנהלות בטבע – היה יכול להיות אחרת, ורק במקרה זה כך. לכן ללא ידע קונקרטי על חוקי תנועה, או חוקי טבע, לא היינו יכולים לנחש אותם מתוך הגיון, כי הוא לא פועל עליהם. כל העובדות הבסיסיות של הטבע הן מקריות, ולכן פעם למדנו אותן ועובדות שלא למדנו- אינן יכולות לשמש מצע להסברים סיבתיים מאוחרים יותר, שכאמור, אינם אלא תבניות מופשטות שמקודד בהן שרשרת של כל השתלשלות הענינים שכלל ההסבר האינפורמטיבי המלא, והלא דטרמיניסטי.

אנחנו לא מבינים את הטבע. אנחנו לומדים אותו. הבנת חוקי הטבע היא רק הידיעה המלאה איך כל מקרה פועל, מתוך מקריות באופן שהוא פועל ולא ניתן לדרוש מהעולם שינפק  לנו את סיבותיו הפועלות. התביעה להסבר סיבתי היא שריד מטאפיסי, מתוך פרהספוזיציה עיקשת, לאחר שהצלחנו להפטר מהרעיון לטבע יש תכליות, שימרנו בכל זאת את האשליה שיש לו לפחות, סיבות.

לפני הכל, הערה מתודולוגית: אני תופסת את העבודה הזו כפי שהיא: כחלק מתהליך לימוד אקדמי, שמטרתו להציג יכולת להבין ולנתח טקסטים תוך ניסיון להציע ביקורת  ומחשבה מקורית. אין כאן כוונה יומרנית להניח, שהרעיונות האלו נכונים, או שהם עומדים בקריטריון איכות שמעבר למסגרת הלימודית, בעלי ערך ממשי  או תרומה אמיתית לפילוסופיה. אני מניחה, כמתבקש ממעמדי הסטודנטיאלי, שהדברים הנאמרים כאן הם בחלקם האחד שגוי ובחלקם האחר – טריוויאלי. ערכם, עבורי, הוא ההזדמנות לחקור את הדברים ולפתח את היכולת האישית שלי כך שבעתיד אצליח אולי  להפיק חומרים שיש בהם ערך. אני מבקשת, לכן,  לקרוא את העבודה כך, שבכל מקום שבו מושמעת קביעה נחרצת, יש לקרוא אותה כאילו נכתבו לפניה המילים "לעניות דעתי, למיטב הבנתי ובהתאם למגבלות התפיסה שלי" .

הקדמה: רקע קצר בתולדות השיח

1.      הגדרה

הסבר סיבתי הוא אינפורמציה שניתנת מצד מוען, שיש לו את הידע הרלוונטי הנחוץ לענות על השאלה "למה E?",  כך שבסוף פעולת ההסבר, נוצרת הבנה כשהנמען מבין את הסיבה לE . הסבר הוא פעולת תיווך כפולה: בין אדם לעולם, ובין מוען ונמען. הפונקציה של פעולת התיווך הראשונה היא להמיר ולתרגם אובייקטים של המציאות לאוביקטים של מחשבה, כשאין כל ביטחון לכך שאמורה להתקיים קורלציה בין שתי צורות האובייקטים (ציור של מקטרת, המילה "מקטרת" – אינם מקטרת) והפונקציה השניה נועדה  להעביר אובייקט מחשבה מסובייקט מוען אל סובייקט נמען: הדבר הדורש הסבר הוא כחץ הנשלח ממוען לנעמן (גם אם שניהם אותו אדם, היושב ותוהה על דברים) שראשיתו תהייה לגבי דבר מה  וסופו המוצלח הוא רכישת הבנה.

2.      סיבתיות – סקירה קצרה

"סיבתיות" מוגדרת במילון אוקספורד כיחס שבין סיבה לתוצאה. היחס הזה משתנה בהתאם לתיאוריה, לפרדיגמה ו/או למטאפיסקה וכך גם מעמדה האונטולוגי או אפיסטמי של הסיבה. אסקור כאן בקיצור רב כמה מהתפיסות המרכזיות למושג הסיבתיות בפילוסופיה של העת החדשה.

 

דויד יום (Hume) 1711 – 1776: סיבתיות נמצאת בדימיון.

ב"מסכת טבע האדם" (1740) קובע יום שהסיבה אינה נמצאת בתופעות עצמן אלא בדימיון האנושי, שנוצר מתוך הרגל לקשר בין שתי תופעות עוקבות בזמן וסמוכות במרחב. אין בשום עצם נצפה את התכונה של "סיבתיות" שניתן להסיק ממנה על עצם אחר. קיומו של כדור ביליארד אחד לעולם לא יחשוף תכונה קיימת, שבשלה יש לו את היכולת להיות סיבת  הדחיפה של כדור אחר בעת התנגשות. הדחיפה וההתנגשות הן תופעות המוסקות לא מתוך טבע הכדור. כך גם מושג ההכרח אינו נצפה בטבע.  האמונה – שתופעת "סיבה" יש בה כוח לאלץ את תופעת הסיבה  – נובעת מאותו הרגל. ההיסק לסיבתיות הוא אינדוקציה – מתוך הרבה מקרים אל כלל.

יום מצביע על כך שהאינדוקציה מניחה מראש שקיימת עקביות בטבע, הנחה שניתן לבחון אותה רק על פי אינדוקציות נוספות וכך שנוצר כשל לוגי: האינדוקציה ככלי היסקי מתוקפת על ידי אינדוקציה עצמה. סיבתיות מבחינתו של יום היא תופעה לא נצפית, לא מתוקפת לוגית ולעולם לא ניתן לדעת אם היא חלק מתופעות הטבע או שהיא קיימת רק בדמיון ומכל מקום, אין להסתמך על קדם-הנחות כאילו היקום מתחייב לפעול באופן עקבי על פי עקרון התמדה.

הסבר במדע יהיה  היסק אינדוקטיבי מתופעות ניצפות תמיד יחד המקיימות יחס של סמיכות ועקיבה, אך מבלי שניהיה רשאים להניח גורם מאלץ, או את הרעיון שקיימת סיבה שבהכרח תפעל תמיד בהינתן נסיבות דומות. כך שנותרנו רק עם הסבר תיאורי, שאינו מספק יכולת ניבוי: "אין שום דבר בשום עצם כשהוא לעצמו שיכול להיחשב כסיבה להסקת מסקנה שאיננה קשורה בעצם זה, ואפילו לאחר תצפית של קשר סיבתי בין שני עצמים אין לנו כל סיבה לגזור היסק כלשהו הנוגע לשום עצם מעבר לאלה שבהם התנסינו".[1]  קובע יום. (משמעות הדבר היא שאם רוצים לבדוק  אם כל הגפרורים בקופסה טובים, צריך להצית  כל אחד מהם ורק לאחר ששרפנו את כולם נוכל לדעת שהגפרורים בקופסה הזו היו  אכן טובים).

 

עמנואל קאנט (Kant) סיבה כקטגוריה של השכל, אפריורית לניסיון

קאנט, שיום עוררו מתרדמתו הדוגמטית, קבע ב"ביקורת התבונה הטהורה" (1780) את התבונה כמכוננת את עולם התופעות ומארגנת אותו על פי מושגים אפריורים. אם היה העולם בתפיסה כולו סינתטי אפוסטפריורי, כלומר- כל ידיעה מהחושים היתה רק לאחר שהאירוע כבר קרה, אז יום צודק, ואין שום דרך לדעת מגפרור אחד – ששאר הגפרורים  בקופסה ידלקו, יום צודק שלא ניתן להקיש דבר שאינו אנליטי (ולכן לא אומר דבר על העולם). מאחר שבכל זאת נראה, שניתן להסיק מסקנות מהטבע, קאנט הציע את  המושג  סינתטי-אפריורי, הכלים של הפרספציה של התבונה הצרופה, שהסיבתיות היא אחת מהם.  המושגים הסינתטיים-אפריוריים קודמים לכל התנסות (כמו המושגים האנליטיים) והם  הסינתזה בין רשמי חושים שמגיעים מהעולם כפי שהוא לכשעצמו – לבין צורות תפיסה אפריוריות של התבונה הטהורה. על כן הסבר סיבתי לתופעות אינו המסקנה (תמיד עשן מגיע לאחר אש ומכאן שהאש היא סיבת העשן) אלא דרישה מוקדמת לצורך הבנת תופעות או –  האופן הבלתי נמנע שעל פיהן תופעות חודרות לתודעה כשהן מראש "מגיעות" בצורת קשרים סיבתיים.

 

החוג הוינאי – 1928-1936: מדע ללא מטאפיסיקה

הוא כינויה של קבוצת פילוסופים שהתקבצה בווינה החל ב-1928 סביב ארנסט מאך, כלל הין היתר את רודולף קרנפ, הלוגיקן קורט גדל.  הושפעו מאנרי פואנקרה ופייר דוהם  ולודוויג ויטגנשטיין, א ג' מור ברטרלד ראסל ועוד . כולם, למעט גדל, דגלו באמפריציזם  על פיו הניסיון הוא מקור הידיעה היחידי ושניתוח לוגי הוא הדרך המועדפת לפתרון בעיות פילוסופיות.

חברי החוג מזוהים עם  האסכולה הפילוסופית הידועה כפוזיטיביזם לוגי. שעקריו,  המדע אינו אלא  אוספים של עובדות קונטינגנטיות. אין שום הכרח לקיומו של העולם הזה דווקא. כל דבר היה יכול להיות אחר, היש הקיים, קיים במקרה .  מאחר שהעובדות הקיימות – קיימות, הן אכן כפופות לחוקי  טבע – אלא שאין שום הכרח שאלו יהיו חוקי הטבע הקיימים ולא אחרים. ה"הכרח" – ובעקבותיו "הסיבתיות" – הם מושגים של ההכרה, ולא ניתן לטעון שהם חלים על הטבע. סיבות קיימות כיחס בין סיבה ספציפית לתוצאה ספיצפית בלבד. אין בעולם בנוסף גם "סיבתיות" לכשעצמה.היא מושג אפיסטמי שקיים בשפה בלבד. השפה גמישה מדי ומאפשרת להרכיב מושגים שאין להם קשר למציאות ומתוך עיוותים שהשפה מייצרת, נוצרות אמונות שווא כגון, שלסיבתיות יש קיום אונטולוגי. הסבר מהסוג הפוזטיביסטי הוא הסבר לוגו-סמנטי, כזה המשלב גזירה לוגית נאותה מתוך עובדות ניצפות. מתוך התפיסה הזו צמח גם המודל ה-DM  של המפל. הסבר נאות בנוי מפסוקים אמפיריים אמיתיים  הניתנים לאישוש על תופעה שהיא מקרה פרטי של חוק טבע הנגזרת ממנו דדוקטיבית. מתקיימת שקילות בין הסבר לניבוי, אותם פסוקים שמשמשים להסבר, משמשים גם לניבוי. כשמבינים איך משהו פועל, ניתן לחזות שבנסיבות דומות אותה סיבה תניב שוב את אותן תוצאות.  מודל ה-DM  הוא בעל עוצמה בכך שהדדוקציה משמשת כגורם ההכרח, ובכך מחליפה את הצורך בתלות בסיבתיות. אם חוק טבע אומר, ששעווה נמסה ב-60 מעלות, ניתן לגזור מכך לוגית, שבכל מקרה פרטי של המסת שעווה, היא תמיד תימס ב60 מעלות.  רוב רובו של הדיון היו

 

 

3.      מודלים הסבריים, סריקה קצרה

 

קארל המפל, Hempel (1905-1997)

המודל הדדוקטיבי נומולוגי (ND) מ-Studies in the Scientific Explanation  מבקש להכניס ראציונליות ואובייקטיביות למדע, ולנכש את שרידי המטאפיסיקה ועיוותי השפה. להסביר את ההתרחשות האמפירית E משמע להשתכנע כי הנסיבות אפשרו לחזות את E.המודל מכיל טענות על  התופעה המוסברת – E, הExplanadum-

וטענות מסוג שונה המסבירות את E –  ה-Explanace.

ההסבר הוא  בחיבור של תופעה אמפירית (c)הנגזרת מתוך חוק טבע L.  כל הסבר יכיל חוק טבע אחד לפחות. הטענות צריכות להיות אמיתיות וניתנות לאישוש ונגזרות דדוקטיבית מתוך חוק רלוונטי. השאלה מדוע E התרחש. הסברת E פירושה גם להשתכנע ש- E ניתן לחיזוי.

 

דיויד פרידמן: DM  לא מספק הבנה

ב (1974) Explanation and Scientific Understanding  טוען פרידמן כנגד מודל DM, שאינו מוביל בהכרח להבנה. הסבר צריך להביא להבנה. הבנה אמיתית מושגת לדעתו על ידי הבנת  מכלול  הדברים, שאינם בהכרח מובנים לכשעצמם אבל בסך הכל מתקבלת הבנה טובה יותר של העולם. המודל ההמפליאני של ההצמדה לחוק מכסה אינו מכוון הבנה לטענתו.

ראשית, העובדה שחוק טבע הוא ידוע, מוסכם ואף נחשב לאמיתי, עדיין לא מסייע בהכרח להבנה. השאלה  ((E"למה דני לא קם" –  "כי רצחתי אותו" – כשידוע שמתים לא יכולים לזוז (L) –  לא באמת העמיקה את ההבנה לסיבות שבגללן דני לא זז (הקשורות למערכות גוף והסיבה לכך שאינן מתפקדות לאחר מוות) אלא רק סיימו את הדיון בשאלה בתחושה שנאמרה המילה האחרונה. נדמה לנו שאנחנו מבינים מהו מוות, אבל כנראה שאנחנו רק מחזיקים בתבנית הסברית מופשטת ואנחנו עלולים להתקשות להסביר למי שיתעקש להמשיך ולשאול על הקשר  הסיבתי שבין מוות לאי-קימה.  פרידמן טוען שהמפל לא האמין שההבנה היא נושא ניתן למידול לכן זנח אותה בטענה  ששאלת ההבנה שייכת לתחומי הפסיכולוגיה או הפרגמטיקה. פרידמן לעומת זאת סבור שסיפוק הסקרנות והפגת מיסתורין העולם הם אחת ממטרות המדע. לכן המודל של הDN  אינו מספק אותו. פרידמן רואה במודל  רדוקציה למוכר ומוכר לא בהכרח מובן.

כדוגמה הוא מציג את השאלה: למה מים הופכים לאדים כשהם רותחים. תשובה: מים עשויים ממולקולות קטנות במצב תמידי של תנועה. בין המולקולות יש כוח אינטר-מולקולרי שבטמפרטורה רגילה יעיל מספיק להחזיק אותן יחד. בחימום המים האנרגיה והתנועה שנוצרת ממנה של המולקולות – גוברת. המולקולות צוברות מספיק אנרגיה להתגבר על הכוח האינטר-מולקולרי וכך הן חומקות ממנו אל האטמוספרה. כך הופכים מים לאדים.

לטענת פרידמן, הסיפור הזה הופך את התופעה ליותר מובנת אם כי המהלך אינו אלא רדוקציה של תופעה אחת (הפיכת מים לאדים) לתופעה מתוארת אחרת (התנהגות של המולקלות). סוגי ההסברים הללו, לטענת פרידמן לא מספקים אמנם הסבר סיבתי והם בבחינת הסבר תופעה שסיבתה  לא מובנת על ידי הסבר תופעה אחרת שגם סיבתה  אינה מובנת – אבל כך לדעתו מצטברת הבנה גלובלית על העולם. התופעה הבודדת נותרת לא מובנת אבל העולם הולך ומתבהר בתמונה הכללית על ידי הוספת יידע לגבי תופעות בודדות שאותן עלינו לקבל פשוט כעובדות.

אין טעם לחפש מודל אידאלי אחד, דדוקטיבי או אחר, בעל מעמד אפיסטמי מיוחד (סיבתיות, או חוק, להבנתי). ההבנה מתקדמת על ידי הכרת עוד ועוד תופעות והאופנים של התרחשותם. רק המכלול והמבט הרחב על תופעות רבות – מבסס הבנה כללית.

לאלו הטוענים שהמדע רק מסביר תופעה לא מובנת אחת בעזרת תופעה לא מובנת אחרת ובכך רק מעביר את המסתורין ממקום למקום, עונה פרידמן – שכל העניין הוא בכך שהרדוקציה של תופעה אחת נעשית לתופעה אחרת – מובנת קצת יותר –ופה כל ההתקדמות בהבנה. אפשר להבין את התפיסה הזו על פי אנלוגיה למילון. המילון מסביר מילה אחת (ערך) על ידי מילים נוספות, ואת המילים הנוספות  – המילון מסביר על ידי מילים קודמות. כך נראה כאילו שלא נעשה כל תהליך של למידה מאחר שאין שום דבר מחוץ לסטרוקטורה של השפה המסויימת (אם מתעלמים מתרגום המילה המוסברת לשפה אחרת, תרגום שהמילון לא מציע) אבל עובדה היא שניתן להעשיר את אוצר המילים ואף ללמוד שפה שלמה על ידי כך שרוכשים את הבנת הסטרוקטורה כולה. הדגש הוא על כך שאין "מטא-כלל" כמו גורם "סיבתי", במילון. למילים אין "סיבה"-  יש להן הקשר בתוך קונקטסט. ודי בכך כדי להבין שפה. פרידמן מציע את הרעיון – שההסברים במדע צריכים לשאוף למצמם את כמות התיאוריות ולאחד אותן ככל הניתן לקראת תיאוריה אחת גדולה, עם שפה אחת משותפת תחת אותו "מילון". כך יהיה קל יותר להבין את העולם.

 

באז ואן פרסן  ((Fraassen- הסבר טוב הוא הסבר משכנע

ב(1980) The Pragmatic Theory of Explanation ואן פרסן טוען שהסבר טוב מתחיל בהבנת השאלה הנשאלת. הוא מנסח מודל בפרדמטיקה שמתחקה אחר הקונקסט של השאלה ומציב את הדיון על ההסבר בקשר שבין תיאור, הסבר וקונטקסט. בנוסף הוא מצביע על כך שלא תמיד מתקיים קשר בין הסבר לניבוי ונותן דוגמאות.

ג'ון מקי (Makie)

Insufficient yet Necessary Component in an Unecessary Safitiant Causal Chain

תנאי חדש לקביעת הגורם הקזואלי: מאורע E הוא תוצאה של שרשרת אירועים והINUS, סיבת E, הוא תלוי מקרה. לדוגמא- תאונת דרכים  היא תוצאה של שרשרת אירועים שבמקרה ספציפי הINUS יכול להיות תקלה בבלמים  אבל  ה-E, היה יכול  להתרחש בעקבות אינסוף שרשראות אירועים אחרות: טעות אנוש, כביש רטוב, נהג שיכור, וכו.  כך שההסבר  מרכז את כל האירועים שהיו יכולים להיות הגורם ל-E   ומתוכם ייבחר ה- INUS  שהוא הגורם ההכרחי אך לא בהכרח מספיק בשרשרת אירועים לא הכרחית אך מספיקה. (זו אולי תפיסה הפוכה מהתנאי הקונטרה-פקטואלי של דויד לואיס).

 

4.      הפרספקטיבה שממנה נכתבה העבודה הזו

 

המבט על הדברים בעבודה זו מגיע מתוך סוג  של אמפיריציזם מתון.  אני לא רוצה לטעון לשאלת קיומן של סיבות בכלל אלא רק להתקיימותם של הסברים כאלה. אני חושבת שצדק יום ב"מסכת טבע האדם" כשטען שמי שלא נתקל מעולם קודם לכן באף תופעת תנע – לעולם לא היה מצליח לנחש מה יקרה לכדור, כשכדור אחר פוגע בו. לטענתו המידע שהטבע מעביר לחושים הוא רק על תופעות שבאות בסמיכות ובעקיבות זו אחר זו, אבל לעולם לא "סיבה":  התופעה האמפירית היא שעשן מגיע בעקבות אש. אבל לעולם לא מראה לנו שהאש היא סיבת העשן.  קאנט ראה בכך בעיה שיש לתת לה מענה, ובמיוחד לאור כך שנראה, שניוטון מצא את הסיבות הפועלות בעולם הפיסיקה. אבל האם חוקי טבע שניוטון ניסח מכילים את הסיבות,או רק את תיאור המכאניזם של מערך התופעות כלומר, את העולם המכונן על ידי  צורות ההסתלות ומושגי השכל? מבחינתו של ניוטון –הסיבה לכל היא האל. ללא אלוהים, האם ההסבר המכאני שנותר הוא הסבר סיבתי?

בחוק התנועה הראשון ניסח ניוטון את עקרון האינרציה, שמרמז, לדעתי, על תפיסה מאד מאופקת כלפי המושג "סיבתיות". אין בו תיאור של תהליך סיבה-תוצאה אלא תיאור גופים כפועלים בהתמדה – כל עוד אין שום סיבה– שינהגו אחרת: "עקרון ההֶתְמֵד קובע כי כל גוף נוטה להישאר במצב בו הוא נמצא: אם במנוחה – ישאף להישאר במקומו, ואם בתנועה – ישאף לשמור על מהירותו, (גודלה וכיוונה), כלומר, כאשר על גוף לא פועל כוח, מהירותו לא תשתנה." (ויקיפדיה).

ניסוח אחר ניתן לומר שעל פי עקרון ההתמד, כל גוף עושה תמיד רק את מה שהוא עושה מבלי שנבין את הסיבה (למשל, מדוע גוף בחלל נע במסלולו או  -נע בכלל) – אלא אם כן תהיה סיבה (אחרת) לשינוי. ומכיוון שזה נכון לכל גוף פיסיקלי (שאינו עצם חושב), אולי יהיה קצת יותר נכון לומר שמה שאנחנו מכנים "סיבות" בטבע אינן אלא אינטרקציות בין גופים שכל אחד מהם פועל על פי תכונה אינהרנטית משלו, כל עוד גוף אחר לא מפעיל עליו את כוחו – כשגם הוא – רק מה שקורה כשאין שום סיבה – לדברים לקרות אחרת.

האירוניה לדעתי היא, שהמפכה המטאפיזית של ניוטון- אשר הציעה לראשונה לעולם את הרעיון שהסבר מכאני – די בו להיות הסבר סיבתי מלא (ומבלי להניח הסבר תכליתי כמו רצונו של האל לברוא עולם הרמוני) – היתה ראדיקלית יותר מהמודלים החדשניים ביותר, שהפכו את הסיבה המכאנית הצנועה של ניוטון, שאינה אלא ההנחה – שגופים פועלים באופן אחיד ומסויים כי לא חל עליהם כל גורם סיבתי פועל  – למודלים רווים בהנחת מוקדמת – כאילו סיבות מכנאניות הן סיבות פועלות, בעלות מעמד אחר ומיוחד מעובדות קונטינגטיות "רגילות" . כך אט אט איחזרנו למדע את הסיבות הטלאולוגיות, הפעם מתוך אמונה שלמגנונים  מכאניים יש "כוחות" קצת יותר מדי דומים ל"רצו"ן.

קון ב"מהפכות מדעיות" מדגיש, שכשפרדימה מדעית מתחלפת, כל עולם המושגים המדעיים מתחלף איתה, ומובן בצורות אחרות מאשר תחת הפרדיגמה הקודמת. וזה נראה לי כרמז לכך, שבמהלך השנים מאז ניוטון, דומה, שהאינטואציות של המדע לגבי הסברים סיבתיים קיבלו יותר משקל ממה שניוטון ייחס להם, אולי, בתקופה ה"טרום-ניוטוניאנית".   אולי ההבדל בין  שתי צורות המחשבה: הטבע פועל מתוך סיבות ו –הטבע פועל על פי דרכו, משום שאין לגופים שום סיבה לפעול אחרת – נשמע חמקמק, וכסוג של התחכמות. אבל אני חושבת שיש פה  הבדל חשוב מבחינת שאלת ההסבר הסיבתי. ומסמן מעבר בין דרישה להסבר מכאני של "איך דברים פועלים"  לדרישה תובענית בהרבה, לדעת למה הם פועילים כפי שהם פועלים. אולי הלכנו פה קצת יותר מדי רחוק – בחזרה לתוך תחומי המטאפיסיקה. ג' אי מור ( Moore)  כפוסטיביסט לוגי טוען ב"הפרכת האידאליזם" , שאין כל טעם לדבר על "סיבתיות" כיש קיים בעולם.

 

it is an obvious violation of language to call them 'things' or 'objects' or 'terms'.And similarly we have no natural means of referring to such objects as 'causality' or 'likeness' or 'identity', except by calling them 'ideas' or 'notions' or 'conceptions'.[2]

 

לטענת מור, בעולם שיש בו רק נתוני חושים לא יכול להיות הסבר סיבתי. כפוזטיביסט הוא מחוייב לראות את העולם כאוסף עובדות קונטינגנטיות בלבד. כל עוד לא מאמינים באלוהים, אז יש לקבל שכל דבר היה יכול להיות אחר כל עובדה היתה יכולה להיות או לא, כל תופעה היתה יכולה להיות אחרת ממה שהיא. נכון, אומר מור, שבעולם המקרי הזה, קיימים חוקי טבע אלו ואחרים, ואם כך, בוודאי שתופעות מצייתות להם, אבל אין סיבה שהחוקים עצמם יהיו כאלה ולא אחרים ולכן השאיפה להבין למה – מופרכת מיסודה. אני מאמצת את הקביעה הזו לגבי הסברים סיבתיים אך לא רוצה לטעון שמהעדרו של הסבר סיבתי נגזר,  שאין סיבתיות פועלת בטבע, אלא רק, שהן אינן יכולות להיות נגישות.

פרק א: מדוע הסברים סיבתיים במדע לא ייתכנו

 

השאלה מדוע הסברים סיבתיים לא ייתכנו אינה אוקסימורון. בוודאי שקיימים הסברים סיבתיים, אך כפי  שארצה להראות, אינם יכולים להיות קיימים במדעי הטבע. ולכן, גם לא קיימים שם הלכה למעשה. בתחומים רבים אחרים, תשובות הסבריות לשאלה "למה" הן שכיחות ולא קיימת סיבה למצוא בהן בעייתיות. אבל במדע האמפירי, שמבקש להיות ראציונלי ואובייקטיבי, נקי ממטאפיסיקה ומעיוותי שפה,  לא ניתן לענות עליהן, כפי שנשאלו: הדרישה להבין למה E .

התשובות שמתקבלות בהסברים של לשאלות למה הן לעיתים קרובות תשובות שמספקות הסבר, מעניקות אינפורמציה והבנה לגבי  המוסבר. ההבנה במקרים רבים גם מצליחה לייצר ידע חדש מתוך הנרכש: היסקים חדשים מתוך דדוקציות מחוקים ומתוך הבנת מנגנונים פועלים בצורות דומות במצבים דומים.  ההבנה מתוך ההסברים הללו יכולה גם להביא לניבויים מוצלחים. אך לא להעניק הבנה לגבי הסיבות הפועלת. ואין להניח שנדע את הסבר לסיבות, בעצם- סיבות הסיבות , את מה הופך את מה שנחשב לסיבה לA – לסיבה של A, או במילים אחרות – מה הגורם שיש בסיבה של A  לאלץ את A  לקרות.

לכן, לסברים ה"סיבתיים" במדעים שלא עוסקים היישויות בעלות רצון רצון (שהסיבות שלהם תכליתיות) מתאפיינים בשימוש בכלים רטוריים שונים – החותרים להביא להבנת התופעה מבלי לספק סיבות. את האמצעים העיקריים, סיפור כל השתלשלות הענינים,  אנלוגיות , רדוקציה למוכר  ועוד, שגם אני מצאתי, מנה כבר דויד לואיס (Lewis) לכן אתייחס אליהם בפרק שאקדיש לו.

א.  שלוש סיבות לאי התכנותם של הסברים סיבתיים

1.      בעיית מבנה הפסוקים הסיבתיים

כשבוחנים תשובות לשאלות "למה" במדע, כלומר, בתחום שבו אין להניח סיבתיות טלאולוגית, נמצא,שבכל פסוק סיבתי, הסיבה שבו אינה הסברית, אלא היא תבנית מופשטת, פונקציה- שמצביעה על הסבר שנמצא במקום אחר.

• או שההסבר נמצא בתוך מאגר ידע קיים כבר, של הנעמן. למשל, במקרה של חוק טבע: הסיבה למסלול שעושה קרן אור בתווך היא כי חוק סנל קובע, שקרן אור תעשה תמיד את המסלול הקצר ביותר האפשרי.

כך, ההסבר הסיבתי מצביע על כך, שהסיבות מפורטות בתוך חוק סנל, ולא בתשובה לE

אלא, שגם חוק סנל לא יכול להציע הסבר סיבתי. משום שבמדע אמפירי אין תוקף לסיבות. הוא כן יכול להציע הסבר סיבתי, אם מניחים הנחה מטאפיסית (למשל, בעקבות ניוטון), שהעולם פועל על פי עקרון החסכון

• או- שתשובה למה E ? מניבה שאלה חדשה :למה E1  שמרפרפרת ל"שלב" אחד מוקדם יותר בשרשרת הדטרמיניסטית, שרק בו נמצא התוכן ההסברי. אבל – של השאלה הקודמת ולא של השאלה החדשה, שהפסוק הסיבתי שלה מרפרפר לשלב אחד מחחתיו:

אפשר לתאר זאת כך: פסוק הסבר סיבתי לא מכיל את האינפורמציה של הסיבה, אלא הוא רק תמרור שמרפרר לסיבתו שלו שמכילה את האינפורמציה שמסבירה את הסיבה לשאלה הקודמת, כך עד סוף השרשרת:

לדוגמה:

E למה העורבים שחורים?

תשובה A:  כי יש להם גן משחיר

תשובה A  נטולת תוכן הסברי לשאלה 'למה עורבים שחורים'. היא רק אומרת, שיש בהם משהו, שמשחיר אותם . כדי להבין למה עורב שחור. צריך להבין עכשיו את:

E1 : למה הגן – משחיר. לכן A  הוא רק "חץ" ששולח, או  מפרפר ל-B

תשובה B- הוא התוכן של התשובה –E: כי מבנה מולקולרי כזה וכזה בגן, אחראי על השחוריות:  תוכן התשובה ל-B נמצא ב-C :

E2: מה  הגורם למבנה מולקולרי זה וזה להיות יכול להשחיר עורב? – ריפרור לC

תשובה :C  זו התכונה של החומר הזה

E3: למה זו תכונה של החומר ?

פה נגמרת השרשרת כי אין תשובה לשאלה למה תכונה מסויימת של מולקלות גורמת דווקא לצבע שחור בעורב.  זו רק עובדה קונטינגנטית ומקרית בעולם, שהתגלתה כמו כל העובדות הידועות: מתוך הניסיון האמפירי בלבד, הוסקה אינדוקטיבית ואין לזה סיבה. גן אחר היה יכול להשחיר עורב, או, עורב לא היה מוכרח להיות שחור. אלא אם מעורב פה רצון, רק אז התשובה לשאלה למה העורבים שחורים תקבל מענה סיבתי הולם, אך טלאולוגי: כי ככה רצה אלהים.

לכן, הסבר טוב יהיה תיאור של הגילוי האמפירי: בדקנו במעבדה, הוצאנו מעורב את כל הגנים, אחד אחרי השני, עד שכשהוצאנו את הגן הזה, שגרם  לעורב הלבין, וכשהכנסו את הגן לברבור לבן, הוא השחיר. וזה הסבר, אבל  לא הסבר סיבתי.

המבנה הטרנזיטיבי של ההסבר הסיבתי הוא כזה, שתמיד התוכן של ההסבר הסיבתי, נמצא ברובד אחת מתחת לפסוק של ההסבר הסיבתי וכך  – כל פסוק אחד של הסבר מכיל A-סיבה ללא הסבר ושולח אל השאלה הבאה הנדרשת כשהתשובה לשאלה (1) נמצאת בתשובה (2) ותשובה ל(2) נמצאת בשאלה (3) ובסופו של דבר, אם זה סופי, אין הסבר סיבתי אלא – כי ככה זה פועל.   אני לא חושבת שיכול להיות יוצא מהכלל – בכל הנוגע לשאלות על הטבע. (למעט תורת האבולוציה, כפי שאראה)

כך, שהבעיה עם אינסופיותו האפשרית של שאלת הלמה – היא לא משום שעקרונית השרשרת הדרמיניסטית היא אינסופית כל הדרך אל המפץ הגדול, הבעיה נמצאת במבנה באופי של הסבר, משום שיש בו יחס בין סיבה לתוצאה. היחס הזה הוא היררכי מטיבו. במיוחד אם חושבים על כך, שהסיבה היא משמעות התוצאה, אז המשמעות תתגלה תמיד בסיבה. והסיבה תמיד נמצאת בשלב אחד "מתחת" לתוצאה שלה ומוסברת על ידי הסיבה ש"מתחתיה".

לכן, הסברים סיבתיים קיימים הם או סיבתיים מדומים: המספקים תערובות של פסוקים שאחדים מהם הם הסבר ללא סיבתיות והאחרים- סיבתיות ללא הסבר.

או שהם בנויים במבנה של "ויקיפדיה: רשת אינסופית של תשובות, כשכל פסוק סיבה הוא תבנית מופשטת הדורשת ששאלה חדשה תסביר את משמעותן, שסיבתה שוב שולחת לקישור חדש בתוך רשת המאגר של הידע.כמו הפונקציה של ההיפר-קישור בויקיפדיה- שמרפרר אל  הסיבות של הסיבות באופן שמחקה, אולי מתוך הבנה אינטואיטיבית של העורך, את המבנה המתעתע של שאלת ה"למה" והתשובה החמקמקה תמידית.

2.  נורמטיביות: הלכה למעשה – לא קיימים הסברים סיבתיים במדע

אי אפשר, אמנם, להציג את כל ההסברים במדע רק כדי להראות שבאף אחד מהם אין הסבר סיבתי, אבל אפשר לנסות  להראות איך להסבר יש את הכוח  להשלות את הנמען כאילו הוא סיבתי:

להלן ההסבר, מאתר מכון דוידסון של מכון ויצמן: מדוע קורות רעידות אדמה.

"כדור הארץ מורכב מארבע שכבות עיקריות: ליבה פנימית וחיצונית, שמצבן מוצק, מעטפת מַגְמָה נוזלית וקרום." הקרום מורכב מלוחות שצפים על פני המגמה הנוזלית ונעים בהתאם לכיוון זרימתה רוב רעידות האדמה מתרחשות באזורים הנמצאים על קו התפר בין שני לוחות. תנועת הלוחות אטית למדי – כעשרה ס"מ בשנה.

הלוחות יכולים לנוע זה ביחס לזה בכמה דרכים:

1. החלקה אטית של לוח אחד מתחת לשני. [תיאור פעולה]
2. התנגשות, שגורמת לשכבות סלע להתרומם כלפי ומעלה וליצור הרים. [למה התנגשות גורמת להתרוממות? ]
3. היפרדות והתרחקות הדדית. במצב כזה המגמה עולה בקו התפר בין הלוחות, בצורת לבה, ויוצרת חלקי לוח חדשים. חלקים כאלה נמצאים בדרך כלל מתחת לפני הים.
4. תנועה של לוחות זה לצד זה, כשחלק של הלוח מתחכך בלוח המקביל לו. החיכוך הזה הוא הגורם להיווצרותן של רעידות האדמה.

כוחה של רעידת האדמה משתחרר בשלושה גלים (גלים סיסמיים): העיקרי (P) מורגש כזעזוע חזק ופתאומי, המשני (S) מורגש כעבור כמה דקות כרעידות ממושכות יותר. התנועות האלה פועלות בעיקר לצדדים. לבסוף מגיעים גלי שטח (L) – שמעלים ומורידים את האדמה ומחוללים למעשה את רוב הנזק על פני השטח. אם רעידת האדמה מתרחשת בלב ים עלול להיווצר נחשול מים ענק המכונה "צונמי", שגורם הרס נוסף באזורים הסמוכים לחופים.[3]

 

אפשר לראות שיש שני סוגים של משפטים: א. הסבר ללא סיבה. ב. סיבה- ללא הסבר.

סוג אחד מתאר את השתלשלות העניינים העובדתית שמספקת אינפורמציה לשאלה איך דברים קורים, (שאפשר היה לקבל את אותו הסבר בשלמותו  גם אם מניחים שאלוהים משנע כך את המונדות ).

הסוג השני מאופיין על ידי ביטויים סיבתיים הכוללים מילים שמעידות על יחס של סיבה: "גורם ל…", "מחולל את ..", שמרמז על כך שניתן לצפות שקיימם דפוס מתמיד שבו בכל פעם שA קורה, מגיע B  , או, שאף פעם לא קורה B  אם לא התרחש A. אבל ללא ההסבר מדוע זה כך. בחלקו, משום שההסבר "סומך" על האינטואיציות של הנמען שמכיר כבר אינראקציות דומות מתוך ניסיון חושי. ובחלקם הפסוקים הסיבתיים מרפררים להסבר שלהם עצמם, שנמצא במקום בשרשרת דטרמיניסטית תחת השאלה  למה A? באף אחד משני סוגי ההסברים לא מוסבר מהו הגורם שבגללו בהכרח אמור לקרות B אם A קרה.

ההסבר המדעי, בניגוד למונדולוגיה מתיימר לתת מענה לשאלה מהן הסיבות לרעידת אדמה. אבל אני לא רואה שנמצאות פה סיבות למעט אוסף של תופעות מקריות, של לוחות שהיו שם במקרה, ופעלו כמו שמצופה תמיד שלוחות פועלים כשהם מתנגשים.

אם אתעקש לשאול למה הלוחות פועלים תמיד כך בהתנגשות ביניהם אקבל  כנראה הסבר אנלוגי לפעולה של התנגשות לוחות מוכרת מתוך חוויה חושית מהחיים, כשהאנולוגיה למוכר נמצא כבר במילה "לוחות"- כמטאפורה (מתה) ללוחות שעל שולחנות, למשל. כך אי ההבנה שלי לסיבת התנגשות לוחות טקטוניים קיבלה מענה שטאטא את הסיבה אי הבנת סיבת התוצאה של לוחות טקטוניים  אל אי ההבנה שלי לסיבה של תוצאת התנגשות שני שולחנות אלא שאת זה לפחות להעלות בדימיון:

הפסוקים הבנויים תחבירית כמשפטי סיבה, ללא הסבריות:

"גלי שטח (L) – שמעלים ומורידים את האדמה ומחוללים למעשה את רוב הנזק על פני השטח".

קשה לי לטעון, אמנם,שאין פה הסבריות. זה נוגד גם את האינטואיציה שלי. אבל צריך להבין, שאין שום הכרח בכך שאם האדמה שתומכת בכל ומשתוללת בפראות בהכרח גם גורמת נזק. ההבנה נובעת מהכרות של דברים פועלים בעולם, ללא צורך להניח הכרח, המקודדת בתוך משפט הסיבה. ההרגל שמתוך הניסיון מספיק כדי להעלות את המהלך בעיני הדימיון, וכך מורגש כאילו נתקבל הסבר. אבל אין פה באמת הסבר אלא ריפרור. כאילו המשפט אמר "חישבי על גלים עולים ויורדים בים, שמרעידים את מה שצף על פני המים", או "תארי לעצמך מה קורה לדברים שמונחים על שולחן ומישהו מנענע את המפה מתחת".

או: "התנגשות, שגורמת לשכבות סלע להתרומם כלפי ומעלה וליצור הרים"

מאחר שבמשפט הקודם דיברתי על הבנה אינטואיטיבית, אז פה אזכיר את קיומם של  הסברים הפיסיקלים במונחים מקצועיים: אלו ידברו יחסים סיבתיים בנוסחאות חישוב מתמטיות מופשטות, המתארות מונחים מופשטים גם הם, כגון: "כוח", "תנע", "העברת אנרגיה" "פלסטיות"  וכו. כדי להבין אותם צריך קודם להבין את המודל שהגדיר את המונחים והיחסים בשמות מטאפוריים שמקבלים את משמעתם רק מתוך היחס שלהם בתוך הסטרוקטורה של המודל המסויים הזה.  אלא, שכדי להבין את המודל, צריך קודם לתפוס את התופעה בהבנה, ורק אז אפשר לדבר על הבנת המודל. אז אם הסיבתיות הממשית נמצאת במתמטיקה- כדי להבין את הסיבה צריך קודם ללמוד איך דברים פועלים בלי הסבר סיבתי, על ידי תיאור של התופעה שלב אחר שלב. אם לעומת זאת, נטען שהסיבתיות נמצאת בתיאור עצמו(A גורם לB גורם לC), כמו במשפט "ההתנגשות גורמת" – אין בה אינפורמציה שמנהירה את הסיבה לכך ש"התנגשות גורמת לשכבות סלע להתרומם".

יוצא כך שההסבר הסיבתי המופשט  מרפרר ל(הנחה מוטעית שקיים) הסבר סיבתי קונקרטי, אלא שההסבר הסיבתי הקונקרטי שולח את הנמען במילה "גורמת" לחפש את ההסבר המתמטי  –  וכך ההסבר הסיבתי לא נמצא בשום מקום.

לחידוד הטיעון :  A  הוא הגורם ל-B   זו סכמה של כל משפט שהתגלה אמפירית על ידי גילוי העובדה שתמיד B בא בעקבות A . הוא תוצר של אינדוקציה.ואין בו הסבר למה A  גורם ל-B  למעט התשובה "כי ככה זה היה מאז מתמיד".

זה נכון גם לכל המשפטים שיפרטו את העובדות המקריות הנוספות שנצפו תמיד כקשורים אלו לאלו ביחס של סמיכות ועקיבה. לעומק הרזולוציה של החקירה: A  תזוזה טקטונית גרמה ל-B רעידת אדמה. למה? כי כשלוחות זזים  C הם יוצרים חיכוך שמרעיד. למה חיכוך מרעיד? ההסבר הסיבתי לכך לא נמצא בתיאור, אלא במודל – שהמציא פיסיקאי שגילה תופעה, קידד  אותה בתוך מודל מתמטי או אחר ואז תתקבל נוסחה סתומה לגמרי להדיוט, עם הרבה מספרים ואותיות, שבתרגום לשפה טבעית אומר משהו על יחס בין "גל" מושג מופשט שצריך עדיין להבין אותו, למונחים נוספים  מאותו מודל, שאת כל אחד מהם צריך ללמוד  בנפרד, אלא שאז מגלים שהמשמעות של האחד מתקבלת אך ורק מתוך היחס שהוא מקיים עם האחר, ושכדי להבין רק מונח אחד, צריך להבין קודם את כל הסטרוקטורה, אלא שזה בלתי אפשרי אם לא מבינים את המונחים, והמסביר שולף אז אנלוגיות ומנופף בידיים, מתאר שוב את התופעה המוסברת כפי שהיא נצפתה ומצביע על הסיבה לכך, שנמצאת  במודל המופשט. וחוזר חלילה.

ועתה עולה תהייה חדשה: באיזה אופן ניתן לטעון, שההסבר יותר מורכב ומסובך מהמוסבר, שככל שמנסים להבין אותו מתגלים מונחים ותופעות חדשות שצריך ללמוד אותם- יחשב להסבר?

מתוך ניסיון אישי ממש גיליתי את הקושי לנפק הסברים סיבתיים, כשלצורך כתיבת העבודה הזו נעזרתי מדי פעם באחת הפיסיקאים המבריקים והידענים ביותר בתחום, שיש לו גם ניסיון רב  שנים בהוראת פיסיקה העוסק כבר עשרות שנים בפיסיקה תיאוריתית וגם מעשית.  כשביקשתי הסבר  על תופעות בפיסיקה תחום שאין לי  השכלה. גם פה, רוב המשפטים שלו התחילו ב:"תארי לעצמך  ..", שבהם היתה אנלוגיה לתהליך מוכר מהתנסות בעולם, וכשהתעקשתי להבין למה התהליך המוכר פועל כפי שפועל, התשובות (האופטימיות מדי) שלו היו בסגנון "אני יכול להראות לך את זה בגאומטריה/ במתמטיקה" כך שתביני.

דוגמה נוספת: גילוי האפקט הפוטואלקטרי

 

הסבר מדעי ספיציפי במדע מתחיל בחיפוש של המדען עצמו אחר הסבר הסיבות לתופעות, שלא מובנות לו עצמו, ואיך הוא מסביר אותם לעצמו לפני שניסח את הרעיון המוגמר והמוכח, שאותו יסביר אחר כך לעולם. ואולי פה נמצא ההסבר הסיבתי הממשי? אבדוק את זה על ידי סיפור הגילוי של האפקט הפוטואלקטרי:

התיאור לקוח  מהספר "איינשטין מאוהב", שלמרות השם השווקי, זה ספר מדע פופולרי טוב, עתיר הסברים לקורא חסר ידע אבל נבון. ספר מדע לא פופולרי המיועד לאנשי מקצוע גם לא יהיה נגיש לי וגם ההסברים בו יהיו לא בשפה טבעית, אלא  נראה לי כמו זה דומה כתובת אתר וכל כך זר שאפילו לא מצאתי לאן מדביקים פה את הסימון הזה, של הרפרנס: [4]

W=−e(VC−VA)=−eV0=ΔEk=0−Ek,maxEk,max=12mv2max=eV0vmax=2eV0m−−−−−√W=−e(VC−VA)=−eV0=ΔEk=0−Ek,maxEk,max=12mvmax2=eV0vmax=2eV0m

…נוכל בקלות (?!) למצוא את המהירות המקסימלית של האלקטרונים באמצעות משפט עבודה-אנרגיה:

 

האפקט הפוטואלקטרי של איינשטין פתר בעיות שנוצרו בעקבות תעלומת  הדואלית של האור, כחלקיק וגל. המסע הזה התחיל בתעלומה אחרת לגמרי, שהוצגה על ידי קירכהוף ב-1859 ובניסיון לפוגג את המסתורין שהתגלה כשתופעות של קרינת גוף שחור יצרה סתירה בין חוקים של התרמודימיקה לבין נוסחאות בתחום האלקטרומגנטיות כפי שניסח אותם מקסוול. החיפוש אחר הסיבות נשמע שונה מאד מהאינטואיציות בדבר חיפוש אחר סיבות פועלות: ראשיתו בניסיון לנסח מודל מתמטי שממדל את הפטנקציה של קרינות בצבעים שונים על פי הופעתן ביחס לחום הגוף השחור. פונקציה מתמטית היא מודל שאינו מתחקה אחר סיבה אלא ממדל את הסדירות בתופעה כפי שנצפתה כבר (ולא, את החוקים האפריוריים שבבסיסה). מקס פלאנק (Planck‏) ניסה לגשת לבעיה בעזרת תיאוריה חדשה שצצה שעל פיה קיימים אלקטרונים בחומר: "פלאנק דימה לעצמו את דפנות התנור כגדושות באלקטרונים, שגלים אלקטרומגנטיים נכנסים גורמים להם להתנודד אנה ואנה. האלקטרונים המתנודדים מקרינים בחזרה גלים שיוצאים החוצה…עד שהקרינה כולה רוטטת כמו קפיצים של מזרן ומתאזנת –וכך מושג איזון תרמי בקרינת גוף שחור" (123).  כלומר, אפילו פלאנק, מגדולי הפיסיקאים בכל הזמנים,  נאלץ להסביר לעצמו תופעה על ידי אנלוגיה למוכר הקונקרטי – קפיצים, מזרונים וכו, תופעות שאין בהן רדוקציה לסיבה פועלת אלא השלשלות עניינים מלאה של מצב שבו קפיצי מזרון רוטטים.

כשנמצאה התאמה בין הדימוי המוכר לתופעה, פלאנק חיפש את ההסבר בנוסחאות שכבר מידלו את התנהגות קפיץ. גם שנמצאה קורלציה ועכשיו ניתן היה לנסח אותה מתמטית, תוך שימוש בנוסחאות מתמטיות מתחום התרמודינמיקה העוסקות בגזים ובחישובים סטטיסטיים באנטרופיה ואלו הניבו תוצאות מוצלחות מאד בניבוי לא היה להן שום הסבר או משמעות פיסיקלית, לא כל שכן- סיבתי. ממה שהעלו  הנוסחאות והניסויים נבעו שתי הנחות שכל אחת מהן נתפסה כלא הגיונית:  או שהארנגיה של הקרינה לא קיימת במציאות הפיסיקלית אלא רק כקונסטרוקט מתמטי לצורך חישובים (הגישה היוריסטית) או שניתן להסביר את התוצאות,  שמשום מה אלקטרונים יכולים לפלוט ולקלוט אנרגיה רק כשהם מאורגנים בצרורות, שפלאנק העניק להם את השם קוונטים.

פלאק פרסם את התיאוריה ב-1900 . הנוסחה  יצרה ניבויים מדויקים אלא שהקהילה המדעית כולל פלאנק עצמו לא הצליחה למשמע את הגילוי. אבל, כפי שמעיר מחבר הספר,זה לפחות גרם לפלאנק להצטרף סוף סוף לקהילת המאמינים בקיומם של אטומים. כלומר, קיומם של אטומים כתופעה בעולם, הוסק מתוך בעייה אחרת, שהפתרון המתמטי שלה איפשר ניבויים והיה תקף בתנאי שמניחים שאטומים קיימים (דבר, שאיינשטין הוכיח ב1905 בהסתמך על ניתוח מימצאים שנובעים מתוך גילוי התנועה הבראונית).

התיאוריה של פלאנק,הנחשבת כבסיס למכניקת הקוונטים לא מצאה חן בעיני איינשטין. כאדם וכפיסיקאי איינשטין החזיק ברעיון המטאפיסי, ש"אלוהים לא משחק בקוביות", משמע, שהיקום מסודר ושחייבת להיות לכך סיבה. תורת היחסות היא התוצאה והמוטיבציה של הרעיון המטאפיסי הזה (אם כי לא- ההוכחה  להיותו נכון). בניתוח התיאוריה של פלאנק איינשטין העלה השערה משלו: "גלי האור עצמם מתנהגים כאילו הם עשוים מחלקיקים, שבבי אנרגיה שבנסיבות המתאימות נראים נבדלים כגולות" (124). (ההדגשה שלי). לאחר שהוכיח את ההשערה מתמטית, אם היתה לי ציפייה , ילדותית משהו, ש"סיבות" הן משפטים מיוחדים האוצרים בתוכן את סודות היקום, כך שהסבר של תופעה חדשה יהיה, כפי שהמפל הציע במודל הDN – חיפוש על מדף החוקים את החוק שיכול להתאים ביותר לתופעה,או כמה מהם, ברור כבר שלא כך הדברים מתרחשים גם בקהילה המדעית עצמה. יותר מכל- יש חיפוש לאנלוגיות קונקרטיות נפוצות ביותר שירמזו לפחות על תחום התופעה, בתקוה להעזר בנוסחאות שכבר מידלו הסבירו אותן מתמטית.

לפחות מהסיפור הזה עולה, שלהצמיד תופעה לחוק היא הצעד הקל. הבעיה העיקרית היא למצוא מהו החוק הרלוונטי שחל על תופעה. כמו כן השימוש הרווח במטאפרות "גלים", "שבבי-אנרגיה" (לפוטונים אין בכלל מסה, כך שאין להם שבבים במובן מילולי. רוח-רפאים היא תיאור יותר צמוד לקונקרטי, מ"שבבים"), וכמובן "גולות".

במאמר שלו משנת 1905 שעליו זכה בנובל, כותב איינשטין: "כשקרן אור מתפזרת בנקודה כלשהי, האנרגיה אינה מופצת באופן רציף על פני חלל גדל והולך עד אינסוף, אלא מורכבת ממספר סופי של קוונטים אנרגטיים שאינם אלא נקודות שמתרכזות במקום מסויים בחלל, נעות מבלי להתחלק ויכולות להבלע או להיווצר רק כשלמות" (124).

האם היה יכול להיות פה הסבר סיבתי, שעונה לשאלה למה זה כך? יש פה ניסוח,או ארטיקולציה של תיאור האופן שבו הדברים אולי דומים בצורה מסויימת למשהו שנתפס בחושים ולדעתי, מתחייב ממש שלא יתכן הסבר סיבתי, משום שלמרות ההילה הקורנת של משפטים הבנויים בתחביר הכולל מילים כמו "כי", אלו אינם אלא משפטים רגילים של עובדות, מיקריות כמו כל עובדה אחרת, שזכו למעמדם הפסיכולוגי המיוחד בשל ההרגל שבניסיון של  היותם מעורבים בתהליכים כה בסיסיים לחוויה החושית עד שנטמעו בתודעה כהכרחיים. בשעה שהמדע מוצא תופעות שנמצאות מחוץ להרגל החוויתי, הוא מוצא עצמו חסר אונים בניסיון למשמע התופעות בעולם של דברים הקטנים בהרבה מטווח החוויה.

הטייה מטאיפיסית נוספת היא הצפיה הלא מתוקפת לקיומה של "אנלוגיה של הטבע" שנשתרשה במאה ה-18, שעל פיה גופים אמורים לנהוג באותה דרך ללא תלות בגודל שהתגלתה כחסרת שחר. לראיה, בגדלים קטנים מאד, "תפוח" חדל להיות בעל תכונות של תפוח, אלא בעל תכונות של מולקולות, שבהקטנה נוספת הופך להיות בעל תכונות חשמליות של אטומים. כל אלו הם שינויים איכותיים ומהותיים ולא שינויי גדלים. וכך גם התחומים של ההסברים המטאפוריים משתנים בהתאם. ללא "אנלוגיה של הטבע" אין טעם להניח את "אחדות הטבע" הנחה מטאפיסית חסרת שחר נוספת. הלוא אם אפילו אובייקט אחד אינו משמר את איכותו בגדלים שונים, זוהי כבר הפרה של הנחת אחדותו והתמדתו של הטבע. ואם הטבע לא מקיים עקרון של אחדות, אין סיבה להניח שקיימים משפטים ייחודיים בעל כוח הסברי-סיבתי. מושג הכורח לא קיים בבסיס התופעות.לא- שהוא לא נמצא. הוא נתגלה כלא קיים. וכך, משפטים כמו "קיימת אחדות בטבע", "קיימת אנולוגיה מתמידה בטבע", "קיים כורח בטבע" הם משפטים מטאפיזיים שהופרכו ברמה האמפירית שלהם. זה בערך כמו לגלות הוכחה לאי קיום אלוהים, שאם הופרכה אמפירית, קל וחומר שאין סיבה להמשיך ולאחוז בה מטאפיסית (כל עוד רוצים להשאר ראציונליים).  במאה ה-17, דיוויד יום גרס, שאין כל ראייה לכך שמתקיימת אחדות בטבע או שמושג ההכרח קיים מחוץ לדימיון. מאז, הגילוי של העולמות האטומיים הוכח שהוא צדק. אם מולקולה אחת של תפוח אחד – שונה איכותית מ "תפוח מאד מאד קטן"  או, שמהירות האור לא יכולה להוסיף לעצמה מהירות כאשר האור גם נוסע על רכבת, אז אין טעם לדבר על כל המושגים שהמושג "אנלוגיה של הטבע" וכל קוביות הדומינו שבאות איתו "אחדות היקום", "סדר היקום" וכל עקרון אפריורי  כפרספוזיצה על ההכרח של  היקום  להתנהג לפיו- נופלות גם הן. כולל גם – לדעתי האישית, ההגיון האריסטולטליאני.

בימי הביניים קבע תומאס אקווינס ב"סומה תיאולוגיה" שלו, שבורא העולם עצמו לא יכול לברוא עולם מנוגד להגיון. אם אקווינס צודק, תורת הקונטים היא ההוכחה האמפירית לאי-קיום אלוהים.

לאחר גילוי הנוסחה של פלאנק, המהלך של הקהילה המדעית היה – למצוא לו פשר. מה המשמעות לכך שאור מתנהג באופן כמצופה מגל,  למעט בכמה מקרים אחרים, שניתן להסביר אותם רק אם מתייחסים לאור – כחלקיק? החוקרים חיפשו אחר משמעות, ואחר  נוסחאות מתמטיות שימדלו את התופעות,כך שתתקיים קורלציה בין קונסטרוקטים מופשטים של המתמטיקה לבין התופעה שיאפשרו ביצוע של מניפולציות חישוביות שישמרו את הקורלציה הזו (שלכשעמה אין לה הסבר סיבתי. הקשר המוזר והיעיל בין פיסיקה למתמטיקה נותר חידתי), בתקווה שהנוסחאות בתחום מדעי אחד לא יתנגשו בנוסחאות מתחום אחר. כפי שנתגלה בקרינת הגוף השחור, מה שהתניע את החקירה המתוארת פה. לבסוף ניתן להסביר או לפרש אותן, אם אין להן אנלוגיות בתחום חוויתי מוכר, אז משלים כמו אלו של שרדינגר והחתול.

בהמשך, איינשטין גילה, שהמסקנה הנכונה אליה הגיע פלאנק היתה מבוססת על טעות בחישובים: "לו היה פלאנק משתמש בהגדרה הנכונה [של תורת ההסתברות] היה מגיע לאותה תשובה כמו ריילי, דהיינו, שכמות האור הנפלטת מגוף שחור היא אינסופית בתדירויות גבוהות". (שם, 124). המסקנה של ריילי נפסלה כאבסורד עוד קודם לכן.  וכשעוסקים בשאלת ההסבר מענין לשאול כיצד קורה, שהטענות לא נכונות, והמסקנה אמיתית.

איינשטין אימץ מתוך הגילוי של  פלאנק את קיומם קוונטים כהסבר אפשרי לתופעות אבל זנח  את החישוב שמסביר אותה. נוסחה אחרת, של וילהלם וין,  התאימה לו יותר. אלא שגם וילהלם וין, שניסח אותה ולא אף אחד אחר, לא הבינו למה היא  עובדת או מה משמעותה. איינשטין ניתח אותה, "וגילה שהיא מובילה למשוואה של אנטרופיית הקרינה של הגוף השחור, ושהיא דומה להפליא לנוסחה של בולצמן לאנטרופיה של גז פשוט שמורכב ממולקלות. הקרינה של הגוף השחור, הסיק איינשטין, מתנהגת מבחינה תרמודינמית כאילו אינה רציפה אלא מורכבת מחלקיקים פרטניים נפרדים, או קוונטים, של אנרגיה" (שם 125).

הסבר סיבתי יישמע בערך כך: קרינת גוף שחור אינה רציפה מאותה סיבה שגורמת לגז להתפשט בכמות מדידה של אנטרופיה (כפי שהתגלתה ונוסחה על ידי בולצמן, שרק מתארת את ההסתברות החישובית הססטיסטית ולא – למה היא כזו).וגם – הסיבה שהאור בנוי מחלקיקים (ואינו רק גל) היא משום שהוא מתנהג, כפי שהעלו ממיצאים אמפיריים בדיקת קרינת גוף שחור שהתגלתה כלא לא רציפה,על פי אותה סדירות בדיוק שגם  גז נוהג, ומכיון שגז מורכב מחלקיקים, מוסק מכך שאם ההתנהגות דומה וגם הנוסחאות תואמות אז – אור בנוי מחלקיקים.

בניתוח ההסבר הזה עולה הרבה אינפורמציה על העולם אבל אין פה הסבר סיבתי. הסבר אחד הוא אנלוגיה למשהו שכבר נוסח אך לא הוסבר – אנטרופיית קרינה,שמיתן לייצר לה רדוקציה לנוסחה – שהיא הסיבה שממנה ניתן לגזור, למדוד, לכמת קרינה ולייצר ניבויים על יד חישובים  מתמטיים, אבל שאין בה הסברויות. גם באנלוגיה של התופעה  של האור לתופעות של גז אלא היה פה היקש דדוקטיבי שאם אור מתנהג כמו גז, וגז הוא חלקיקים אז גם האור עשוי חלקיקים. ואם נזכרים שהסבר על התפשטות מולקלות קטנות  גז מוסבר על ידי אנלוגיה להתנהגות של כדורים נראים בחדר אז רואים כבר שיש פה היקש טרנזיטיבי: אם A  (כדורים) הוא כמו B  (גז) ו B הוא הוא כמו C (אור) אז C  הוא כמו A . וA  הוא תופעה קונקרטית שנמצאת בטווח הניסיון החושי , שיש לנו אינטואציות לגביו.

גם אם רוצים לטעון שיש פה הסבר על פי המודל ה-DN    אי אפשר לטעון שההסבר סיבתי, כאשר החוק שעליו מסתמך ההסבר לא מציע הסברים סיבתיים.

דומה, שאם גם המוחות הגדולים ביותר של המדע מסבירים לעצמם את התופעות על ידי אנלוגיה למוכר שבטווח החושי או למצער לאנלוגיות לחוקים בתחום המחקרי שלהם – שאינם משמשים רק להוכחה אלא שעבורם – גם הם בגדר המוכר שאיתו הם מתנהלים מתוך תחושת הכרות אינטימית מתוקף הרגל נרכש, קל וחומר שהסברים להדיוטות יחתרו גם הם להסביר תופעות על דרך האנולוגיה למוכר. וככל שהנמען הוא בעל פחות ידע, כך המוכר עבורו הוא היותר קונקרטי.

אם נרצה, אפשר לראות דימיון באופן שבו חושבים על שרשרשת דטרמיניסטית של סיבות ותוצאות המחושבת לאחור  – עד לסיבה הראשונית (אלוהים,המפץ הגדול או כל מה שנמצא בתחילה השרשרת) לאופן שבו ההסבר נמצא על שרשרת שלמה, לכידה ובלתי מנותקת של הסברים קודמים כל הדרך עד להסבר הראשון –זה, הצמוד ביותר  לחוויה החושית הקונקרטית.[5] ואולי בהיבט הזה היה ניתן לטעון שקיימים הסברים סיבתיים, המתוקפים על ידי בהסברים הראשונים שבהם נתקל כל אדם לראשונה, בילדותו כך, שהאנלוגיה למוכר בכל זאת נסמכת  על אנלוגיה לסיבות מוכרות. אבל לשם כך צריך לעגן קודם את ההסבר כאובייקט של התודעה בלבד, בדומה לאידיאליזם של ברקלי. אלא שאם רוצים להציל את תופעת ההסבר הסיבתי על ידי מטאפיסיקה, ישנן רעיונות מוצלחים יותר.

 

הפתעה! הטבח הוא הרוצח

מהשתלשלות העניינים המקוצרת מאד של גילוי האפקט הפוטואלקטרי, עולה שהמדע עצמו לא מחפש הסברים סיבתיים. כל מה שיש זה תיאור תופעות שהתגלו, שאחדות מהן הפתיעו את אנשי המדע באופן מוחלט, דבר גם הוא מרמז לנו על כך שאין בידינו הבנת הסיבות הפועלות בעולם.

כאן אני מאמצת את אחד מהעקרונות של דויד לואיס:  הסבר טוב הוא הסבר שמראה שתופעה מפתיעה לא היתה אמורה להפתיע. העקרון הזה זהה לעקרון שקבע הסופר והנרטולוג א.מ פורסטר שדמות בסיפור צריכה להיות "מפתיעה באופן לא מפתיע". זהו עקרון הסדר ההכרחי לדעת פורסטר עבור חווית הסיפור. לואיס 'מעתיק' עיקרון שמתאים לספרות, אל עולם שלא נכתב על ידי סופר. אילו היתה לנו הבנה על  סיבות פועלות בעולם ממש, אז היתה לנו הבנה, ולו חלקית, על "אופיו" הכללי של העולם. גילויים מפתיעים היו מתנהגים כמו בספורים על פי העקרון של פורסטר, שכאשר מתגלה בסוף שהרוצח הוא הטבח הצרפתי, הקורא יכול במחשבה לאחור לראות, שכל הרמזים שהטרימו את הגילוי – כבר היו שם קודם. אלא שמאד יכול להיות, שהיקום נוהג דווקא על פי העקרון הספרותי הקלוקל "דאוס-אקס-מכינה" – שעל פי שום דבר לא הטרים, רמז או הצדיק בדיעבד – את התופעה המפתיעה שנגלתה.

סיפורים הם אולי הפיצוי שלנו על כך שהטבע לא נדיב בגילוי סודותיו, ובכל מקרה, הסברים סיבתיים מדעיים לא קיימים בסיפור הזה. ישנו מן תעתוע שמתוך הרגל לחשוב שקיבלנו הסבר סיבתי. למעשה קיבלנו או הסבר ללא סיבה או סיבה, ללא הסבר.

3.      אי התכנות מטאפיסית להסבר סיבתי

 

לכל עובדה, יש בנמצא הסבר שמבהיר מדוע עובדה זו היא עובדה; מדוע היא חייבת להיות עובדה. אמונה עמוקה זו שקולה כנגד ביטחון בכך שאין שום מקריות סתמית בעולם, שכל דבר נתון חייב להיות נתון. במילים אחרות, בשום מקרה לא ידבר אלינו העולם, אפילו לא פעם אחת, כדרך שאֵם מותשת תדבר אל ילדיה: "למה? אני אגיד לכם למה. כי ככה אני אומרת!" תמיד יש לָעולם הסבר על עצמו. העולם ניתן להבנה.[6]

 

הציטוט הזה, המיוחס לקורט גדל  לקוח מהספר:"ההוכחה והפרדוקס – משפטי האי שלמות של קורט גדל" מאת רבקה גולדסטיין. האירוניה היא, שהוא נאמר על ידי, הלוגיקן שניסח  את "משפט אי-השלמות" שמוכיח, אם כי באופן עקיף, שלא לכל עובדה נכונה יכול להיות הסבר.

לא רק גדל קיווה שהוא חי בעולם מאורגן, ראציונלי ונטול מקריות. גם ידידו הקרוב היחיד, אלברט איינשטין, הקדיש את שנותיו האחרנות לנסות להוכיח, לשווא, שאלוהים לא משחק בקוביות.

אם לא רוצים לחשוב על העולם כמקרי, צריך להניח, או שהוא  תוכנן על ידי יישות שביכלותה לברוא עולמות, ושהבריאה היא פרי תכנון קפדני. או, לפחות שצריכה להיות סיבה  אחרת כלשהי, שיש בכוחה לכפות על העולם לנהוג על פי כללים קבועים, ולהתמיד בכך.  אחת מהן היא הקביעה  של ניוטון שהיקום אכן נטול מקריות, עקבי וחסכני, ולכן אותן סיבות יניבו את אותן תוצאות כמו שקבע ב"פרינקיפיה":

Rule 1: We are to admit no more causes of natural things than such as are both true and sufficient to explain their appearances.

Rule 2: Therefore to the same natural effects we must, as far as possible, assign the same causes.

 

ההכרח שפועל על כל הרשרשרות הדרמיניסטיות לציית לעקרון של חסכונות, מתקף את כולה  ומעניק מעמד סיבתי לכל האירועים הסיבתיים בדרך. סיבת-על  הראשונית לכל הסבר היא: "כי זו הדרך הקצרה/החסכונית ביותר" שהפונקציה שלה זהה ל"אלוהים רצה" ומעניקה את הגורם ההכרחי הנחוץ להסבר סיבתי. יודעים מראש מה הסיבה הכללית: חסכנות, יודעים גם מה האירוע המוסבר שנמצא בסוף התוצאה  ובאמצע אפשר לפרט את הצעדים – ברזולוציות גבוהות או נמוכות כרצונך.

בעולם שבו יש רק עובדות, לא ייתכן תיקוף לסיבות:

יש שתי קוביות דומינו.שאלה: למה קוביה B נפלה? תשובה: כי קוביה A דחפה אותה. —> למה קוביה B דחפה את קוביה A ? תשובה: כי לדחוף זה מה שקוביית דומינו עושה תמיד.

אם לא מקבלים את ההסבר הסיבתי הזה, על השרשרת הדטרמיניסטית הקצרה הזו, אין שום סיבה בעולם לקבל את אותה שרשרת –גם אם נמתחה לאורך מיליארדי שנים.  בוודאי שניתן ללמוד, להפיק אינפורציה, להסביר ולייצר ניבויים בעלי עוצמות מתוך חקירת התופעות בשרשרת. אבל לא ניתן לכנות אותם הסבריים, כי אם קוביית דומינו ה-99 היא סיבת נפילת הקוביה ה-מאה, שהיא תוצאת נפילת הקוביה ה-98 – הסיבה נמצאת רק בקוביה הראשונה. ואם אין לה סיבה – למעט- שזו תכונתה, זה עולם של עובדות מקריות המקיימות סדירויותת שניתן להתחקות אחריהן אבל אין בו סיבות.

אבני הבניה של העולם החומרי הם  היסודות הכימיים שלו. התכונות הכימיות שלהן נובע מתוך הקונפיגורציה האלקטרונית שלהם. אבל שום דבר בסידור האלקטרונים עצמו לא ירמז לעולם – מדוע הסידור הזה דווקא – אחראי לתכונה הספציפית. ואם היתה לזה סיבה, היא היתה המוסבר של השאלה הקודמת. וכן הלאה. בנוסף – כל הסברים בכימיה ובמדע בכלל מסבירים רק את הקשר שבין התכונות לתופעות, כפי שהתגלה. לעולם לא ניתן להעלות על הדעת – שבעת גילוי המבנה המולקולרי של החומר מישהו יה יכול להקיש ממבנה מולקלה – את התכונה שלה.  התכונות התגלו אמפירית וצורפו אחת אחת  – לתכונות שנגלו בהן. וזה המקסימום שניתן לצפות ממדע אמפירי. כך, שתשובה לשאלה למה למתכות יש תכונה של מוליכות חשמלית – תהיה ההסבר שיוביל למבנה מולקולרי, שהערכים שבו מאפשרים מוליכות – ולכן הוא מוליך חשמל. הטעות הרווחת היא  ששכחנו –  שאנחנו מייחסים תכונות לתופעות כי ניצפו כבעלי התכונות הללו ואז מבלבלים את המבנה המקרי – עם סיבה. זה כמו להניח, שאם יוסי קמצן,אז  "יוסיות" היא סיבת הקמצנות.

לעומת זאת, אם קיימת שרשרת קוביות דומינו שאורכה שואף לאינסוף, אבל שיודעים (בדרך עלומה כלשהי) שמישהו בנה אותה, למשל, לשם יצירת סרטון יוטוב מגניב, והשרשרת מפילה קוביות, שבנפילתם מפעילות  גלגלי שיניים  שמפעילים מכונות, שמפעילים מפלי מים, שמיצרים חשמל, שמניעים מכונות …. אז הסיבה שמתקפת את כל העולם הזה, שיכול להיות מורכב אינסופית – היא אחת: האופן שבו כל פרט משרת את איכות הסרטון, שהוא מטרת כל המבנה.  כך שכל יחס סיבתי בכל חלק בשרשרת יהיה מורכב משני סוגים של הסברים:

א. איך זה פועל.

ב. התשובה לשאלה למה זה משרת באופן הטוב ביותר את המטרה.

אני לא יודעת איך אפשר לחשוב על הדברים אחרת. כך שגם בלי להתבונן בעולם, צריך להיות מובןשאם הוא מונע תכליתית  -יש בו סיבות מתוקפות. אם מניחים שליקום אין סיבות תכלתיות, גם אין בו סיבות פועלות.  B היא לא סיבת A ,  היא רק האופן שגרם לכך שA נפלה.

זה אולי הבדל שנשמע כמו משחק מילים, אבל זה הבדל שלדעתי יוצר הרבה מאד טעויות, ציפיות שווא, חיפושים אחר מה שאין למצוא אותו, וסיבוך מיותר הן בפילוסופיה והן במדע. וכפי שאנסה להראות, זו טעות שהשתרבבה גם בתיאריות שמנסות לפתור את בעיית ההסבר הסיבתי.  לא כל שכן בתיאוריות שדוגלות בו.

 

3א. הסברים סיבתיים תחת מטאפיסיקה ותיאוריה

 

הסברים סיבתיים מתוקפיים קיימים בתוך מסגרת מטאפיסית כזו, המניחה מראש את אפשרות התיקוף. המונדולוגיה של לייבניץ, שמציעה דטרמינזם טלאולוגי מאפשרת את תיקוף ההסברים. גם לניוטון ולאיינשטיין היתה מטאפסיקה. ניוטון סבר שאלוהים מתקף את סדר היקום ועל כן הרשה לעצמו להניח שכל התופעות מצייתות לעקרון החסכונות של הטבע ולפיכך גם כל סיבה תניב תמיד תוצאות דומות, בהינתן אותן נסיבות. במדע המודרני נשמט מקומו של אלוהים כמתקף את התופעות אבל הפיסיקה הניוטוניאינית שנשענה עליהם – נותרה אמיתית. איינשטין הניח שאלוהים לא משחק בקוביות. משמע, העולם חייב להיות מאורגן והגיוני . לכן חתר אינשטין כל ימיו למציאת נוסחה אחת מאחדת להסברת כל הסיבות. האמונה הזו הניבה בסופו של דבר את תורת היחסות אך באופן אירוני, גם את תורת הקוונטים, שהוכיחה מדעית, שהאמונה המטאפיסית בדבר אופני המשחק של אלוהים עם קוביות, הופרכה.

מכל מקום, אין לזלזל כלל בתורות המבוססות על מטאפסיקות הבעיה היא, שמטאפיסיקה מעצם הגדרה, אינה יכולה להיות מתוקפת.

תיאוריה מדעית, לעומת זאת. יכולה לעיתים למצוא סטרוקטורה הסברית כזו, שיש בכוחה לתקף את עצמה ללא הנחות ש"מחוץ" לתיאוריה. הדרוויניזם, שאני מודה שהיווה אתגר רציני לכל התיאוריה שלי, הפך למעשה לעקרון ההפרכה שלו. יכולים להיות במסגרת תורת האבולוציה הסברים מתוקפים. אבל זה הודות למבנה הייחודי שלה, שמחקה, במידה מסויימת ומהותית את עקרון הטעם המספיק, כך שמבנה כמו-טלאולוגי(אך בשום אופן לא כזה באמת) מאפשר לתקף את כל הסיבות על ידי סיבה ראשונית משלו: כל אורגנים "רוצה" לחיות. לא כולם שורדים כך שאם זה שרד –היה לכך טעם מספיק. ולא צריך את אלוהים כמתקף.

3ב. לייבניץ:עקרון הטעם המספיק

עיקרון הטעם המספיק אמור שלכל תופעה קיימת היה טעם מספיק להיותה, שאם לא כן, לא היתה  קיימת. ההנחה המוקדמת  המטאפיסית היא, שאלוהים, יישות טרנסידנטלית שהא סיבת עצמו וסיבת כל הסיבות בעולם ברא את העולם כטוב שבכל העולמות האפשריים ולכן לכל דבר בעולם יש סיבה – וכל אירוע או תופעה בו – אם התקיים – יש סיבה לכך, שלוקחת חלק בארגון של כל הדברים כך, שאם לא היתה קיימת העולם לא היה הטוב שבכל העולם. על פי תורת המונולוגיה של לייבניץ –העולם רק נראה דטרמיניסטי אבל בפועל אלוהים עצמו מפעיל כל פעולה בעולם וכל אינטראקציה בין היחידות שמרכיבות את העולם – המודנדות, מתוך כוונה ועל פי שיטה, שלפעמים ניתן להתחקות אחריה בהתחקות אחר שרשרת של סיבות ותוצאות, לכאורה. הלכה  למעש יד אלוהים פועלת ומפעילה כל מונדה.

המודל ההסברי של לייבניץ: אם X  הוא טעם מספיק לקיומו של Y  אז הנוכחות של X   בהכרח מעידה על קיומו של Y. אבל יכול להיות שסיבה אחרת Z היתה יכולה להיות סיבת Y .

עקרון הטעם המספיק של לייבניץ ה"מונדולוגיה" הוא דוגמה לעיקרון, שאם מניחים את קיומו, אז  במטאפיסיקה הזו  יכול להתקיים הסבר סיבתי. המטאפיסיקה של לייבניץ  מציגה עולם  שבו ישנה תכלית אחת עליונה החולשת על כל התופעות: הטוב שבכל העולמות האפשריים. העיקרון הזה מתוקף אונטולוגית כפועל בעולם בהכרח ונגזר אנליטית ממושג האלוהים: אם אלוהים הוא כל יכול, כל יודע וכל טוב, בהכרח העולם שברא יהיה הטוב שבכל העולמות האפשריים (גם אלוהים לא יכול לברוא עולמות לא אפשריים, כאלו שיש בהן סתירות לוגיות, כך שלייבניץ מניח גם שאלוהים עצמו כפוף לחוקי ההגיון).

הדטרמניזם של לייבניץ אינו מכאני אלא תכליתני: כל אירוע או תופעה בעולם,בכל  מומנט, אם הם קיימים הם בהכרח המצב האחד, הטוב ביותר האפשרי.  אלוהים אינו חופשי לתמרן בין אפשרויות – אלא מוכרח לבחור עבור כל דבר, את מצב  העניינים הטוב ביותר בשקלול כל הנתונים של כל היקום – יחד. כאן מושג ההכרח – ההכרחי להסבר סיבתי – תקף. כל דבר הוא בראש ובראשונה בהכרח הטוב ביותר האפשרי, לכל דבר יש טעם. הטעם אינו סיבה פועלת, הוא הנימוק, שהוא התחקות אחר סיבת בחירתו התכליתית של אלוהים בכל E   כתופעה היחידה הטובה מכולן.

כן ניתן לבנות הסבר סיבתי:

למה אלוהים בחר לגרום ל רעידת אדמה בליסבון במהלך יום חג שבו אלפים שהוא בתוך כנסיה ונהרגו?

עקרון הטעם המספיק: אם זה קרה, אז זה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות בכל העולמות האפשריים.

טענה: היתה רעידת אדמה בחג

טענה: אם רעידת האדמה לא היתה מתרחשת בחג, לא היו אלפי נפגעים בכנסיות שקרסו עליהם.

תוכנית מחקר: מה יכול להיות אירוע, שהיה יכול להיות גרוע יותר מהאירוע שקרה, שהאירוע שקרה מנע אותו.

מפה ניתן להעלות השערות ראציונליות, על עולמות אפשריים שהיו יכולים להיות גרועים יותר, כך שהעולם הזה, שבו היתה רעידת אדמה, הוא טוב יותר מהאפשרויות האחרות, שלא התקיימו רק משום שרעידה האדמה כן התקיימה.

השערות מחקריות:

כל האנשים היו חולים בדבר, (שהוא עצמו, אפשרות טובה  יותר מכל אופציות אפשריות אחרות, מסיבות לא ידועות עדיין) ואם לא היו מתים, היו מדביקים את כל העולם והאנושות כולה היתה נכחדת.  וממילא, הם היו מתים בקרוב

בדיקה אמפירית: ניתוח שלאחר המוות לגלות סממני מחלה (מה שאמנם היה גורם להפצת המחלה בכל זאת…)

 

חקר הסיבות יכול להיות מורכב באופן אינסופי. אבל זה מסוג של אינסוף מתוחם. (כמו אינסוף המספרים בין 0-1) . בכל שלב ניתן לעצור בהסבר התקף והמשכנע הזה: לא תמיד ניתן לדעת מה השיקולים של אלוהים. מה שבטוח הוא, שככה רצה אלוהים, והאירוע המוסבר קרה כי במצב העינינים הקיים והאפשרי, היה חייב להתקיים כפי שהתקיים מהטעם הפשוט, שמאחר והעולם הוא הטוב בעולמות האפשריים, ומשום שאירוע אכן התקיים, אם לא היה מתקיים, העולם היה פחות טוב מכל העולמות האפשריים.

גם בהסבר הזה לבדו, מתקיים הסבר ונוצרת הבנה. אם זה לא לגמרי משכנע, אולי הדוגמה הזו תמחיש:

מחשב מתוכנת לפלוט את המספר הראשוני הקטן ביתר מבין שני מספרים אסטרונומיים. הוא פולט את המספר: 42⁴²-1.  כדי לדעת למה זה המספר שנבחר אפשר לחשב את התוצאה עם נייר ועפרון. ולהגיע לתוצאה שתראה, שאכן אין מספרים ראשוניים אחרים בין שני המספרים הנתונים, שקטנים ממנו. ניתן גם לבנות מחדש את הגאומטריה של רימן כדי למצוא את הסדירות שמאלצת את המספר הראשוני הזה להיות התשובה הנכונה. וניתן גם לענות –  זה המספר הנכון, כי חישב אותו מחשב, שנועד מלכתחילה למצוא את המספר הנכון.

 

בסופו של דבר, ההנחה שקיימת סיבת על, החולשת על כל הסיבות האחרות, היא טאוטולוגיה. אבל לכן היא גם נכונה בהכרח וגם משכנעת ומובנת במלואה. והסברים לסיבות תכליתיות הם כמעט תמיד ניתנים להבנה אינטואיטיבית

(דוגמה חביבה על המרצה):

ש: למה קנית גלידה?

ת: כי רציתי לאכול אותה

 

במטאפיסיקה של לייבניץ יש מקום למדע. אבל המדע אצלו לא מספק תשובות לשאלת הלמה. היא ידועה מראש. שאלת האיך היא האינפורמציה המדעית: "רעידת אדמה בליסבון קרתה כך: לוחות טקטוניים מתחת לפני האדמה בליסבון ביום החג בשנת 1755 זזו, החיבור שהיה קודם ביניהם התרחב, התזוזה הרעידה את האדמה, שקרסה לתוך הסדק שנוצר, מבנים שהאדמה תמכה בהם קרסו יחד איתה, והאנשים שהיו בתוכם נמחצו למוות מהגגות הכבדים שנפלו עליהם. במונולוגיה, זהו תיאור של אוסף עובדות קונטיגטיות שמציגות השתלשלות ענינים כללית , שמקרה פרטי של התופעה  התרחש בליסבון ב-1755, והתיאור מתחקה אחר שלבי הפעולה של אלוהים, בשעה שהוא משנע את המונדות שלו מתחילת היקום ועד לרעידת האדמה. כך, שהמונולוגיה, אם מקבלים את הנחות היסוד שלה, מציבה עולם מסודר, שמאפשר הסברים סיבתיים נאותים, וניתנים להבנה מלאה של הסיבה לכך שקרתה (רצון אלוהים, ופירוט ארוך כפי רצונך) ובנוסף גם אינפורמציה  אמפירית מפורטת על השאלה: איך זה קרה.

לייבניץ מציג תאוריה קוהרנטית, שלא מבלבלת בין הסבר "איך" להסבר "למה" וחשוב מכך, חושפת את האופי התכליתי הסמוי של שאלת ה"מדוע".

3ג. הסברים סיבתיים באבולוציה

הסבר סיבתי טוב וממשי יכול להתקיים גם בתוך תיאוריה מדעית במקרים מסויימים כשהתיאוריה מספקת סיבה ראשונית, מתוכה.

ש: מדוע לג'רף יש צוואר ארוך?

ת: כי אורך הצוואר מקנה לג'ירף יתרון השרדותי: הצוואר הארוך מאפשר להגיע לפירות שבצמרת העץ. ג'ירף שהצליח להגיע למזון שלו נהנה מסיכוי גדול יותר להשאר בחיים לאורך יותר זמן ולכן נהנה מסיכוי גדול יותר להגיע לגיל פוריות ולהעמיד צאצאים לעומת קצרי הצוואר, שמתו מרעב לפני שהספיקו להעביר את הגנים קצרי הצוואר שלהם לצאצאים שלא נולדו. בנוסף, בשל היתרון הזה העניק לג'ירף יתרון בהעדפה המינית. נקבות ג'ירף מצאו את ארוכי הצוואר סקסיים יותר מקצרי הצוואר – וכמתאימים יותר כפרטרים להולדת צאצאים מוצלחים יותר. מכיוון שכל זה אכן שימש יתרון, הג'ירפים בעלי הצוואר הכי ארוך- זכו לשרוד כחזקים ביותר, בעוד שהאחרים נכחדו.   וכך הושבח הגזע עם הצוואר הארוך יותר בכל דור על פי עקרון "החזק הוא השורד".

 

הסברים בתורת האבולוציה היוו את האתגר הגדול ביותר שיכולתי לחשוב עליו כדוגמא נגדית לטענה – שאין הסברים סיבתיים בטבע. ההסבר הזה, כמו הסברים רבים נוספים בדרויניזם הם אכן סיבתיים, ונותנים מענה מספק לשאלת הלמה. אבל  את תפסתי שלתורת האבולוציה יש מעמד מיוחד במדע. כמו ב"עקרון הטעם המספיק" גם כאן ישנה תשובה אחת שמנקזת אליה את כל התשובות: עקרון השרדותם של החזקים.

כך, באופן סכמטי, כל הסבר בתורת האבולוציה (למעט יוצאי דופן כמו "עיקרון הסחף שאין לו סיבה  השרדותית")  הוא: אם תופעה A קיימת,סימן שהיה טעם מספיק לקיומה, שהוא יתרון השרדותי, שאם לא היה בו יתרון כזה, A לא  היתה שורדת היום ולא היתה מתקיימת היום.

עקרון הטעם המספיק קיים בתוך מבנה תיאורית האבולציה ומחקה את התבנית של ההסבר כאילו גם כאן מתקיית תוכנית תכליתית. הסלקציה הטבעית גורמת לטבע לפעול כאילו הכל תוכנן מראש להשאיר בכל דור רק את השורד הטוב ביותר (בהתאם לתנאי סביבה רלוונטיים ). זה אולי לא נכון תמיד לכל ההסברים אבל באופן כללי וסכימתי, השאלות שמעסיקות את החוקר במסגרת התיאוריה הזו, לגבי קיומו של גן, תכונה, איבר, פרט, קבוצה תהיה:  למה A?  כי לA יש יתרון השרדותי. למה לציפור יש כנפיים?  כי זה מעניק לה יתרון השרדותי. על פי אותו עקרון: "הברירה הטבעית" מחליפה את "רצון אלוהים" כקריטריון הכרחי כך שהנימוק "החזק הוא השורד" כ"טעם המספיק" יתקף את ההסברים הסיבתיים כהכרחיים כמוהו.

ההסבר האינפורמטבי התיאורי יראה  איך פעלו הדברים הלכה למעשה. וגם פה אין הכרח שיתקיימו כפי שהם ולא אחרת. ולראייה, לטבע יש פתרונות אחרים שונים ומשונים, שהיוו יתרון השרדותי להשגת מזון: לשון ארוכה, יכולת זינוק, שיני טרף חדות, מקור ארוך ונוקשה. קיומו של צוואר ארוך אינו סיבת ההשרדות, אלא אחד מהאופנים האפשריים שלה.

כמו במודל של לייבניץ גם כאן, כמובן, יש מקום להסברים מדעיים אמפיריים וכמוהו, שאינם מערבבים בין  הסברים סיבתיים לתיאוריים, בין למה, לאיך.

ב"תיאוריות על ההסטוריה" (1959) טוען מישל סקריבן _Scriven)  שההסברים בתורה הזו לא מניבים ניבויים. לדעתי, ההפך הוא הנכון. חוזקתן של תורת האבולוציה  והסבריה היא בכך, שהניבוי נמצא בתיאוריה עצמה. הפרטים אולי רבים מכדי לשקלל אותם, ותנאי  הסביבה בעתיד לא ידועים,  אבל תמיד נוכל לצפות לכך, שכל תכונה שתעניק את היתרון ההשרדותי – היא זו שתשרוד. (בזמנו קרל פופר חזר בו מטענתו הקודמת, שזו טאוטולגימ וכינה זאת תוכנית מחקר, ואני – בעקבותיו) וההסבר הסיבת,לאחר שנחקר ונתגלה כנכון, כשהוא מספק נימוקים טובים לאופנים הספציפיים שמאפיינים את ההסטוריה ההשרדות של  פרט – יהווה הסבר שעונה על השאלה –למה.  עקרון החזק הוא השורד תקף לגבי עולם החי  והיה יכול לספק ניבויים אם היו מספיק נתונים על התנאים העתיידיים של הסביבה שעליה תלויה שרידתו של החזק. אלא שניבוי תנאי  סביבה אינו בתחומה של התיאוריה אלא בתחומם של מדעים אחרים, ואולי אם היה, ההסברים היו מספקים גם ניבויים מוצלחים.

למעט הסברים על פי עקרון הטעם המספיק ותורת האבולוציה,לא מצאתי עוד דוגמאות לכך שמתקיים הסבר סיבתי במדע.

כששאלתי את עצמי, מה מיוחד דווקא בתיאוריה הדרוויניסטית, שהיא לבדה מכל הדיספלינות האחרותמצליחה לתקף את עצמה. אני חושבת שהעניין הוא בכך שההסברים של עוסקים אמנם ביחס שבין  האורגניזם לסביבה, אבל שכל מה שקשור לאורגניזם בלבד – הוא חלק בתאוריה שעוסק בחי בלבד ולכן ניתן לראות בו מדע דיסקרטי במידת מה, עם שרשרת דטרמיניסטית לא מסועפת באופן אינסופי, כשהכל כפוף לעקרון אחד: מה ששרד – הוא החזק. הצד השני של התיאורה-  הסביבה – הוא תלוי קונטינגנציות מקריות. כך שהמשווה הסכמטית של כל התאוריה היא תנו לי תנאי סביבה, ואורגניזם נתון חי, ואראה לכם את הסיבות לשאלה – למה הוא שרד. ההכרח פה הוא – שאם שרד – היה חייב לשרוד. אמנם, כל ההתפתחות היא פרי של מקרה שלא ניתן לצפות– כמו התפתחות מוטציה כלשהי, אבל זה לא משנה את העובדה שאם שרד היה לכך טעם מספיק, וניתן עתה להתחקות אחריו. מה שלא נכון לגבי תופעות אחרות,שקיומם מעיד אמנם על כך, שנוצרו. אבל אין לנו שום סיבה להאמין, שקיומו של  הר, נהר, שדה, חיטה, או כל תופעה אחרת – כפופה לסיבה מתוקפת. (איך כל זה נוצר – אין בעייה כלל להסביר). זו כנראה הייחודיות של התאוריה הזו שגם היא כמובן אינה נטולת בעיות.

קל יותר לראות שלא הגיוני שתתקיים מסגרת כזו ההתקיים במדע:אם "הסבר"- הוא תביעה להבנה של תופעה והסבר סיבתי הוא תביעה להבין את סיבת התופעה וכל זאת בהנחה שהעולם דטרמינסטי, שאלה ה"למה" לעולם לא תבוא לסיפוקה גם לגבי תופעות פשוטות וסגורות לכאורה. (אני מודעת לכך שהטיעונים שלי נוטים לכיוון ההגיון הביאנרי שפס מהאופנה זה מכבר. אבל האטינומיות של קאנט רלוונטיות לטיעון הזה, ואני לא מוצאת מה רע בו:[7]

• כל התופעות הטבעיות שניתן להכפיף אותן חוק כללי הן או קשורות כולן זו לזו. או לא קשורות.
• אם כולן קשורות, אז תחילת ההסבר יתחיל במפץ הגדול (או בתיאוריה תחילית אחרת) ואף סיבה שלאחריה לא תהיה מתקופת אלא אם הסיבה הראשונית תהיה מתוקפת. את הסיבה הראשונית לא ניתן לתקף כחוק טבע  – כי אם יש לכל דבר סיבה, ורק סיבה היא המתקפת, אז שום דבר לא יכול להיות סיבה ראשונית, כי לכל דבר מקדימה אותו סיבה  שהוא התוצאה שלה .

לכן אין סיבות מתוקפות בכלל.

• מנגד, אם רוצים להניח שייתכנו תופעות דיסקרטיות בטבע, כך שיום אחד ניתן יהיה להבין ולארגן את כל סך התופעות שלהן תחת חוק אחד או קבוצת חוקים– כך שיחלשו על כל אחת מהתופעות הקשורות בהן – בתוך התיאוריה הזו ניתן לתקף סיבות כל תופעה ותופעה בהן, מתוך החוקים, שיכילו  בתוכם גם את ההסבר הסיבתי של החוק עצמו וכל הדדוקציות שיוצאות ממנו לתופעות פרטיות. (אפשר לחשוב על מדע התרמודינמיקה, ככזו. או  – על מדע האלקטרומגנטיות. כל אחת מהן יכולה כמערכת סגורה וספציפית שעוסקת בתופעות מוגדרות–חום, גזים ואנטרופיה, או תופעות של גלים אלקטרומגנטיים).

בתוך מערכת דיסקרטית ניתן לנמק סיבות.

אלא, שאז – תמיד גם ניתן לקחת תופעה מתחום התרמודינמיקה, כמו גוף שחור, ולהקרין עליו גלים אלקטרומגנטיים כך שזה הופך אותו לבעיה של שני מדעים יחד.

כך שאין מדעים דיסקרטיים, ולכן אין תיקוף לסיבות.

אכן, כשאנשי האלקטרומגנטיות  בחנו את התגובות של גוף שחור לקרינה, ושלחו את התוצאות של מה שגוף פלט  לאנשי מדע התרמודינמיקה –  חזרה התשובה מהמדענים התרמודיניקאים שאומרת חד משמעית – שגוף כזה לא יכול לפלוט שום צורה של קרינה נראית אלא רק גלי רנגטגן ושבנוסף, על פי החישובים שלהם – אם מקרינים על הגוף הזה בפנס, התופעה שהוא יחולל באנטרופיה בעולם תבוא לביטוי בכך שכל העולם יקפא. בסופו של דבר העולם לא קפא ומישהו טעה בחישובים. אבל העובדה, שניתן תמיד לקחת כל תופעה מתוך "מדע דיסקרטי" אחד  ולבצע בו מניפולציות של מדע דיסקרטי אחר – פחות או יותר מבטלת מראש את הרעיון- שייתכן מדע דיסקרטי בכלל.

כך שזה אומר, קודם כל שכל התופעות מחוברות וקשורות משם שהטבע עצמו  יוצר תופעות שהן אינטראציות מקריות בין כל התופעות של כל המדעים. ואם כך, מבלי להבין את הסיבה הראשונית, אף סיבה לא מתוקפת.  לא ייתכן שההסבר יהיה יותר מסובך מהמוסבר

אבל גם אם נניח שאלוהים שלח מכתב שבו הוא מתקף את תיאורית המפץ הגדול ועכשיו יש סיבה ראשונית – שאפשר, עקרונית להתחקות אחר כל השרשרות הדטרמיניסטיות עד אליו ובכל תחום אפשרי, עד לתזוזה ומיקום של כל תת-אטום. זו תהיה רשת גדולה למדי של שרשרות דטרמיניסטיות שמתחילות לפני כ-14 מילארד שנה.

הסיבה הראשונה מכילה "סיפור" אחד: מפץ גדול. שחולל עוד תופעות, כמו את  ממד הזמן, ממדי המרחב, והגדלים הפיזיקליים הידועים לנו כיום. "מיליונית שנייה לאחר ההתרחבות הגדולה, היקום הקדום היה במצב מיוחד המכונה "פלזמת קווארקים-גלואונים", שהוא תערובת של קווארקים וגלואונים חופשיים, ומאז הוא החל להתקרר ולהתפשט במהירות עצומה. בעקבות ההתקררות והפחתת הצפיפות, התאפשרה היווצרות חלקיקים חדשים דוגמת פרוטונים ונייטרונים בתהליך הנקרא "באריוג'נסיס", שעל ידי סינתזה גרעינית התארגנו לאטומים של שלושת היסודות המרכיבים את היקום: מימן, הליום וליתיום…" וכן הלאה.

ארבעה עשר מיליארד שנה אחרי זה, מישהו תוהה לגבי סיבת רעידת האדמה בליסבון, שהיא מקרה פרטי של שאלת סיבות רעידות אדמה בכלל.  כל הסבר סיבתי חייב להשתמש  בסיבה קודמת – שאם היא עצמה ידועה לשואל, הוא ממילא יכול לגזור ממנה את התשובה לשאלתו. אם השואל לא מכיר את התופעה – שהיא הסיבה הנדרשת בשאלה שלו, אז התופעה הזו –הופכת להיות התופעה שאותה צריך להסביר. שאלת ה'למה' נדדה מקום חדש. כך כמעט אד אינפונטום (למצער, עד לנקודה שבה נוצר כדור הארץ) או יותר הגיוני, עד ייאוש. כל זה עוד מבלי להתיחס לכך שלכל תופעה בטבע (בניגוד לתופעות אנושיות) יש לרוב יותר מגורם אחד ישיר כך שמניפת ההסבר תובעת עכשיו עוד הסברים סיבתיים – שהולכים וגדלים בקצב של שוליית הקוסם על סטרואידים. זה מה שהופך בהכרח כל הסבר סיבתי – למורכב יותר מהמוסבר. ולא  הגיוני, שמה שמכונה "הסבר" יהיה פחות מובן ממה שנדרש להסביר.

 

לסיכום, משפטים יכולים להיות או סיבתיים או הסבריים, אבל לא יחד. לא ניתן לנסח הסבר סיבתי, כמו שלא ניתן לתפוס כספית, המשמעות תמיד תמלט לרובד הנמוך יותר של התהיה. או תיעצר משום שההסבר של הסיבה נמצא כבר בתוך מערך ההבנה של הנמען. או תרפרפר לשאלה חדשה שרק בה נמצא ההסבר לתשובה של השאלה הקודמת. מעבר לזה, לא ניתן לתקף סיבות בשרשרת דטמיניסטית – כי רק הסיבה הראשונה יכולה לתקף את כולן אלא שבעולם שהוא מערכת פתוחה התיקוף נמצא בתחילת שרשרת אינסופית ומערכות סגורות לא קיימות לרוב, במדע. (הן כן קיימות במעבדות מחקר של חיידקים ושם האבולוציה מצליחה לייצר ניבויים אמיתיים).

דויד לואיס (Lewis) (1941–2001) אחד מהפילוסופים החשובים במאה העשרים טוען שכל הסבר הוא הסבר סיבתי. אציג אותו ואנסה להתמודד עם נימוקיו. בכל הפרק הזה הצגתי את עיקרי הדברים של לואיס בנושא הסיבתיות והגבתי עליהם בסמיכות לטיעונים. לעיתים בפרק עוקב ולעיתים בגוף הטקסט.

פרק ג:  דויד  לואיס  Causal Explanation

 

דויד לואיס (Lewis) (1941–2001) היה אחד מהפילוסופים החשובים של המאה ה-20. תרומתו המשמעותית היתה בתחומים השפה, הפילוסופיה של המתמטיקה, הפילוסופיה של המדע, תורת קבלת החלטות, אפיסטמולוגיה ומטא-אתיקה. תרומתו הגדולה היתה למטאפיסיקה, ברדוקציוניזם בנוסח יומיאני על הנומולגיקל. פיתח עמדה המכונה  “Humean supervenience” על פיה שום דבר לא ממשי למעט התפשטות בחלל-זמן של תכונות טבעיות. הוא הראה בפירוט איך חוקים, תנאים קאונטרפקוטליים וסיבתיות יכולים להתיישב בתוך הפילוסופיה של יום."[8].

1.   הסטוריות הסבריות CAUSAL HISTORIES

 

טענתו ב"(1973,1986 Causal Explanation שכל הסבר הוא הסבר סיבתי. כל אירוע ספציפי שרוצים להסביר נמצא בסופו של השתשלות ארועים ארוכה ומורכבת. לאירוע מוסבר יש את סיבותיו, הפועלות יחד, כתוצאה של שרשרת אירועים סיבתיים שאם אחד מהם לא היה מתקיים, התאונה לא היתה קורית. הסיבות ההכרחיות לתאונה אינן הסיבות היחידות לה. כל אחת מהן עצמה – היא תוצאה של סיבה שקדמה לה, אד אינפיניטום. האירוע המוסבר (הוא תוצאה של הצטברות אינספור שרשראות סיבתיות מובחנות ומבודדות או כחלק מתהליך מתמשך שסופו –ברגעי האירוע המוסבר. כאשר הרבה סיבות שונות מתחומים שונים מתלכדות לסיבה אחת גדולה על ההסטוריה הסיבתית לכלול את כולן!

הסטוריה קזואלית היא בעלת  מבנה של קשרי יחס. אירועים יכולים להיות יחסיים זה לזה או לחלל-זמן. הסבר סיבתי על פי לואיס: הגדרת יחסים של תלות סיבתית: אירוע שמותנה בקודם לו, המותנה בקודמו. האירוע שבו האירועים קשורים זה לזה בקשר תלוי סיבתית, בין אם ישירות או בהדרגה, ייחשב לסיבה. תלות סיבתית היא תלות קונטרה-פקטואלית, מסוג שונה מאשר רק התחקות אחר נסיבות בין אירועים מובחנים זה מזה, כך שאם A לא היה קיים, גם B לא היה מתקיים.

לואיס שולל תיאוריות לא-דטרמיניסטיות. ההסטוריה הקזואלית של אירוע ספציפי כוללת את האירוע עצמו, ואת כל האירועים הקשורים אליו. כל אלו סגורים תחת תלות סיבתית: כל אחד מהם הוא בעצמו תלוי בארוע בהסטוריה. והתנאי האחרון: הסטוריה סיבתית תכלול זאת, ושום דבר אחר לא.

2.   הסבר טוב הוא הצפוי בדיעבד

 

A good explanation ought to show that the explanandum event had to happen, given the laws and the circumstances; or at least that it was highly probable, and could therefore have been expected if we had known enough ahead of time; or at least that it was less surprising than it may have seemed. [9]

 

הסבר טוב צריך להראות שהמוסבר היה מוכרח לקרות, בהינתן החוקים והנסיבות. או, למצער, שהיה ברמה גבוהה של סבירות, ולכן היה אמור להיות צפוי, כך שאם היינו יודעים מספיק זמן לפני כן הינו צופים אותו או לפחות הוא לא היה מפתיע אותנו. הקריטריונים שלו להסבר טוב: הסבר שמראה שהתהליך הקזואלי הוא מסוג מוכר. או אנלוגי לתהליכים מוכרים, או שחולש עליו חוק חזק ופשוט ושאין יותר מדי "התחכמויות" בו. לטענת לואיס, כל הסבר הוא סיבתי, למעט מקרים יוצאי דופן, הוא מציג שלושה מהם ומתודד איתם:

3.   הסברים לא סיבתיים  NON-CAUSAL EXPLANATION

לואיס מציג שלושה מקרים שבהם נראה כאילו שאין הסבר סיבתי וכמו בתמונת מראה, לואיס מפריך מקצת מהטיעונים שרני חושבת שדווקא הם הנכונים, ותואמים את התיאוריה שאני מבקשת להציג פה.

מקרה ראשון.  שאלה: למה קרן אור נעה בזווית מסויימת? תשובה: כי בזווית הזו קרן האור עושה את הדרך הקצרה ביותר על פי עקרון החסכון של פרמה:

 

Because Cfalls on the path from A to B that takes light the least time to traverse; and according to Fermat's principle of least time, that is the path that any light going from A to B must follow. …The light does not get to C because it looks ahead, calculates the path of least time to its destination B, and steers accordingly! The refractive index in parts of the glass that the light has not yet reached has nothing to do with causing it to get to C, but that is part of what makes it so that C is on the path of least time from A to B.

 

אמנם טוען לואיס, זה נראה כהסבר ללא סיבתיות אבל הסבר נמצא בחוק ונמען ש מכיר כבר את עקרון פרמה,  או לפחות מניח שהחוק של פרמה הוכח כבר, קיבל את ההסבר הסיבתי הבנוי כבר לתוך החוק. כמו כן, לואיס מונה את מספר החוקים הרלוונטיים הנוספים, שאם הנמען מכיר אותם אז עבורו  בהסבר המקוצר :"עקרון הדרך הקצרה של פרמה"  מובלעת כבר כל ההסטוריה הקזואלית הנחוצה להסבר סיבתי מלא.

 

לואיס למעשה מעלה פה את הטיעון שאני רוצה לטעון בכל העבודה באופן גורף וזו הטענה המרכזית בעבודה זו. אנסה להראות ש כל טענה  סיבתית רק מפרפרת – או להסבר שלו או ליידע קיים ממילא של הנמען. כל השרשרת הארוכה של ההסטוריה הקזואלית – היתה, כצפוי, חוקים שמקדדים עוד שרשרות של הסברים – שלאחר פרימת כל אחד מהם מתקבל רק תיאור של תהליכים שהוכחו כבר כקבועים ונכונים.

אבל מענין יותר דווקא עקרון הדרך הקצרה, שלואיס מציין בנימה מבודחת, שזה לא כאילו קרן האור יצאה מהבית וחישבה לעצמה מה תהיה הדרך הקצרה ביותר.  אבל תשובה לא נכונה באותה מידה תהיה – שקרן האור היא קרן צייתנית במיוחד, ולכן היא תמיד תציית לחוק פרמה. נשמע לי יותר נכון לומר, שחוק הדרך הקצרה מתאר בדיוק נמרץ תופעה הפועלת באופן כזה – בשעה שאין בנמצא שום סיבה שבעולם, שתגרום לה לפעול אחרת. ולאחר שהשלמתי את כל הקריאה על לואיס אני חושבת שהוא אמור להסכים, שתכונה טבעית של תנועת עצמים בטבע היא – על פי הדרך הקצרה, או- חסרת המחסומים – כל עוד אין שום סיבה לא להתקדם כך. סיבתה הראשונית של קיום קרן אור, או אור בכלל בעולם, או – עולם, אינו מוסבר על ידי המדע. כל אלו הם אוספים של עובדות קונטינגנטיות. והפעולה שלה – תנועה במסלול הקצר ביותר הקיים- מבהירה דווקא שאם לקרן אור יש תכונה של תנועה, אז כשהיא תנוע – היא תנוע בקו הקצר ביותר ובאופן הפשוט ביותר – אלא אם תהיה לה סיבה לפעול במסלול שאינו הקצר ביותר. הניסוח הזה מתאר את אותו עקרון – אבל הפעם ללא הרעיון המטאפיסי כאילו עקרון פרמה הוא סיבת מסלול הקרן.

במקרה השני לואיס מציג את השאלה: היתה קריסה אבל היא נעצרה. למה?

תשובה: משום לאחר שהקריסה הגיעה לסוף דרכה ואם היתה ממשיכה היתה מפירה את  עקרון האיסור של פאולי. לואיס רואה בכך הסבר סיבתי לגיטימי  מהסוג השלילי. ההסבר הסיבתי הוא, שלעצירה לא היתה כלל סיבה, למעט זה, שכל הסיבות לקריסה היוו את התנאי המוקדם לעצירתה. הסבר על ידי נגציה, הוא טוען, הוא עדיין אינפורמציה, כמו שההסבר היחיד לשאלה בדבר פינגווין ארקטי הוא- שאין כזה דבר.

 

בטיעון הזה לואיס מצביע על בעיתיות אונטולוגית לכאורה, שאני מציעה לראות בה דווקא פתרון אפיסטמי. אם נזכור, שהסבר עומד על שתי רגליים כשרגל אחת היא בעולם והתופעות והשניה היא פעולה של הקוגניציה הייתי מציעה לאמץ  את הרעיון, שכל דבר בטבע פועל בעקביות על פי תכונות משלו ולכל האינטראציות שהסדירות שלהם התגלתה כבר נקרא "חוק טבע" ולא נניח סיבתית לגביהן, אלא רק לתופעות שנדמה כאילו מפירות את הצפוי מהן, רק אז יש מקום לחפש את הסיבה, שאמורה להתגלות כטעות בסוף הדרך: חשבנו שתופעה לא מתנהגת כפי שהיתה אמורה לנהוג, לבסוף גילו מה הגורם שפעל עליה ועתה הבנו שמשהו אחר שפעל כפי שהוא פועל, יצר תוצאה לא מוכרת עדיין במפגש עם התופעה שבמרכז E . ומרגע נוצרה הבנה, ה"סיבה" היתה צריכה להעלם יחד עם התהייה. הפתרון של לואיס בטענה ל"מניעה כפולה" נובעת לדעתי מהענקת משמעות פוזיטיבית למונח "סיבה". למעשה, פורה יותר לחשוב על סיבות בטבע כקשורות למושג "תהייה" ואובייקט של השכל בלבד. כל עוד לא יודעים מהי ההתנהגות הטבעית של תופעה מסויימת, יש מקום לחפש את הסיבות, שהן לא סיבות התופעה עצמה, אלא "מהו הידע החסר לנו שמפריע לשבץ את התופעה E במקומה הנכון – על סדר הדברים הקיים, כפי שהוא". בשפה הטבעית חדלנו מזמן לחפש את הסיבות לנפילתם של דברים, משום שאנחנו יודעים מדוע דברים נופלים ויודעים שקיים חוק שמתקף זאת (גם בלי צורך להבין את החוק). תהייה מתעוררת רק כאשר משהו מפר את הסדר הרגיל של הדברים, למשל, כשמדף שמוסמר לקיר נופל. ומרגע שנתגלה שהחיבורים לא הודקו כהלכה, הבנו שהתקיימה פה תופעה טבעית ששייכת לתחום ההנדסי (נניח) ומרגע שנמצאה הסיבה, הסדר הרגיל שב למקומו והסיבה הופכת להיות מושג שממילא כבר כלול בתוך חוק קיים מקודם ואין בה שום חידוש. ממש כמו שלא נחוץ לפרט את כל המספרים כשאומרים את המילה :עשר.

 

המקרה השלישי: שאלה: וולט מחוסן לאבעבועות. למה?

תשובה: משום שיש ברשותו נוגדנים שיכולים להרוג כל וירוס של אבעבועות שמתקרב אליו. (זה קצת מזכיר את ההלצה של מוליר: אופיום מרדים כי יש בו סגולות מרדימניות. שעל כך ענה לואיס עצמו (במקום אחר), שזו אינה טאוטולוגיה משום שמסופק פה מידע חדש למי שלא יודע שחומר מרדים – זוהי הפעולה שלו. )

הבעיה שלואיס מבקש לפתור פה היא: להיות בעל נוגדנים אינו סיבה להיותו מחוסן. "מחוסנות" הוא מצב או בעלות על סגולה, שיש לה תפקיד סיבתי כלשהו שבמקרה של וולט – היא מתפקדת כ"בעלת נוגדנים". אבל בעלות על סגולה היא לא הגורם לחיסון. ה"חיסוניות" שייכת לוולט,היא מצב (ולא אירוע) להיות תחת מצב זה להיות משהו שהוא בעל תפקיד סיבתי כלשהו, שבמקרה של וולט מה שמתפקד כאן כסיבה זה היותו בעל נוגדנים. לואיס מתחבט בין שני סוג נימוק מדוע יש פה הסבר סיבתי. הראשון הוא הטיעון שקיומו של משהו (נוגדנים) יכול להחשב שהסבר סיבתי (והוא אכן הכניס את האפשרות הזו לרשימת ההסברים הסיבתיים הראויים) :

"Schematically: Why is it that something is F? Because A is F. "

לטענתו, אמנם אין פה הסבר סיבתי על ההסטוריה הסיבתית אבל לא נכון שאין סיבתיות בכל השרשרת. אמנם המצב של וולט –  היותו מחוסן לא מסביר משום מה הוא  לא נדבק, אבל למצב שלו יש הסבר סיבתי כלשהו. לואיס מודה, שהמקרה הזה ייחודי:

"The case is outside the scope of my thesis" אבל עומד על כך שלא ייתכן שיהיה אירוע ללא הסבר סיבתי.

ההסבר נוסף נוגע ל"מניעה כפולה" –לואיס מניח שהשאלה עצמה לא נכונה. אי-הידבקות אינה אירוע ולכן אין לו סיבה.

על כל לא נותר לי אלא להסכים. שאלת ההדבקות קיימת כתהייה, שמרגע שנמצא שלוולט יש נוגדנים, וידוע כבר שנוגדנים מונעים הדבקות, אין צורך להניח סיבה. זה מהלך הענינים הרגיל בתכלית. כמו לשאול מה הסיבה שבמהלך הליכה מא-ל-ג', אכילס חצה את ב'.

לסיכום, שתי הדוגמאות הנגדיות שהציג לואיס איפשרו לו להכליל ברשימה שלו, 'ההסבר כאינפורמציה' מקרים שבהם שלילת כל הסיבות האחרות, או "מניעה כפולה" הם הסברים סיבתיים נאותיים ובמקרה השלישי, שבו התלבט. נראה שלבסוף הוסיף אותו לרשימה:

4.   הסבר כאיפורמציה

התזה: הסבר של  אירוע יספק  אינפורמציה על ההסטוריה הסיבתית שלו: מוען בעל יידע רלוונטי לתחום המוסבר, מעביר לנמען אינפורמציה שאם הנמען מאמין שהיא נכונה ואמיתית- תהיה ברשותו האינפורמציה. שאלת הלמה היא דרישה להסבר סיבתי בעניין אירוע – ושלאחרי –  בוצע ההסבר.  הוא מציע את המודל הקונטרה-פקטואלי להסבר סיבתי, שעל פיו יש למצוא את  הגורם או הגורמים  – שאם הם לא היו קורים, אז גם המוסבר לא היה קורה.

לואיס מונה כמה צורות אפשריות ראויות של אינפורמציה הסברית:

1. המוען מעניק אינפורמציה לגבי ההסטוריה הסיבתית של המוסבר על ידי אמירה שאירוע מסויים כלול בו. כלומר-  סיבה אחת ספציפית שגרמה למוסבר.
2. יציג מספר סיבות ויצטרך לשקלל אותן ולהראות את היחס ביניהן.
3. המוען יציג שרשרת קזואלית – סיקוונס של אירועים שהסתיימו במוסבר- כל אחד הוא תוצאה של הקודם.
4. במצבים המורכבים יותר יציג המוען הסתעפות סטרוקטורלית מובנית בסטרוקטורה של ההסטוריה השלמה.
5. "הצהרות קיומיות" כאשר לנמען אין ידע מלא על הסיבות, הסבר חלקי יהיה לדוגמה: "ההסטוריה כוללת אירועים כאלו וכאלו קשורים איכשהו אלו לאלו". הערות בדבר ההשפעה של ההסטוריה הכוללת דפוסים של אירועים מסוג מסויים. דפוס כזה אולי יתייחס אל אירוע מורכב עם אירועים קטנים יותר

הסבר יכול להיות "זה קשור למשהו ביולוגי ולא כימי"

מבנה גולבלי: במקרה של פידבק שלילי, דיאלקטי או תופעת רזוננס. או אם אין לו מושג מה הגורם.

6. תהליך אנלוגי לתהליך אחר- מוכר. דומה לרדוקציה למוכר.
7. הסבר כללי: להראות שיש נטיה למשהו מסויים לגרום לתוצאה הזו.: "יש לנו ראיות כי זה מחזיק אותנו בחיים" כלומר זה קשור לאיזשהו תהליך שאחראי על החיים בכלל.
8. הסברים נגטיביים ששוללים את המצאותם של אירועים מסויימים כחלק מהסטרוקטורה ההסברית של אירוע מסויים. למשל, כשנדמה כאילו היה קשר בין מותו של המלך  לנוכחות של סוכן ה-CIA   לפעמים התשבה ההסברית הנכונה היא "תתפלא, אבל הנוכחות שלו מקרית ולא קשורה לאירוע.
9. הסבר ששולל אפשרויות אחרות: "האופיום מרדימוס כי יש לו סגולות מרדימיות" הוא הסבר ראוי במקרה שבו הנמען אולי מאמין שההרדמות נבעה מסיבות אחרות.

הסבר, טוען לואיס, כולל,  כמו כל אקט של קומוניציה, משמעויות מילוליות והנחות מוסכמות ברקע. הסברים יכולים להיות ספציפיים וגם מופשטים. ולבסוף, לא כל הסברים איכותיים באותה מידה ולא כולם מסתיימים בציון סיבה זו או אחרת.

 

4-א  ביקורת על כל אחד מצורות ההסבר

ראשית, אם כל הקריטריונים האלה להסבר כהעברת אינפורמציה ממוען בר סמכא אל נמען שרק מבקש לרכוש לעצמו יידע והבנה – הקריטריונים הללו מתארים מצויין את האופן הנורמטיבי שבו אכן מתבצעת העברת הידע. אני רק ארצה לטעון – שהסיבתיות פה מדומה ןאראה את זה בפרק ד', שם אציג הסברים סיבתיים. הבעיה היא, שאם ההסברים ישמעו אל מול בר-פלוגתא, כמו בבית משפט או אפילו סתם מריבה, חסר בהם הקריטריון הקובע איך ואיפה למסגר את הסיפור ההסברי. מתי הוא מתחיל וומה רלוונטי. גם מודך התנאי  הקונטרה-פקטואלי לא פותר את הבעיה הזו לדעתי.
לואיס מנסח מהי הסטוריה סיבתית נאותה כך:  הההסטוריה הקזואלית של אירוע ספציפי כוללת את האירוע עצמו, ואת כל האירועים הקשורים אליו. כל אלו סגורים תחת תלות סיבתית: כל אחד מהם הוא בעצמו תלוי באירוע בהסטוריה. והתנאי האחרון: הסטוריה סיבתית תכלול זאת, ושום דבר אחר לא.

אני מבינה שהכוונה היא, שסיבת אירוע היא שרשרת קזואלית או שקללול של מספר סיבות שהתחילו  כשהגורם לE "יצא לדרך" בשרשרת בלתי ניתקת של תלות הדדית ועד ש"הגיע ליעדו"- שהוא ה-E. וכל הדרךה זו תקרא "ההסטוריה הקזואלית של E". ומה שאינו "מושחל" על המחרוזת אינו שייך להסטוריה הסיבתית.

הבעיה היא, שאני לא מצליחה שלא לחשוב על התופעות בעולם כקשורים אלו לאלו  יחד במארג שלם ומלא של אינספור תופעות בודדות – שאת ה"קו" העלילתי שלהן מה שמחבר בין כל הנקודות לכלל תמונה- אפשר להעביר בהרבה מאד דרכים שונות של אותו קשר סיבה-תוצאה  גם על פי דרישתו של לואיס לעשות זאת בחוליות בלתי ניתקות  עד לרגע האירוע.  חלקן שוליות לחלוטין ולא רלוונטיות בעליל אבל אם הקריטרון היחיד הוא הקשר הבל-ינתק, מהר מאד ניתן לעשות גם בהן שימוש הסברי. ובמיוחד כאשר יש למישהו תועלת מכך, כמו הסבר של עו"ד בבית משפט.

הסכימה ששרבטטתי מציגה לדעתי את אינסוף האפשרויות במציאות, שכל כולה מרושתת בעובדות,תופעות ואירועים,(נקודות)  ואין שום גבול לאפשרויות למתוח קו אחד. ואם גם ניתן להחשיב הסתעפויות של קווים, אז אם אני לא טועה האפשרויות הלגיטימיות הן כבר אינסוף בעוצמה גדולה יותר מסתם אינסוף. במיוחד אם לגיטמי גם להכליל את כל אינסוף המומנטים שבין המרחק שעברה האבן. בטבלה ניסיתי להראות שכל שתי נקודות (תופעות) ניתן לחבר ממקום כלשהו שיקרא "תחילת ההסטוריה הקזואלית" שימתחו עד לאירוע ביחס בלתי ניתק של סיבה תוצאה: (כל נקודה בין 4 ריבועים היא סיבת הצומת הבא, אם לא היו קיים הריבוע האחד גם לא היו קיימים הריבועים הגובלים בו, שהוא מסמן את גבולותיהם.)

 

למשל ניתן לטעון כדוגמה שמופיעה בפרק הבא, ששמשה של מכונית נופצה כי אבן עשתה את דרכה מנקודת הזריקה ועד המפגש עם השמשה בשרשרת אחת, ולהוציא  מהסיפור גם את סוזי, זו  שזרקה את האבן. מנגד – אם מכלליים את סוזי  אפשר למתוח את הקו בין כל הנקודות שמתחילות במניע שלה-  ואז מקבלים סיפור אחר לגמרי שגם הוא חיבור כל הנקודות בשרשרת לא ניתקת. אבל גם העובדה שהיא נולדה היא נקודה קריטית להתנפצות השמשה, בשל האבן שזרקה. המניע – יכול להיות סיפור אחר – אולי סוזי פעילת זכויות אדם וזרקה אבן על מתנחל בשומרון כשכל השרשרת ההכרחית הבלתי ניתקת היא סיפור מאה שנות סכסוך ישראלי- ערבי.שלא ניתן להבין אותו בלי להבין את סיפור הדתות. ההסטוריה של האזור, החלטות משפטיות בינאומיות בדבר הבעלות על האזור, מה שבאמת מכונה "נרטיב"  שהוא הסיפור של המחרוזת של סיבות כל אחד מהצדדים, שההבדל ביניהם קשור לסיפור על דתותוכך שהשרשרת מגיעה עד לאברהם ומתפצלת בהולדת מוחמד. כל אלו מחרוזות בלתי ניתקות  – תלוי איך רוצים לחבר אותן. כך ש"כל אלו, ושום דבר אחר –לא" הוא שרירותי ואין בו קריטריון.כך, כשלואיס מונה את האפשרויות הנאותות "להשחיל" את החוט המקשר לכל סוגי המחרוזות, הוא למעשה מצביע על הבעיתיות של שאלת החוט המחבר, יותר מאשר מציע פתרון. אני לא טוענת שאין לנו קריטריונים, הם נמצאים בשכל הישר שאומר, ששמשה מנופצת אינה תוצאה של פגיעת אבן אלא של כוונה של הזורקת. אבל למה אנחנו חושבים שזה כך, לזה לואיס לא נותן פתרון (הפתרון הקונטרה-פקטואלי שיפורט בפרק הבא אומר רק מה לא קשור להסטוריה הקזואלית – לאחר שנבחר חוט מקשר אפשרי אחד, אבל לא – למה החוט הזה נבחר). ומנגד, נראה שלואיס שולל דווקא את חוקי ניוטון משום שלגופים שמושכים זה את זה ממרחק- אין לכאורה קשר סיבתי הדוק המציית לתיאור של דויד יום כסיבה: קשר של סמיכות ועקיבה:

 

"סיבה אחת ספציפית שגרמה למוסבר"

גם לואיס  טוען, שסיבה היא אירוע שהוא תוצאה של הסיבה הקודמת אד אינפינטום. הטענה שלי היא שמאחר שאין להסבר התחלה, הוא אינו יכול לספק סיבה ראשונה ובהעדר הבנה לסיבה, שהתניעה את כל שרשרת הסיבתיות של כל הסיבות התלויות בו – אך אחת מהן לא משמשת להבנת הסיבה אלא רק  מטאטאות את מקור הבעיה למקום אחר.  חוק טבע, או אחר.

מספר סיבות משוקללות והיחס ביניהן":

ככל שיש יותר סיבות מסוגים שונים לאירוע, כך פחות מובנת המילה "סיבה". תאונת דרכים אולי לא היתה קורית לו תנאי הכביש היו טובים, הראות היתה טובה והנהג – לא שיכור. אבל כל אלו השערות בדיעבד. עורך דין מפולפל היה יכול להראות  בבית המשפט– שהתאונה קרתה כי  אביו הנוקשה של הנהג דרדר אותו לאלכוהוליזם, וכך שסיבת התאונה היא אשמת האב. ואז ניתן לטעון שהאב נהג כך משום שאביו שלו, היה נוקשה אליו כך שסיבת התאונה היא סבו של הנהג. מכאן עולה אופיו המתעתע של ההסבר הסיבתי, כתלוי מיסגור הקובע שרירותית היכן להתחיל את שרשרת הסיבות או היכן למתוח את הקו העלילתי וכך אותן תופעות באותה מציאות יוצרים "נרטיבים" שונים בתכלית.

 

לואיס:שרשרת קזואלית – סיקוונס של אירועים שהסתיימו במוסבר- כל אחד הוא תוצאה של הקודם.

כאן לדעתי הולך לאיבוד ההסבר הסיבתי, משום שיותר מהתשובה עונה לשאלה "למה" היא עונה לשאלה "איך".  אם מציגים את כל האירועים כפי שקרו בזה אחר זה בפירוט אין הבדל בין תיאור גרידה של אירועים במהלך זמן שיש בהם יחס של סמיכות ועקיבה.

כמובן, שיש קשר בין אירועים הנראים כאחראיים יותר על שרשרת הנסיבות מאחרים-  אבל גם פה יש חופש פעולה גדול מדי.  מריבות רגילות בתכלית בין בני זוג מוכיחות זאת בכל בית: כל אחד מהטוענים  יכול להציג את אותה שרשרת קזואלית , משכנעת באותה מידה, מזווית מבטו – להסביר מדוע  החשבון בבנק הגיע מצב של יתרת חובה, המשמש הסבר סיבתי לגורם האחראי למחדל- בן הזוג. בן הזוג האשם יהיה ה"שני"- כשכל אחד מהם "שני" לאחר כשכל ההבדל הוא – מהיכן מתחילים את ההסבר. אפילו גם אם ברור לשני הצדדים שאחד מהם הוא זה שרוקן את החשבון, האשם יטען להגנתו, שקדמה לכך התחושה שהוא הוזנח על ידי בן/ת  הזוג אותו, ולא נותרה לו כל ברירה אלא לנחם את עצמו במסע קניות. אם היה לויכוחים האלו  סוף, יועצי נישואים היו מובטלים, ולבני הזוג שלהם הית עילה מוצדקת להאשים אותם במצבו העגום של חשבון הבנק.

 

הסתעפות סטרוקטורלית מובנית בסטרוקטורה של ההסטוריה השלמה–

אותה בעיה של העדר קריטריון לתחילת השרשרת, רק עם עוד כמה כאלו.

 

"הצהרות קיומיות: "ההסטוריה הקזואלית כוללת אירועים כאלו וכאלו קשורים איכשהו אלו לאלו".

זה כבר מנתק אפילו את הצורך לחבר בקשר של סמיכות ועקיבה בין סיבה- תוצאה וחורג מהתנאי של לואיס עצמו אלא אם הטענה היא, שלכל דבר יש תכונה טבעית משלו, שיכולה להיות סיבה. למשל, בדוגמה הנגדית שלואיס מביא: "וולט מחוסן מאבעבועות ולכן לא נדבק"- החיסוניות שבו לא  יכולה להסביר מדוע לא נדבק (והוא לא רוצה לטעון שזוהי תכונה טבעית של וולט)

הסבר יכול להיות "זה קשור למשהו ביולוגי ולא כימי"

סיבה היא אכן קשר. אבל קשר אינו בהכרח- סיבה.

 

"שלילת סיבה או הטענה שאין לנו מושג מה הגורם:"

בהחלט יש פה תוכן הסברי. אבל לחלוטין לא סיבתי. הסבר שלילי סיבתי יכול להיות מובן בהקשר של מטא-הסבר. בטענות שאינן מסבירות אירוע אלא טוענות, שההסבר המוצע אינו נכון. יש הבדל היררכי בין הטענה – A הוא סיבה B , לבין הטענה שהמשמעות שלה היא:"זה לא ההסבר לB" . הראשון הוא פסוק סיבתי והשני הוא פסוק שמדבר על הדיבור על הסיבה. רופא מוצא סימפטומים שיכולים להעיד על קיומו של גידול, הוא שולח את המטופל לבדיקה כדי לשלול את החשד. הסימפטומים הם גורם סיבתי, רוב הגורמים לסרטן לא ידועים כך שלהם אין הסבר סיבתי. הבדיקה שוללת את החשד. כל זה יכול להיות דרמטי מאד בחייו של המטופל אבל למעשה – לא קרה פה כלום ואין מה להסביר.  בעניין חוסר המושג , ליתר דיוק, חוסר היכולת לנפק הסבר סיבתי תקף, לטענתי זהו המצב התמידי.

תהליך אנלוגי או לרדוקציה למוכר- יכול לשמש כהסבר סיבתי, אם ורק אם התהליך המוכר מוסבר סיבתית בעצמו: למשל, ניתן להסביר את הכוח הצנטריפטלי של גוף שמימי מסובב על צירו – על ידי אלוגיה לכוח שמותח חוט שבקצהו כדור, כשמסובבים את החוט.שני המקרים נענים לאותו חוק (אני אטען שגם כאן אין סיבתיות) אבל אי אפשר לכנות כל אנלוגיה כהסבר סיבתי. למשל הטענה שתהליכים בצה"ל מזכירים את גרמניה בשנות ה-30 מעניקה אנלוגיה שמספקת רמזים לצורות התנהגות החיילים בצבא, ואולי גם לניבוייים לגבי התנהגות בעתיד,  אבל היא לא מסבירה לא את גרמניה של שנות ה-30 ואכן, אין להם הסבר מוסכם, ולכן האנלוגיה  גם אינה בעלת כוח הסברי על פשר ההתנהגות של החיילים. בדוגמאות של ההסברים מ"למה ומדוע" יש הרבה אנלוגיות הסבריות אבל הו לא סיבתיות אלא נועדו לקרב את המוסבר לאינטואיציות של החויה החושית הטבועה בנו.

הסבר כללי: יש נטיה למשהו מסויים לגרום לתוצאה הזו

זו, להבנתי,  אינדוקציה (הסתברותית).בתורת הקוונטים יש הסברים כאלו – ללא שום רמז להסבר סיבתי ואף אחד לא מבין מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים  -ועם זאת – ניתן לנבא אותם בדיוק אסטרונומי. המפל מתייחס לאלו כאל "הכללות מקריות" וטוען שלעולם לא יהיו חוק טבע.

הסברים נגטיביים  ששוללים את המצאותם של אירועים מסויימים כחלק מהסטרוקטורה ההסברית של אירוע מסויים

העדר קשר סיבתי של אירוע מסויים לתוצאה מסויימת הוא הדבר הקרוב ביותר, לדעתי, שניתן להשיג מהסבר סיבתי. קרוב לוודאי, משום שזה יהיה תמיד נכון לגבי הסבר סיבתי- עובדת אי קיומו. לפחות בכל מה שקשור לעצמים דוממים בטבע. לבני אדם יש תכליות, ולכן, ניתן להסביר את הפעולות שלהם במונחים של סיבות.: סוכן ה-CIA  לא נשלח כדי לרצוח את המלך, ולכן לא היתה לו סיבה לרצוח ומכאן, שהמצאותו בסביבה היא מקרית בלבד.

הסבר ששולל אפשרויות אחרות: "האופיום מרדימוס כי יש לו סגולות מרדימיות"

אבל השאלה היא לא "למה החולה נרדם" אלא , למה האופיות מרדים. כך שזו עדיים טאוטולוגיה לטעון שחומר מרדים כי הוא מרדים. או – כי הוא בעל "סגולה קיומית" של הרדמה, הסבר, שלואיס עצמו פסל כסיבתי.

5.   לואיס: סיבתיות קונטרה-פקטואלית

ב- “Causation” (1973, 2001 הציע לואיס  ניתוח  של שרשרת קאוזלית על פי העקרון התלות הקונטרה-פקטואלית: ארוע B תלוי באופן קונטרה-פקטואלי ב-A  אם ורק אם האירוע הקונטרה-פקטואלי A  לא היה מתקיים, אז  B לא היה יכול להתקיים. כך, שבשרשרת סיבות, למעט הסיבה הראשונה, כל אחד מהאירועים לא היה מתקיים אלא אם, ורק אם – התקיים קודמו. המודל הזה הוא דמוי עץ היררכי (פחות או יותר) של אירועים שקיומם  תלוי בקודמם.

המודל הקונטרה-פקטואלי זכה להצלחה רבה בקהילה המדעית כאחד המודלים שנותנים את המענה המוצלח  יותר למודל של המפל ושהציע פתרון  לבעיית הסיבות המקדימות:נניח שסוזי זרקה אבן, והאבן פגעה במכונית וריסקה את השמשה. אלא-  שגם בילי נמצא שם ואם סוזי לא היתה זורקת את האבן, בילי היה זורק אבן ושובר את החלון ולכן –השמשה השבורה אינה תלויה באופן ק"פ, כלומר, שאם סוזי לא היה זורקת אבן, השמשה לא היתה נשברת.  הפתרון שהציע לואיס: מרגע שסוזי השליכה את האבן, היא גם הסיבה שבילי לא זרק וכבר אינו גורם באירוע, והחלון תלוי קונטרה-פקטואלית רק במה שעשתה האבן של סוזי.

6.   שאלת ה"מדוע"

על פי לואיס לא די בכך  שתוצג ההסטוריה הסיבתית, השתלשלות הענינים, של המוסבר כפשוטה ומוכרת בלבד. רק הסבר סיבתי, לטענתו, יעניק את את הערך המוסף-  ההבנה,  שנמצאת מעבר לסיפור הספציפי – שמתאר איך משהו קרה:

If understanding involves seeing the causal history of the explanandum as simple, familiar, or whatnot, I have already registered my objection. But understanding why an event took place might, I think, just mean possession of explanatory information about it-the more of that you possess, the better you understand. (Lewis p.238)

 

מכאן, טוען לואיס, שברור שהסבר טוב הוא כזה המספק את ההשתוקקות להבנה. אבל אם המוצר הנדרש מספק תחושת סיפוק מסיפור טוב אך לא מבוסס, אין בו כדי להוסיף כלום להבנת מהו הסבר.לואיס מבחין בין תשובות לשאלות ה"למה" כנבדלות מבין כל סוגי השאלות האחרות, שכולן תובעות קבלת אינפורמציה הסברית. הטיעון:

מאחר שידוע, שישנן שאלות שיש להן תשובה אחת שהיא אמיתית באופן מקסימלי: שכל האמת על הנושא הנידון נמצאת בהסבר, כך שאין צורך להוסיף עליו יותר דבר רלוונטי נוסףמוגם אין בהסבר מיד אחר, שגוי. תשובה מלאה: "מי עשה את זה?" –" פרופ' פלום". (שם, תרגום חופשי)

 

מאחר שידועות לנו שקיימות תשובות כאלו, טוען לואיס, ברור שהן אפשריות ויש לנו סיבה טובה לצפות לתשובות כאלו , לחתור לקראתן ולא להתפשר על פחות מכך.

במקרים אחרים אין תשובות מלאות. יש יותר מדי משפטים אמתיים רלוונטים מדי לקבל תשובה מקסימלית והגבול בין תשובה חלקית מספקת לתשובה לא מספקת, לא תמיד מובחן ומציע שיטות לצמצום השאלה לטווח של השאיפה להבין. 

עם זאת לואיס טוען שלא כל התשובות יכולות לספק מודל הסברי מושלם וישנם הסברים שלא כוללים סיבתיות – ולטענתו, הדרך היחידה לספק אותן היא  על ידי הצמדה לחוק.  אם מקבלים חוק כהסבר סיבתי, אז תחת התזה הזו אין אינפורמציה הסברית שלא תהיה באופן עקרוני מסופקת בצורה הזו . במובן הזה,טוען לואיס, החוק של הצמדה לחוק הוא מושלם. אך הוא עצמו אינו בטוח, שניתן להכליל חוק – כסיבה הסברית. הוא נגדיר את הסוגיה כחממקה: "נכון שאינפורמיצה על החוקים החזקים היא למצער רלוונטית מאד לאינפורמציה סיבתית, ולהפך.

One disagreement remains, central but elusive. It can be agreed that information about the prevailing laws is at least highly relevant to causal information, and vice versa; so that the pursuit of explanation and the investigation of laws are inseparable in practice. But still we can ask whether information about the covering laws is itself part of explanatory information. The covering law theorist says yes; I say no.. . (Lewis p.238)

 

הוא מסכים שיש לאינפורמציה על חוקים יציבים רלוונטיות גדולה מאד להסבריות הסיבתית ולהפך – החוקים נוצרים על ידי הסברים סיבתיים. הפרקסיס של חיפוש אחר הסברים וחיפוש אחר חוקים קשורים קשר אמיץ אלו לאלו. הוא סבור שהאינפורמציה של החוקים המכסים (חוקי הטבע) לכשעצמה לא  יכולה להיות חלק מההסבר הסיבתי. אך טוען שלא ניתן ליישב את הסוגיה משום שלא קיימת דרך לחפש או לדלות אינפורמציה על סיבות ללא אינפורמציה על חוקים. ואין אינפורמציה על חוקים ללא אינפורמציה על סיבות. האינטואיציות שלו מצביעות על כך שלשאלה האם ניתן לספק הסברים בעולם שאין בו שום חוקי טבע היא חסרת כל משמעות.

there is no practical prospect of seeking or gaining information about causes without information about laws, or information about laws without information about causes. We can ask whether the work of explaining would be done if we knew all the causes and none of the laws. We can ask; but there is little point trying to answer, since intuitive judgments about such preposterous situations needn't command respect(Lewis p.238)

 

לדעתי, זו בדיוק השאלה שהיתה אמורה להשאל!  כאן נמצא הרמז הגדול ביותר לבעיתיות של החתירה אחר סיבה. חוקי טבע לוקחים חלק בתוך חלק מהסברים סיבתיים בטבע (אם לא –בכולם) והשאלה האם הם מכילים הסבריות (שמא , רק תיאור של הסטוריה קזואלית) חושפת את היסוד נפסיכולוגי –מטאפיסי של הסיבתיות.

 

פרק ד: ביקורת על התפיסה הסיבתית של לואיס

הביקורת של הקהילה

 

לפני שאציג את טיעוני, אציג בקצרה את הביקורות של הקהילה  כנגד המודל של לואיס. עיקר הטיעון של  לואיס  ב" Causation" עוסק ביתרון הניתוח הקונטרה-פקטאלי על פני DN  ונראה לרגע, שהחליף אותו. כמעט כל מי שתמך במודלים רדוקטיביים אימץ אותו על פני הDN. אבל תוך כמה שנים עלו ביקורת על בעיות מהותיות שאילצו את לואיס לתת עליהם מענה. בעקבות ביקורת שקבל ניסה לואיס לתקן את הגדרת מושג ה"אירוע" (Counterfactual Dependence and Time's Arrow” (1979) והגדיר מחדש כ"יישים טבעיים בתחום החלל-והזמן" אך נאלץ לזנוח את ההגדרה בעקבות ביקורת נוספת. לאחר מכן הכניס תיקון שעל פיו A ו-B   אמורים להיות אירועים מובחנים זה מזה, על מנת ש-B יחשב לתלוי באופן קונטרה-פקטואלי מ-A אך זה הוביל לאבסורד.

הבעיה הקשה מכל, שכונתה "גורם מקדים מתאחר" תקפה את הדוגמה של סוזי והאבן: בדוגמה הקודמת הנחנו, שאם סוזי ניפצה את השמשה, בילי החליט שלא להשליך אבן. אבל ניתן לחשוב על סנריו אחר: בילי ממתין עד שסוזי תזרוק את האבן ורק אז הוא יחליט את לזרוק את האבן שלו, או לא. במקרה הזה, ניפוץ הזכוכית ולא שום דבר שקדם לו, הוא מה שגרם לבילי שלא להשליך את האבן. המשמעות היא, שלא היה כל אירוע בין ההשלכת האבן של סוזי – ואירוע החלון הנשבר שלגביו היה אירוע, שאם לא היה קורה, גם החלון לא היה נשבר.  אם לא סוזי, בילי היה שובר אותו.

לואיס ניסה לתקוף את הבעיה על ידי הצעת "סיבתיות שנמצאת בהתליך", הציע תחליפים כמו " quasi-dependence": B  תלוי-חלקית  בA  אמ"מ מתקיים תהליך שמתחיל בA*  ובמהלכו בין A* לB* מתקיים מהלך אינטרינסי שמכפיל את התהליך בין A ל-B  תחת החוק שחל על התהליך שבין A*  לB* בזמן התרחשותו.

על פי הדוגמה –  ניתן לומר שלמרות ששבירת החלון לא היה תלוי בזריקת האבן של סוזי, הוא כן היה קואזי-תלוי בזה. ההסבר שלו נוגע לתיאוריות העולמות האפשריים שפיתח:  יש עולם, עם אותם חוקים, עם ההכפלה של הזריקה של סוזי , אבל בילי מחליט לא לזרוק  ובעולם הזה החלון לא נשבר , ולכן תלוי רק בסוזי.

הצעה אחרת שהעלה ב-"(Causation as Influence” (2000, 2004" לאור ביקורת שטענה שלעיתים המודל שלו מציע סיבתיות אינטרינזיט בין סיבה לתוצאה ולעיתים היא חיצונית להסבר. במקרים של "מניעה כפולה" (double prevention)  שבהם אירוע אחד מונע  אירוע , שהיה יכול למנוע ארוע אחר מלקרות. באופן אינטואיטיבי אלו נתפסים כאירועי סיבתיות. אלא, ש C גורם לE  לא תלוי בטבע האינטרינזי של היחס בין C ל-E . אלא תלוי בקיומו של איום מסוים לE  ש-C  מנע אותו, ושהאיום הזה אינטרינזי לאירועים. זה נשמע כמו סתירה. למשל, E  הוא אירוע של התרסקות מטוס עקב מחסור בדלק. C  הוא האירוע שבו טכנאי בודק אם יש מספיק דלק במטוס לפני טיסה . D- הטכנאי חלה ונשאר בבית  וכך נמנע אירוע  C שהיה אמור למנוע את E   אך לא מנע. השאלה היא האם המטוס לא היה מתרסק אם ורק אם D  היה מתקיים –  או  – אמ"מ – D  לא היה מתקיים  – מניב תשובות שונות ביחס הפנימי או החיצוני של הסיבה, באותה השתלשלות עניינים.

בין מעריצי טרנטינו יש ויכוח דומה. ב"ספרות זולה" וינסנט ואגה- רוצח שכיר מגיע לביתו של בוץ כדי לרצוח אותו. בוץ לא בבית ו-ואגה מניח את האקדח הטעון על השיש במטבח, לוקח פרוסת לחם, מכניס לטוסטר ובינתיים נכנס לשירותים. בזמן שהוא בשירותים, בוץ' חוזר לביתו. הוא מוצא את האקדח ואוחז בו בהשתוממות. ואז קורים כמה דברים בעת ובעונה אחת: וינסנט יוצא מהשירותים ומפתיע את בוץ'.שניהם מופתעים באותה מידה ורגע קצר בוהים זה בזה שני האוייבים, ואז – הטוסטר ליד האוזן של בוץ' קופץ. בוץ' שעצביו מתוחים עד לקצה גם כך, קופץ מהבהלה ופולט ירייה שהורגת את וינסנט. הויכוח הנצחי נסב סביב השאלה – מי רצח את ואגה, בין הטוענים שבוץ' רצח אותו לבין אלו שטוענים שהרוצח הוא הטוסטר.

בתשובה הראשונה, סיבת הרצח אינטרינזיט לאירוע כולו, כי שני הגברים נמצאים במשחק סכום אפס ובכל מקרה בוץ'  היה עושה שימוש באקדח של ואגה. בתשובה השניה היה גורם נוסף, הטוסטר, שאם הוא לא היה קורה, אז ואגה לא היה נרצח . אבל מגוחך קצת לטעון שאם ורק אם הטוסטר לא היה רוצח את ואגה, ואגה  לא היה מת.

הביקורת שלי על לואיס

כללי

הביקורות של הקהילה על המודל של לואיס פחות נוגעות לעבודה הזו, משום שהן לא ניסו להפריך את רעיון הסיבתיות עצמה. ובנוסף  לבני אדם כן יש סיבות והטענה שלי לגבי העדר סיבתיות מעוגנת רק בטבע. אבל מאחר שאין בדוגמה דגש על כוונות אנושיות, אנסה להתמודד עם הטיעון. הדבר הראשון שעולה הוא העדר קריטריון לבחירת הגורם הק"פ: בין רגע זריקת האבן של סוזי להתנגשות בשמשה היו למעשה אינסוף צעדים- כשרק רגע הפגיעה בשמשה הוא הרגע הקריטי האחרון.  הזכוכית לא היתה נשברת אם ורק אם האבן לא היתה פוגעת בשמשה. זהו תנרי הכרחי. השאלה אם הוא גם תנאי מספיק על כך לא ניתן קריטריון. ואם כך נראה לי שהבחירה דווקא ברגע הזריקה הוא שרירותי במידת מה. הדרישה, שכל הגורמים הרלוונטיים ישקלו, ורק הם, לא מסייע למצוא מהו קריטריון הבחירה בגורמים.

בנוסף, הסיפור ממסגר את הסיטואציה מראש, כך למעט השיקול אם בילי הוא גורם שיש להתחשב בו או לא, אין פרטים אחרים שהם קריטיים להבנה ממשית של האירוע. למשל, למה שסוזי תזרוק אבן? אנשים פועלים מתוך סיבות וההתעלמות מהמניע שלה הופך את הדוגמה למוזרה מדי בחיים האמיתיים ובמיוחד, עוצרת את החקירה. משום שאם היה מדובר באבן נופלת במפולת הרים, היה ניתן להתחקות אחק חוקי טבע מוסכמים על הכל. אבל כשמדובר בפעולה של אדם, שיש לה תמיד מניע, כשל ניתן המניע – אפשר לספר פה אינספור סיפורים. המשל עצמו לא טוב, לדעתי. כשמדובר בשאלה – מהם הגורמים הרלוונטיים לסיטואציה, אי אפשר לנתק אותה משיקולים ממשים בחיים. כך נראה לי. ובמיוחד לא –מכך שבני אדם פועלים מתוך מניעים.

ואם נניח שזה רק ביטוי סכמטי לתבנית של סיטואציות מהסוג של: האירוע לא היה קורה אם X לא היה קורה, ולכן הגורם הק"פ הוא X גם אם Y היה פועל אם X לא היה פועל (נדמה לי שזו השאלה, האם מלחמת העולם השניה היתה נמנעת אם היו הורגים את היטלר, או שאם היו הורגים אותו, מישהו אחר היה מחליף אותו ופועל כמוהו. שזו כבר שאלה מוסרית כללית יותר: האם מותר לעשות עוול, מתוך הנחה שאם אני לא אעשה אותו מישהו אחר ממילא יעשה אותו כך שהוא ממילא יקרה. לדוגמה, האם על עו"ד להגן על אייכמן משום שאם הוא לא יעשה זאת ממילא מישהו אחר יגן עליו (כך, שגם האירוע של ההגנה לא נמנע וגם העו"ד מפסיד לקוח).

אם הדוגמה מגיעה מתוך שיח על מוסר, הוא מובן יותר. אבל אם לא, יש פה הטייה שלדעה קדומה שכאילו רק סוזי היא  סיבה פועלת בסיפור אבל גם מבלי לתת אפשרות לבחון את מניעיה. אולי היה לה מניע שאי אפשר להתעלם ממנו- כמו – שהנהג עמד לדרוס אותה?  ואם מניע אינו רלוונטי כאן, אז באותה מידה ניתן לטעון, שקיימת שקילות בין האבן לשמשה: האבן נעה לכיוון הרכב, ובה בעת הרכב נע לכיוון האבן-  והם נפגשו באמצע כך שגם המכונית וגם האבן הם הגורמים הק"פ של האירוע, כך שזה "מספר גורמים משוקללים והיחס ביניהם (2)"- שהוא יחס של שקילות.

בשינוי הסיפור כך שבכל זאת נשמרת  מהותו, סוזי היא  פעילת זכויות האדם מבריטניה  סוזי זרקה אבן על מכונית של מתנחל בכביש בשומרון, השמשה נופצה ובנו התינוק של הנהג נהרג מהרסיסים. גם בילי היה שם ואם סוזי לא היתה זורקת הוא היה זורק.

עכשיו יש לנו (3):שרשרת קזואלית – סיקוונס של אירועים שהסתיימו במוסבר-  כל אחד הוא תוצאה של הקודם.

ההסבר הסיבתי הנאות על פי לואיס:  התינוק לא היה מת אם ורק אם השמשה לא היתה מתנפצת. לכן- השמשה רצחה את התינוק. אבל גם התנפצות השמשה  היא לא הגורם, שאם היא לא היתה קורית – התינוק לא היה מת אלא רק חתיכת הזכוכית שחדרה לו למוח היא התנאי הקוטרה-פקטואלי האמיתי. וזה אכן יהיה ההסבר בבית החולים – יהיה רשום בתעודת הפטירה: סיבת המוות- רסיס במוח. ההסבר המדעי למתרחש יהיה חישוב של מהירות האבן, עוצמת ההתנגשות בשמשה, תיאור עוצמת החומר בשמשה ובכמה תנע היתה אמורה לספוג מבלי להתנפץ , כך שללא העוצמה שהיתה, השמשה לא היתה מתנפצת. ואלו לא סתם משחקי פרגמטיקה: יכול להיות שיצרן הרכב סיפק שמשה שאינה עומדת בתקן והוא עלול לעמוד למשפט בחיים האמייתים על גרימת מוות ברשלנות.

אבל מנקודת המבט של המנתח, ההסבר הסיבתי יהיה התיאור האנטומי המדויק של הנזק למוח, שהוא סיבת המוות. וגם הוא מתאים לגורם הקונטרה-פקטואלי: אם הרסיס היה רק מפספס במילימטר – התינוק היה חי.

כבר קיבלנו כמה הסברים סיבתיים למותו של התינוק: השמשה המתנפצת, הרסיס שחדר, או הקרע באונה. בינתיים, סוזי נשפטת על רצח התינוק. להגנתה היא טוענת – שהיא התכוונה רק לזרוק אבן. שאר האירועים לא היו מכוונים ולא בשליטתה. היא לא היתה יכולה לצפות, שבזמן שהיא זורקת אבן בדיוק תעבור שם מכונית, אין לה ידע בפיסיקה והיא לא יכלה לדעת שייגרם נזק. אם היתה יודעת שהתוצאה תהיה רצח תינוק, לא היתה זורקת את האבן. זה נימוק קונטרה-פקטואלי.

קל לראות שההסבר אינו מספק. הוא מעניק אולי את הגורם הקריטי, שנמצא בקצה של שרשרת  ארוכה, אולי אינסופית, של  סיבות וגורמים ויותר חשוב מכך – של גורמים שנויים במחלוקת מרה! האבן שסוזי זרקה לא מספקת כל הסבר לשאלה למה מלכתחילה סוזי זרקה אבן, למה דוקא עכשיו, דווקא במקום הזה. ניתן לטעון ששרשרת הסברית אחת  תכלול  את הגורם הקונטרה-פקטואלי שהמצאותו של התינוק בשטחים ששייכים לעם אחר, היא הסיבה למותו משום שאם לא התינוק לא היה שם  הוא אכן לא היה נרצח. כך שהתינוק אשם ברצח שלו.

על פי המודל של התלות הקונטרה פקטואלית, כל התשובות נכונות. אבל הן שונות מאד זו מזו. על פי ההמלצה של לואיס, יש לקחת בחשבון את כל התשובות יחד.אלא שזה : א. לא מתלכד ב. כל הסיבות יחד אינן הסבר סיבתי אלא תיאור.  כמובן, שפרטים טריוויאליים אינסופיים בשטח, כמו הדשא לצד הכביש או שלט דרכים מקרי לא יכללו בתיאור, כי התודעה עצמה מסננת אותם כלא רלוונטיים. מצד שני, הם יכולים להפוך להיות רלוונטיים. אולי אם דעתו של הנהג לא היתה מוסחת לרגע בשל שלט פרסומת בוטה מדי, הוא היה מבחין בסוזי ומסיט ברגע האחרון את הרכב. ואז השלט הוא לפחות אחת הסיבות הרלוונטיות. וגם זה בעל משמעות ממשית כי זה היה אולי גורר חקיקה שאוסרת תוכן מסיח דעת בפרסום בצידי הדרך (רעיון לא רע בכלל).

יותר מזה. קל מאד לשער, שבאירוע שבו הנהג איבד את בנו התינוק-  הוא יחשוב בדיוק על פי הלך הרוח הזה – וייסר את עצמו: למה דווקא ברגע הקריטי הניח לדעתו להיות מוסחת? למה נסע בדיוק שם, בדיוק באותו רגע?  למה לא יצא מהבית כמה דקות קודם- והיה מחמיץ את המפגש הגורלי?  למה בחר לגור באיזור אלים וכן הלאה.

השיר "לימונדה" של ריימונד קרבר מתאר אב, שמקלל את הפרדסנים שמגדלים לימונים, את המשווקים שמביאים את הלימונים לסוחרים, את הסוחר שמכר לימונים לחנות הקרובה, שממנה הוא קנה לימונים, שבגלל שהשאיר אותם ברכב, שלח את בנו, שחשק בלימונדה, להביאם משם אלא שבדרך הילד הלך לראות את השיטפון בנהר הסמוך וטבע למוות. כך , שסיבת המוות: לימונים. כי אילו לא היו לימונים בעולם המתוארים  לא היה קורה, המוות לא היה קורה. גם ההסבר הזה תקף במודל של לואיס באותה מידה כמו ההסבר: אם הילד לא היה מתקרב לנהר, לא היה מת. ואם היינו מצרינים את שני ההסברים על פי המודל, ההבדל היה נעלם מהעין. ועם זאת ברור, שאחד מהם קרוב יותר לאמת והשני-  קרוב יותר  לאבסורד. אבל שניהם נכונים באותה מידה בדיוק. ההכרעה הרציונלית נמצאת מחוץ להסבר.

אבל גם אם נחזור לסיפור המקורי: האופן שבו מסופר הסיפור מוטעה. האירוע הוא מפגש סימטרי לחלוטין בין אבן לשמשה. האבן נעה לקראת הרכב והרכב- לקראת האבן. וזה כל מה שצריך לקחת בחשבון – ממש כשם שלואיס הציע, שרירותית, לזנוח את בילי כלא רלוונטי לשרשרת הסיבות – גם סוזי לא רלוונטית. אם לא היה מתרחש מפגש בין אבן למכונית, השמשה לא היתה מתנפצת. זה ההסבר הסיבתי והעדפת המסקנה, שהזורקת היא הסיבה ולא השמשה- נובעת אך ורק מהכוונה. סוזי פעלה מתוך תכלית והשמשה פשוט היתה שם  במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אבל אם סוזי שייכת להסטוריה הסיבתית, גם העובדה שהיא נולדה 20 שנה קודם לכן שייכת להסטוריה הזו.

אין במודל של לואיס קריטריון שאמור להבחין בין סיבות איכותיות לסיבות פחות אחראיות. הסיפור הכי צמוד למודל הוא: ההתנגשות בין האבן לשמשה היא האירוע האחרון שבשרשרת הסיבות. ולכן ההתנגשות היא הרגע הקריטי, שאם לא היה קורה, השמשה לא היתה מתנצפת. אבל זה נוגד את ההגיון לטעון כך.

העובדה, שלא יכול להיות מודל הסברי-סיבתי, היא שאין כזה בנמצא ולהצפייה לכך שיהיה כזה מייצר נרטיבים שהם מקור לסכסוכים: אם היה בנמצא מודל להסבר סיבתי אובייקטיבי וראציונלי-  לא היו מתקיימות יותר מחלוקות פוליטיות, או למצער, היתה הסכמה אוניברסלית לגבי מיהו מי האשם בסכסוכים. על פי המודל הקונטרה-פקטואלי ניתן לטעון בהיגיון שסיבת המלחמות בין ישראל לערבים היא, שישראל קיימת.כי  אם ישראל לא היתה קיימת לא היו מלחמות  עם ישראל.

אלא, שההסבר לסיבות הסיכסוך לא רק לא פשוט, הוא בלתי אפשרי, משום לסכסוך יש אופי הסטורי, וההסבר לעיתים מוכרע שרירותית – בהתאם לנקודה הזמן ההסטורית שבוחרים להתחיל איתה את ההסבר.

הסבר סיבתי הוא אינסופי ובלתי מתלכד

כשלואיס מציע כהסבר טוב שרשרת קזואלית, סיקוונס של אירועים שהסתיימו במוסבר- כל אחד הוא תוצאה של הקודם. הסתעפות סטרוקטורלית מובנית בסטרוקטורה של ההסטוריה השלמה הוא צודק,כמובן. אלא שהוא לא מציע רדוקציה, או קריטריון שעל פיו ניתן לדעת איך למסגר אירוע במציאות.

ניתן, למשל,  להסביר את סיבת מלחמת העולם הראשונה באמצעות סיבה אחת – רצח יורש העצר (שאינה אלא תבנית ריקה מהסבריות. מה הקשר בין  מות יורש עצר לפרוץ מלחמת עולם?) . ניתן לרדת לרזולוציות גבוהות יותר ולהציב מספר סיבות גאו-פוליטיות של התקופה. נסיבות אלו כבר תהיינה בלתי מוגבלות, משום שתמיד ניתן להוסיף עוד פרט אחד. ככל ששהבנה שלנו גדלה לגבי אירוע, כך יש בו יותר אירועים שאותם ניתן לפרוט לעוד אירועים, ובהרבה מאד מישורים: ניתן לצופף מאד את השרשרת הדטרמיניסטית שהובילה למהלך העניינים, ניתן ללכת אחורה בזמן ככל שנרצה. ייתכן שלא ניתן להבין את מלוא הסיבות לאירוע הזה מבלי להכיר דפוסי התנהגות של חברות. הסוציולוגיה מספקת תיאוריות הסבריות על פי דפוסים טראנסהיסטוריים –  שנגזרו ממבט מקיף על כל ההסטוריה האנושית, שעתה גם היא כלולה בהסבר האירוע (למשל – הדפוס שעל פיו תמיד יהיה מאבק בין מדכאים למדוכאים, כמעין חוק טבע סוציאלי כדוגמת  המטריאליזם ההסטורי). אלא, שכפי שטען פרויד – תיאוריה סוציולוגית לעולם לא תהיה שלמה ללא תיאוריה של מבנה הנפש של הפרט וכך שלא ניתן להבין את מהלכיו של הקייזר וילהלם השני מבלי שנבין קודם את המערך הנפשי והדטרמיננציות שהובילו אותו לצאת למלחמה, תחת למנוע אותה. לכך ניתן כמובן להוסיף חקר הנפש של כל הגורמים העיקריים המעורבים בפרוץ המלחמה ומאחר שאף מנהיג אינו אי בודד –  אולי גם את מבנה הנפש של רעייתו והאנשים הקרובים לו שהשפיעו על החלטתו.  וגם אי אפשר להתעלם מכך שהאירוע כולו התרחש בעולם פיסיקלי – וכאן נכנסים הגאוגרפים לתמונה בתיאור תוואי הגבולות, והמשאבים שאולי ראוי להלחם למענם. בסופו של דבר נגלה- שכדי להבין אל-נכון את האירוע – נצטרך לרכוש ידיעה לגבי תנועתו של כל אחד מהמולקולות, האטומים ומתת-האטום שהיו מעורבים בו, כל הדרך עד למפץ הגדול.

אלא שאם נדמה שככל שנוסיף עוד תיאוריות הסבריות מכל התחומים השונים-  תתקבל אקומולציה של יידע –ההולך ומעמיק –  יש יסוד להניח שיקרה דווקא ההפך. תיאוריות סוציולוגיות תתנגשנה עם תורות הנפש, שיתנגשו עם ההסברים של ההסטוריונים השונים, עם אלו של המומחים לפוליטיקה של התקופה וכן הלאה. כמו כן אין בנמצא הרבה אירועים שאינם נובעים מאירועים שקדמו להם, ישנה שרירותיות מסויימת בקביעה מהיכן להתחיל את האקט ההסברי שעליו ניתן להצביע כרגע שבו נזרעו הזרעים שהובילו לפורענות. נקודת ההתחלה לא תהיה מוסכמת על הכלל וגם לכך יש השפעה על המסקנות. כך שההערכה  האופטימית, כאילו שניתן לסמוך על כך שהיידע הנצבר בהכרח יהיה אקומלטיבי שיתווסף עד שנרד לעומק חקר העניין,  נוגדת את הניסיון ולראייה, הפילוסופיה עדיין עוסקת בשאלה מהו הסבר, שהיא שאלה  פשוטה בהרבה משאלת סיבות אירוע עצום כמו מלחמת העולם הראשונה – ועדיין לא הכריעה גם אותה. למעשה, ככל שנרכש יותר ידע, כך גם עולים לפתע קשרים נוספים שעתה גם הם נראים כהרכחיים להסבר ובסופו של דבר נהיה עלולים להגיע למסקנה הפסימית-  שכלל לא ניתן להסביר דברים או להבין משהו בכלל.

פרידמן נדרש לבעיה הזו עם הדרישה לחתור לקראת איחוד כל ההסברים. הלך הרוח הזה לא זר להסטוריה של הפילוסופיה והמדעים. איחוד רעיונות ראשון הוא דת: אלוהים הוא ההסבר לכל, ולכן באמת הכל יותר מובן, אך לא בהכרח נכון. מאז לא פעם ניסו לקבוע פרדיגמת-על שבחסותה יוסברו כל התופעות. אוגיסט קונט, אבי הפוזטיביזם ניסהה לבסס תאוריות סוציאליות על דרוויניזם כמדע-על, קונסטרוקטיביסטים ראו בסמיוטיקה את מדע העל- שביכולתו להסביר הכל, מרקסיזם מתבסס על עקרונות הפיסיקה של פיהם לכל כוח יש כוח נגדי, זהה לו. היום במידה רבה, השפה הבינלואמית של המדע היא המתמטיקה. והשאלה שאין לי תשובה לה היא האם המתמטיקה הסברית. אני יכולה לומר על כך רק דבר אחד: היא לא הסברית עבורי.

גם להפרכת סיבה אין קריטריון

לואיס טוען, שהסבר סיבתי נאות הוא גם שלילת סיבה שרק נראית לעין כאילו היא קשורה, אך היא אינה. הסבר טוב הוא הסבר מנומק ולא סיפור שנשמע טוב, למשל כמו בתיאוריות קונספירציה. על ההסבר להיות חזק, פשוט, לכלול את הרלוונטי ושום דבר אחר לא, וללא סיבוכים מיותרים.על פי הקביעה הזו, הסיבה "זה היה רצונו של אלוהים" חזקה יותר, פשוטה יותר וגם קשורה לכל ההסברים האחרים כך שאלוהים הוא ההסבר האולטימטיבי, שאם אלוהים לא היה רוצה, לא היה מתקיים E . מכייון שהתקיים E – נובע שהיה טעם לקיומו. לייבניץ יסכים איתי. מנגד, ריצ'רד דוקינס ("יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת") יטען ש"רצון אלוהים" הוא ההסבר הפחות פשוט מכל ההסברים האפשרים הקיימים כי כדי להניח את קיומו של אלוהים צריך לחשוב על מושג – שהוא יותר מורכב מכל העולם כולו (נדמה לי שגם ברטרלד ראסל טען טיעון דומה).

המחלוקת בין ג'ון לוק (Locke) וג'ורג' ברקלי (Berkeley) במאה ה-17, שני אמפרציסטים שגזרו מסקנות הפוכות ממושג ה"עצם".שניהם טוענים שהקונקרטי הוא בעל הממשות האונטולוגית הגדולה ביותר, ושיש להתקדם מהפשוט ביותר אל המורכב המופשט כך שהמופשט ביותר הוא מושג אידאי בלבד, אובייקט של השכל. אצל לוק, העצם הנושא את התכונות הוא הפשוט ביותר, נקודת ההתחלה של הכל. ברקלי טען כנגדו – שאין מושג מופשט יותר מאשר – עצם לכשעצמו, ללא אף תכונה,והפך את כל הפירמידה, מתוך אותה תפיסת עולם. כך, לוק הגיע למסקנה שהקיים הוא בחומר והמושגים קיימים בתפיסה וברקלי – שהקיים, קיים בתפיסה. אז איך ניתן להכריע מהו ההסבר הסיבתי הפשוט והחזק? או – איזו סיבה היא רק "סיפור יפה" אך מופרך, ומה הסיבה הממשית?

לואיס מציג סיפור על המצאותו של סוכן ביון שמתגלה בדיוק במקום שבו נרצח מלך. הקשר המקרי בין האירועים מייצר תיאורית קשר המפתה לקשר בין שני האירועים:

אדם התלונן שאנשי מוסד פרצו לביתו. לראיה. הפורצים  לא לקחו כלום, השאירו חפצים זרוקים כאילו נערך חיפוש. את  חריר ההצצה בדלת השכן אטם מסטקינטייפ שחור שאולי קשורים לאירוע ואולי לא.

קל להסיק – שאם לאירוע אין הסבר שעולה על דעתי- אז הגורם לו הוא הגוף שפועל באופן שלא ניתן לדעת את מוטרתו. לואיס טוען, שזו עלולה להיות הבעיה של רדוקציה לחוק. ושההסבר הנאות אמור לדעת מתי ניתן לקבל את ההסבר שעל פיו פעולה של ארגון ביון הוא ההסבר לתופעה, או שזו קפיצה שגויה למסקנה. הסבר טוב לטענותו  מקרב לאמת, ולא כזה שנשמע טוב. תפקידו לספק הבנה ולא רק את השתלשלות העיניינים של  ההסטוריה הפשוטה של האירוע המוסבר, או הסבר שכפוף לחוק ברור.

אלא, שלמעשה, התיאור שבדוגמה נלקח מסיפור אמיתי. אדם התלונן שהמוסד פרץ לדירתו. הטענה התקבלה כאבסורדית אך לאחר שנים נתגלה, שהמוסד הישרלי אכן אחראי לאירוע הזה, כחלק מהאימונים של המוסד, המתאמן נדרש להצליח לפרוץ לדירה שנבחרה באופן רנדומלי, ולבצע את הנדרש מבלי להתפס.

לואיס לא מציע, לדעתי, קריטריון הבחנה בין תיאורית קונספירציה לבין האמת. מה גם, שבני אדם הם מספיק מתוחכמים להטעות אנשים במכוון, ולערער את  אמינותו של סיפור אמיתי, על ידי הקנייה מכוונת של  איפיונים קונספירטיביים. כך התגלה, שבשנות ה-50 הFBI   היה מעורב בפרוייקט מחקר מעשי ענק על עינויים, בעזרתם של המומחים לכך- קצינים נאצים שהוברחו לארה"ב שקיבלו חנינה לצורך סיוע במחקר על נחקרים אמריקאים שנחטפו לצורך הניסויים. הרבה שמועות על כך דלפו לציבור, וכדי להשתיק אותן – האירגון עצמו החל להפיץ שמועות שקריות מוגזמות אפילו עוד יותר את שטניותה  של המזימה (האמיתית). זה מה שעלה כאשר נפתח הארכיון שנות ה-70 ותיאורית הקונספירציה נתגלתה כנכונה.הארגון "החביא" את האמת, תוך שימוש מניפולטיבי בהליכים של הסקת מסקנות ראציונליות דווקא, השוללים "סיפור שנשמע טוב" (במקרה הזה,לא טוב אולי, אבל מאד פתייני).אחד הטיעונים הראציונליים, אגב, כנגד תיאוריות קונספירציה הוא, ש"לא היה ניתן להסתיר מזימה בסדר גודל כזה". שזה מוזר, בהתחשב בכך, שתיאוריות קונספירציה מאופיינות ביכולת שלהם להתפשט כשמועה בשדה קוצים. אם חוסר הידיעה הוא הקריטריון לכך שהתיאורי היא קונספירציה, כל תיאוריות הקונפירציה הן נכנות. כי אף אחת מהן לא "נסתרת".

אם אכן היה מציג קריטריון ממשי להבדיל בין הסבר טוב לבין תיאורית קונספירציה- זה היה טוב. אבל לא נראה שהוא מציג אותו פה. יכול להיות שיש לזה קשר עם התפיסה (שנדמה לי שגם לואיס מחזיק בה) שאין שקילות בין "יש" ו"אין": ארגוני ביון פועלים באופנים מסתוריים, לא גלויים ולא מובנים. לכן אם אירוע מסתורי, לא מובן ולא ידוע קרה, אז- מישהו שמקצועו הוא תחום ה"לא ידוע" – הוא הסיבה. תאוריה שמתקבלת חיזוק מכך שאכן התגלה במקום "סוכן-האי-ידיעות". כך "אי ידיעה" הופכת להיות אובייקט בעולם  עם תכונות פוזיטיביות ממש. (כך, ישנה נטיה להאשים זרים, באירועים שאין להם הסבר, כמו שבזמן מגיפת הדבר (בשל נגיפים שעדיין לא היה ידוע עליהם) החשד נפל על יהודים כי הם אלו שעוסקים בדברים שאף אחד אחר לא מבין אותם. וזה אכן הסבר לא טוב. כמו לומר, שכל מה שהלך לאיבוד, נמצא ב-איבוד.

אבל הבעייה היא, שפעמים ארגוני ביון כן פועלים מתחת לפני השטח, ומי שנראה כאילו הוא אשם, היה רק חלק מהתכנון של הארגון, להסוות את עקבותיו. גם זה קורה, ושאלת מיליון הדולר היא – איך יודעים מה הנכון?  לפעמים, מה שרואים, זה מה שיש. לפעמים לא.

במודל של לואיס, להבנתי, אין קריטריון לרלוונטיות של הגורמים בהסבר. יכול להיות, שהקריטריונים נותנים מענה לכל הנושאים שבהם המסביר כבר יודע את מה שצריך לדעת והשאלה היא –  כיצד להסביר למישהו שעדיין לא מבין או יודע. וכך שאולי את העבודה הזו היה אפשר לכתוב ברבע ממספר העמודים. וזה בטוח נכון. אבל לפני שידעתי בדיוק מה אגלה במהלך העבודה לא יכולתי אפילו לדעת מהם החומרים הרלוונטים שעלי לקרוא  עבורה. (ואחר כך כשלתי בעריכה, עם הסברים שאין להם בהכרח קשר סיבתי ישיר  או כאלו, שאם לא היו בה, לא היה ניתן להבין אותה ותו לא.)

 

סיבות הן 'מבני-על' ולא הסבר

בחרתי לעבודה זו ב"הסברים סיבתיים" של לואיס בשל הטענה שלו שכל ההסברים סיבתיים ואילו אני רוצה לטעון את ההפך. אלא שלא מצאתי בחומרים שלו נימוק לכך שהסברים הם סיבתיים אלא בעיקר מודלים להסברים סיבתיים נאותים. בחלק של ההסטוריה הקזואלית לא הצלחתי להבין איך הקריטריונים שקבע מגבילים את האפשרויות הרבות להפיק הסבר סיבתי לאירוע כך שיהיה מוסכם על כולם שזוהי הפרשנות היחידה האפשרית של האירוע. לא הבנתי כיצד יתכן שמתוך מארג בלתי נגמר של אירועים ותופעות, ניתן למתוח קו אחד ברור כך שניתן יהיה לומר – שזוהי השתלשלות הענינים האמיתית הנכונה,או המיסגור המספיק לספר את סיפור האירוע ולהעמיד אותו על תנאי סיבתי, ובוודאי כזה שיש בו את מושג ההכרח. הקביעה שהסבר טוב אמור להשמע בדיעבד כאילו היה צפוי גם לא משכנע, הוא אמנם דומה לרעיון ההמפליאני שהסבר דומה לחיזוי, אבל בעוד שהצמדה של אירוע לחוק  – כמעט מתחייב ממנה שיתקיים ניבוי משום שאם משהו נכון לכל התופעות בעולם המוכללות תחת חוק, אז גם מקרה פרטי יהיה כלול בו, גם בעבר, גם בהווה וגם בעתיד ואכן – כשמסבירים תופעה שעוררה תהייה על ידי שיוכה  לחוק המכליל את כל התופעות מסוגה – התוצאה  תהיה מה שלואיס מכנה –הסבר שבדיעבד מסתבר שלא היה צריך להפתיע. לשם כך לא צריך להניח – שיש גורם סיבתי בחוק עצמו. חוק הקובע שכל העורבים שחורים, כשתשאל השאלה- 'למה הברבור הזה שחור?' –  'כי זה לא ברבור אלא עורב'- תניב את ההבנה וגם את התחושה, שאם הייתי יודע מראש שזה עורב לא הייתי מופתעת. כל זה מבלי להניח סיבתיות.

כל רשימת סוגי ההסברים הסיבתיים לשם אינפורציה נראים לי כתיאור נורמטיבי לאופן שבו מורה מעביר אינפורמציה לתמידים ולמעשה תואם מאד את הדוגמאות שהבאתי לפה בפרק ד', שמראות  איך עונים לשאלות למה ומדוע. אבל כפי שאראה שם, המרכיב הסיבתי בהם דל יחסית ורוב ההסבר הוא תיאורי, או אנלוגי למוכר.

התנאי הקונטרה-פקטואלי מניח מראש, שקיימים תהליכים סיבתיים בעולם, ואם כך, זוהי דרך טובה לנסח אותם. אבל אם באמת היתה קיימת סיבתיות ניתנת לניסוח, כנראה שלא היו מתגלים בקיעים במודל. כפי שהקהילה של המבקרים מצאו בו. אני סבורה שהכשל נמצא בעצם ההנחה שהסבר סיבתי הוא מונח קוהרנטי לתיאור תופעות בטבע. לתיאור מעשי אדם והמניעים שלהם לעיתים קרובות ניתן בהחלט להתחקות אחר הסבר, אבל אם הוא סופי, הוא יהיה הסבר לסיבה טלאולוגית. כי הפעולות הן מתוך רצון, מניע וכוונה.

ככל שניסיתי להתעמק יותר ברעיונות של לואיס מצאתי את עצמי מחפשת את ההסברים לדברים בהגות הכללית שלו. וכך מצאתי שהרעיון, במאפיסיקה שלואיס פיתח, ושקרא להו "[10] Humean Supervenience" הוא דווקא בדיוק מה שאני חיפשתי, ושאלצתי לגשש, שלב אחר שלב –לנסח את האינטאיציות שלי.

את "סופרניאנס" אני מבינה כ"מבנה-על", או "קבוצה" בתורת הקבוצות. מבנה-העל מכונן על ידי האיברים שבו.

"In philosophy, supervenience is an ontological relation that is used to describe cases where (roughly speaking) the upper-level properties of a system are determined by its lower level properties." (ויקיפדיה)

 

התזה של מבנה-העל היומיאני" מוצגת כך:

It is the doctrine that all there is to the world is a vast mosaic of local matters of particular fact, just one little thing and then another. (Lewis 1986b: ix)[11]

ההסבר המקוצר באינציקלופדית סטנפורד היא שזוהי תזה בעלת שתי פרשנויות. האחת, “truth supervenes on being”- האמת (או ההסבר שלה) של דבר, (דבר יהיה מבנה-על של אוסף "אטומים") מקבלת את המשמעות מתוך "איכות "בדרגה נמוכה יותר". כלומר, כל האמת על המציאות נמצאת בחלוקה (הפצה?) של איכויות טבעיות באופן מוחלט והיחסים בעולם.או, שהיחסים בעולם מתקיימים בין "אטומים" בעלי תכונות אינטרינזית. זוהי התפיסה האפריורית-מטאפיסית של לואיס.

אבל הלוא כך גם אני רואה את פני הדברים! ההסבר של פסוק סיבה נמצא ברובד אחת מתחתיה. כך שהמושג  supervenience"" מתאר בדיוק את מה שאני רציתי לטעון. ש"סיבה" היא "מבנה-על" אן "קבוצה" שהמשמעות שלה מתקבלת רק מתוך ה"אברים"-  או מבנה הבסיס שלה. כך,שההסבר לE   – Y שולח לרובד מתחת לY – שם נמצא ההסבר של Y. העונה לשאלה חדשה – למה Y . וכך שכל סיבה אינה הסבר לשאלה הנשאלת. אבל בדיוק מתוך תפיסה שכזו גזרתי מסקנה הפוכה לזו של לואיס- שהיא – שלא ייתכנו הסברים סיבתיים. כי או שהפסוק הוא הסבר. או- שהוא סיבה. ושלא יכול להיות הסבר סיבתי כי התשובה לשאלה האחרונה בשרשרת תהיה "כי זו התכונה הטבעית של הדבר". לעומת לואיס, אני חששתי אפילו לטעון שקיימות תכונות אינטריזיות כי זה נשמע לאוזני כמטאפיסיקה של המאה-18. אבל פה מתקבלת תמונה יותר ברורה של המבנה הטרזיטיבי של ההסבר הסיבתי: למה E ?  כי S (=קבוצה שמקדדת בסימן S  את כל התוכן ההסברי של התשובה) כדי להבין מה קיים ב-S צריך "לרדת" לשלב האיברים בתוך הקבוצה, שיכולים להכיל גם איברים וגם קבוצות. את הקבוצות צריך שוב "לפתוח" כלומר, לרדת לשלב האיברים שלה, ורק כאשר פורסים את כל האיברים על השולחן – ניתן לראות איך כל איבר פועל את פעולתו. אבל פה כבר אין סיבות כי סיבות הן רק מבנה-העל של תוכן הסברי.  מכאן, חדלתי לגמרי להבין כיצד מהתפיסה הזו לואיס המשיך להחזיק ברעיון על ההסבר הסיבתי. אולי חסרה לי חוליה מקשרת בהגות שלו.

פרק ה: איך נראים הסברים סיבתיים הלכה למעשה

1.      למה 'למה ומדוע'?

 

החלק הזה של העבודה, בעקבות הטענה שלא ייתכנו הסברים סיבתיים, מבקש לבדוק איך נראים הסברים שנקראים "סיבתיים". בחרתי להתחיל השאלות מספר מדע  לילדים "למה ומדוע". למה ומדוע דוקוא ספר ילדים?

ישנן טענות רווחות כגון 'בני האדם נולדו שווים' זה אולי יפה אבל למעשה בני אדם לא נולדים כלל. מה שנולד אלו רק תינוקות. הנקודה הזו נשכחת לעיתים קרובות. כשמדברים על "הסבר" מדברים על פעולת תיווך בין תופעות "בחוץ" לבין הקוגניציה של פרט. ה"אנושות" או "האדם"  אולי צברו יידע, יכולת, הבנה. אבל כל  פרט אחד צריך להתחיל את המסע שלו להבין את העולם, מהתחלה. גם זה בדרך כלל נשכח. כשלואיס מדבר על הסבר סיבתי הוא מחפש את הנקודה שבה מתחילה שרשרת דטרמיניסטית. שזה האגף האחד של "הסבר": היותו פונה לעולם. אבל יש להסבר אגף שני – שצריך לענות על השאלה – מהיכן מתחילה ההבנה. כששואלים את השאלה הזו, מתגלים גם כמה פרטים נסתרים בשאלת ההסבר. שכנראה נלקחו כמובן מאליו.

כל אדם התחיל את דרכו עם ההסברים הפשוטים ביותר ושעליהם בנה אחר כך את מסד הידע שלו, שבדרך הוא מוסיף על היסודות האלו יידע חדש נלמד או מוסק, פסל את חלקן כלא נכונות או פשטניות מדי, אבל אי אפשר שלא להניח  שהאופן שבו נצברות הידיעות הראשונות משמש כ"שפת אם" לחקירה המדעית של אדם, שכל החקירות הבאות מתייחסות אליה, מתרגמות את מושגיה למושגים משוכללים יותר, לשפות מדויקות יותר – נוספים כלים חדשים כמו  לוגיקה ומתמטיקה, אבל תמיד, ובהכרח, על הבסיס של התשובות הראשונות שקיבל- שחופפות בצורה הישירה ביותר את הניסיון החוויתי בעולם. אנחנו גם תמיד מניחים שיקיים ניסיון חוויתי חושי בלתי אמצעי עם העולם החומרי כך שהידע הבסיסי ביותר בצורתו הקונקרטית קיים גם למי שכלום לא הוסבר לו מעולם ופעולת הסבר יעילה מתחילה מהמקום שבו נמצא הידע של הנמען.

נקודת ההתחלה של שרשרת רכישת הבנה על העולם היא בידע הראשוני. אי אפשר לחשוב על זה אחרת. התחלה אמנם  צנועה  אבל כך התחיל גם איינשטין (וכמוני, גם הוא לא טרח להכנס לשיעורי מתמטיקה ושנינו הצטערנו על כך מאד בהמשך).

ההסברים הראשונים הם גם ההסברים המלאים ביותר, כי כל שאר ההסברים, יהיו מורכבים ככל שיהיו, לעולם כבר לא יתחילו מאפס אלא תמיד ירפררו ליידע הכללי שמצופה שיהיה ברשותו של בוגר. השאלה – למה כוס נפלה והתשובה "כי דחפתי אותה" נשמעת כתשובה אמיתית. אבל זה רק כי מצד אחד תופעת הנפילה אינטואיטיבית מתוך ניסיון  חושי ומצד שני קשה מאד לזכור, שפעם מזמן, היה רגע שבו קיבלנו הסבר על קיומה של תופעת כוח המשיכה. ורק  כשהידע הופנם ניתן היה להניח אותו כמובן מאליו מבלי לשים לב שאין בתשובה הסבר.

למעשה, למרות הניסיון הבלתי אמצעי, הגילוי שמדובר בכוח אקטיבי שמושך ולא בתופעה פסיבית של נפילה, היתה דווקא די מפתיעה. כך שהיא כלל אינה מובנת מאליה  ולראייה, האנקדוטה על ניוטון והתפוח שנפל על ראשו וכך "הומצא" כוח המשיכה  מעידה עד כמה רעיון שמתקיימת משיכה מנוגד לשכל הישר.  בראיונות שהעניק לאחר פרסום תורת היחסות נהג  אינשטיין לספר שהרעיון הראשוני שהתניע אותו לחשוב על תופעות הגיע בעקבות תרגיל מחשבתי שהציע מדע פופולרי לילדים שהצית את דימיונו ועורר אותו לחשוב על רכיבה על פני גל אור. כך, מתוך אנולוגיה לדברים מוחשיים וקרובים לחוויה קונקרטית – בתוספת הסברים מדעים ראשוניים התפתחה לבסוף תיאוריה מופשטת מאין כמוה, ולא היתה יכולה להתפתח אחרת, בדיוק משום שלצורות מחשבה יש רגע הולדת, שממנו היא מתהווה.

אנקדוטה נוספת על ילדותו של איינשטין, בילדותו  קיבל במתנה מצפן. איינשטין נהג להצביע בילדותו על הרגע הזה שבו הוסבר לו איךמצפן פועל ,  כרגע הראשון שבו נרמז על קיומם של כוחות נסתרים הפועלים בטבע. ובהזדמנות זו, הנה עוד דוגמה על איך פועל הסבר סיבתי:

ש:למה מחט המצפן מצביעה על הצפון

ת: כי כדור הארץ הוא כמו מגנט ענק, והקוטב מושך את המחט

 

גם להסבר יש שתי פעולות: תיאור אינפורמטיבי של איך פועלים הדברים, אך ללא הסבר. והסבר, ללא אינפורמציה. "כדור הארץ הוא מגנט" אינו הסבר עבור מי שלא יודע איך פועל מגנט ולא ראה מגנט בפעולה מימיו – התשובה הזו סתומה לגמרי.  ואולי נחוצה פה פעולת הזרה: האם ההסבר הזה מכיל אינפורציה הסברית?:

המצפן מורה לצפון כי כדור הארץ הוא אקומולטור.

(אקומולטור הוא המצאה של רפי רוזן, מיסטיקן סלבריטאי שפעל פה בשנות השמונים ובנה מתקן שהיה אמור לשמש מגנט רוחני ליישות בלתי נראות לשם הגברת האנרגיה בעולם להביא לשלום עולמי.)

התשובה היא – לא.  אם לא מכירים מגנט אין פה סיבה. וכמובן, שגם למגנטיות של כדור הארץ  אין הסבר סיבתי, כי אין לו סיבה.

הספר "למה ומדוע" בתרגומו של יצחק לבנון מצרפתית, מעיד על עצמו:

את 414 השאלות שרוכזו בספר שלפניך שואלים יום יום ילדים וילדות בכל חלקי העולם. […]בהכנת הספר הזה עסק צוות של מחנכים ותיקים בצרפת, ששקלו כל מילה בתשובותיהם וניסחו אותן ניסוח ברור, ממצה, ומגרה להרחיב את אפיקי הדעת ולהשלים את התשובות בלימוד נוסף"[12]

אנסה גם להצמיד את אחת מהצורות שהציע לואיס, אם אמצא התאמה ואסמן ב[סוגריים מרובעים]. את התשובות  חילקתי לפסוקים ומספרתי לשם נוחות.

 

2.      הסברים לשאלות למה ומדוע

• מדוע עגולים חלוקי הנחל?
• חלוקי האבן הנם אבנים שהים או הנהרות הטיחו אותם זה בזה
• עד שנשתפשפו, נשחקו ולוטשו
• על ידי כך שהתגלגלו זמן רב מקום למקום, וקיבלו צורה עגולה.

[הסבר שאירוע מסויים כלול בו. כלומר- סיבה אחת ספציפית שגרמה למוסבר]: במקרה הזה, התופעה כל כך פשוטה, שקשה להבדיל בין תיאורה לבין ההסבר הסיבתי שלה. היה ניתן להמיר את שאלה ה"מדוע" בשאלת "איך": "איך הופכים אבנים לחלוקי נחל עגולים וחלקים" מבלי לשנות את התשובה. ערך מוסף: ההסבר מכיל רמז לתפקידו של הזמן וכך בונה עבור הקורא – מצע להסברים מורכבים בעתיד. למעשה התשובות פה מכילות ערכים רבים שאפילו התשובה הפשוטה הזו ניתנת לאנליזה עשירה מאד. מפאת קוצר יריעה אצטרך להתמקד רק בקיום או העדרם של הסברים סיבתיים

 

• מדוע אנו מוצאים קונכיות בתוך הסלעים?
• אין אלה קונכיות של ממש אלא דפוסים בסלע.
• בתקופות קדומות מאד נפלו קונכיות לתוך הבוץ וטבעו בו צורתן.
• הבוץ התקשה והפך לסלע ואילו הקוניכית עצמה הרקיבה, התפוררה ונעלמה, אך דפוסה חקוק באבן.

[נגציה]: 1) ההסבר מתחיל עם הפרכת טעות צפויה: אלו לא קונכיות.

מכאן- עובר לתיאור המהלך הכללי שמתאר את כל הצעדים הכללים  בתהליך הייצור, מהרגע שהתחיל הדפוס – עד לתוצאה הנצפית.  התשובה היא כללית אבל אין הסבר סיבתי שמסביר מהו הגורם שיוצר את ההטבעה בתוך בוץ (למשל, כי לחץ של עצם דחוס על חומר בדחיסות קטנה יותר בהכרח ייצור מעיכה, כשהצורה הלוחצת מועברת לבוץ הנלחץ בגלל מבנה האטומים ואופני הארגון שלהם).[אנלוגיה למוכר] ההסבר הניתן נצמד לניסיון החושי של הילד-  שמין הסתם כבר התנסה באופנים שבהם עצמים נוקשים לוחצים על בוץ, או על בצק, ומטביעים את חותמם. ההסבר משלים את פערי חוסר הידע בנוגע לתהייה כיצד קונכיה מטביעה את צורתה על אבן נוקשה – בכך שמתגלה, שהאבן היתה פעם בוץ רך. [נגציה]  ישנן תופעות שבהן דבר מה הוא בעל צורניות של משהו (קונכיה) אבל אינו אלא הטבעה של הדבר. 2) סיפור התהוות הסטורי כערך מוסף המכין את הקורא לעתיד לתיאוריות התהוות כמו דרוויניזם.  תיאור מכאני  העונה לשאלת האיך. הסבר סיבתי ממש לא נמצא כאן. הוא היה נשמע כך: כי קונכיות טבעו את צורתן בסלע. זוהי סיבה, אבל ללא הסבר.

 

• מדוע זורם הנהר בכיוון אחד?

העצמים הנופלים יורדים כלפי פני האדמה כאילו האדמה מושכת אותם אליה. במקום משופע מחליקים או מתגלגלים עצמים הנמצאים למעלה כלפי מטה. גם המים נאלצים לרדת בכיוון שיפוע אפיקי של הנהר.

[אנלוגיה למוכר]: ההסבר מתחיל עם מה שנדמה כחוק גרביטציה. "עצמים יורדים..".  מסיבות מובנות לא ניתן הסבר מדעי לגרביטציה אלא ההסבר מסתמך על הניסיון החושי של הילד מתוך התנסות בעולם "הכל נופל". התופעה המוסברת "גם המים יורדים" דומה למודל DM: תופעה, כמקרה פרטי של חוק כללי. לצד הסבר התופעה, הקורא מקבל גם הדגמה למודל ההסברי, שתועיל לו לייצר הסברים משלו. מנגד, ניתן גם לטעון בעיקבות קון, שכך מתחילה להתקבע תפיסה  שכך אמור להיות בנוי הסבר שיוצר קונופרמיזם לפרדיגמה. עד שהקורא הצעיר יתבגר, ככל שיצבור יותר הסברים מהסוג הזה, המודל  ההסברי הזה מייצר התנייה שתהפוך להיות תבנית שקופה למושג "הסבר" שמעצבת את הציפיות של הקורא מהסברים בכלל. (לשם המחשה. אם התשובה היתה "כי מים תמיד שואפים להגיע  למטה כי הם רוצים להגיע אל  מקומם הטבעי"  הקורא יתרגל לחפש אחר הסברים טלאולוגיים).מכאן רואים, שהסברים ראשונים מעניקים לא רק את ההסבר לתופעה אלא גם מכוננים את תפיסת ההסבר על פי מודל מסויים ומכוונים את סוג האינטנציה של מבטו על העולם. זה מוציא מכלל הרפרטואר שאלות מסוג "למה קיימים יתושים בעולם" שהופכות להיות לא רלוונטיות במודל של רדוקציה לחוק. ניתן לומר, אולי, שמשחק השפה פה מייצר שיח של חקר העולם שמשלב תופעות ניצפות והיקש לוגי דדוקטיבי. "המים נאלצים"- נרמז פה קיומו של גורם הכרח ש"מגרה" את המחשבה לשאול את שאלת ה"למה" ללא המענה.

לשם השוואה, הנה הסבר סיבתי לאותה שאלה:

כל נהר זורם בכיוון אחד- למטה, בשל תופעת הכבידה שסיבתה  עיקום המרחב-זמן: כל מסה גורמת להתעקמותו של המרחב-זמן סביבה באופן פרופורציונלי לגודלה. המסלול שיתווה גוף בוחן במרחב-זמן בהשפעת הכבידה תמיד יהיה גיאודזה – כלומר המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות (בהכללה מהמרחב למרחב-זמן). מכיוון שהמרחב-זמן עצמו עקום, גם גיאודזה זו תהיה עקומה. גוף הנע במסלול עקום מתנהג כאילו פועל עליו כוח, ועל כן ניתן לייחס את סטייתו מהישר להשפעתו של כוח מדומה. כוח הגרביטציה הוא למעשה הכוח המדומה הזה. כדי לצפות את מסלול תנועתו של גוף בוחן יש לדעת רק את הגאומטריה של המרחב-זמן (הכוללת את תנאי ההתחלה שלו). גאומטריה זו נקבעת על ידי התפלגות האנרגיה (כולל המסה) והתנע במרחב.

אבל  גם ההסבר הלכאורה סיבתי הזה (שילד לא ימצא  בו הסבריות), מכיל כבר תבניות מופשטות של הסבר: "מסה" דורשת הסבר, "מרחב זמן דורש הסבר באורכם של ספרים וכו. ואם כן, באיזה מובן ניתן בכלל לחשוב על הסבר שיותר מסובך מהמוסבר, כהסבר?

מנגד, ההסבר הטוב שניתן בספר הוא טפח אחד נוסף הכרחי למערך הידע של הנמען, לגבי איך דברים פועלים בעולם: א.כל מה שיש לו מסה ומשקל- נופל .  זה יידע שכבר רכש מניסיונו החושי עתה מקבל ארטיקולציה. ב. גם מים הם בעלי מסה ומשקל , לכן גם הם יורדים מלמעלה למטה.  ג. מאחר שכך – לנהרות  יש כיוון אחיד- לעולם לא מלמטה למעלה. נראה, שהגישה של פרידמן פועלת פה יותר: הסברים גלובליים שלא מכוונםי להבנת תופעה אחת אלא לגיבוש הבנה כללית על מכלול.

ההסבר על מהלך העיניינים של נהרות – הוא תוספת ידע  על ידי חיבור הידוע כבר: הכל נופל, אל הפחות מובן מאילו: כיוון של זרימת נהר קשור לתופעה המוכרת שעל פיה הכל נופל (ולא, למשל, לתופעה אחרת שקשורה לשאיבת מים כפי שמתקיימת במי הברז או לסיבות אחרות, לא ידועות עדיין לילד, או למדע בכלל).

בשלב האחרון של צבירת הידע הנדרש, ההסבר הסיבתי לשאלה מדוע זורמים נהרות בכיוון אחד  יראה כך:

אבל לפני זה – נחוץ לדעת, צעד אחר צעד, איך הדברים פועלים. למה הם פועלים כך אינו אלא קיצור, לעתים מקודד –של תהליכים של תופעות דומות לתופעות כבידה, עד אשר ההתמדה שבהן יוצרת בנמען אמון שש בהן חוקיות מתמידה, כשתמיד אירוע או תופעה אחת מקדימה את התופעה האחרת-  לכלל סכמה כללית מוסכמת וידועה. לאחר מכן ניתן לקודד אותה בנוסחה מתמטית שכבר איבדה את הדימיון שלה לתופעות המוסברות שהיא מצביעה עליהן ולבסוף , ורק אז – ניתן לקבל נוסחה מתמטית כהסבר סיבתי.

 

• מדוע מתחוללות סערות?
• יש עננים קודרים שהם טעונים חשמל.
• בין עננים כאלה נוצרים ניצוצות גדולים, הלוא הם הברקים.
• השאון שמשמיעים הניצוצות הוא הרעם.
• העננים יורדים על הארץ בדמות גשם שוטף

[טענה יישית, שקלול סיבות והיחס ביניהן]: 1) עובדה אקזסטניאלית.2) סיבתיות ללא הסבר.3) הנהרה  4) תיאור

• מדוע יוצא אד מפינו במזג אויר קר?
• כשאנחנו נושפים, יוצאים אדי מים מפינו.
• בדרך כלל האדים אינם נראים
• אך במזג אויר קר מתעבה הקיטור הזה לטיפות מים זעירות
• ויוצר מעין ענן קטן.

[סיבה, נגציה]  1) אישור לכך שהתופעה אכן קיימת בלי לנקוב בסיבתה. 2) תיאור הדברים (כך שמסדר את התופעה כמתמידה גם אם לא נראית תמיד 3) סיבה ללא הסבר 4) סגירה של התהליך מ-1 עד לסיום.

 

• מדוע מנתרות הצפרדעים?
• הסוס מתקדם מהר למדי כשהוא הולך, וכשהוא רוצה להתקדם מהר יותר הוא דוהר.
• הצפרדע מתקדמת לאט מאד כשהיא הולכת
• כדי להתקדם מהר יותר בשעת סכנה היא מקפצת בעזרת רגליה הארוכות ושריריה החזקים

[מכלול הסברים משוקלל, הבר גלובלי] : 1) עיגון התופעה בתחום הכללי של החי בטבע, שפועל על פי עקרונות שעל פיהן מרבית הסיבות מכוונות למטרה תכיתית – ההשרדות של כל חי. 2) תיאור 3) הצמדה לחוק מכסה: כל הפעולות בטבע נועדו להשרדות בסופו  של דבר. לסוס יש יתרון השרדותי מסוג אחד ולצפרדע, אותו עקרון, סוג אחר.

 

• מדוע מוצאים לפעמים סרטן זעיר בתוך צדף?
• הסרטן הקטן משוטט על קרקעית הנהר או הים
• ומסתכל מסביבו בסקרנות.
• כשהוא רעב הוא חודר לפעמים בין שתי הקשוות של צדף ונכלא שם.
• הצדף מעכל אותו לאט לאט.
• אך יש שהדייג שולה את הצדף ובפתחו אותו משחרר את הסרטן כל עוד נשמתו בו .

[אנלוגיה למוכר,סיבה אחת]: 1) תיאור 2) יצירת הבנה על ידי האנשה. הסרטן "סקרן" כמו הקורא הסקרן. 3) תיאור מהלך ענינים. 4) תיאור 5) תוספת להסבר: חינוך להומניזם וניסיון לא לגרום לילד עגמת נפש מהגילוי שמשהו אכל את הסרטן הסקרן כמוהו…

 

• מדוע גורמת האבן הנופלת למים יצירת גלים עגולים?
• הנפילה למים פוגעת האבן בהם בנקודה מסויימת של פניהם
• הזעזוע יוצר גלים
• הגלים יוצאים מנקודה זו אל כל הכיוונים
• והלובשים צורת מעגלים בדומה למעגלים שיוצרת מחוגה.
• עיגולים אלה גדלים יותר ויותר ולבסוף הם נעלמים.

[אנלוגיה למוכר, שרשרת קזואלית]: 1) תיאור והגדרת הנתונים הרלוונטיים לתופעה. 2) סיבתיות ללא הסבר: "זעזוע" הוא קוד לתופעה המוסברת על ידי הפרעה גלית בתוך תווך. 3) תיאור גאומטרי 4) אנלוגיה למוכר (כולל מטאפורה "הלובשים": כמו שילד לובש בגד שמשנה את המראה שלו, אך הוא נותר אותו ילד, הגלים  "לובשים" צורה של מעגל , אך הם עדיין אותם גלים מוכרים, כמו גלי הים הנעים באופן לינארי 5) סגירת שרשרת התהליך המכאני – מתחיל מאבן, מתרחב למעגלים, מתפוגג.

 

• מדוע מופיעה הקשת בשמים
• כאשר השמש זורחת בשעה שיורד גשם
• מפרידות טיפות המים הזעירות את אורה של השמש לשבעה צבעים.
• כאשר השמש אינה זורחת וגשם אינו יורד אין הקשת יכולה להופיע בשמים.

[שלילת אפשרויות אחרות, קונטרה-פקטואלי]]: 1) עיגון הרלוונטיות של הסבר התופעה . 2) סיבה ללא הסבר 3) התניה קונטרה-קפטואלית, שמעגנת את תופעת הקשר: הקשת תקרה, אם ורק אם יהיה גשם וגם שמש יחד.

בטיעון הזה, הבנוי כמעט כמו טיעון לוגי- כנראה במתכוון: אם שמש וגם גשם אז קשת. אם לא שמש וגם גשם –לא קשת. כך שגשם עם שמש הוא תנאי מספיק וגם הכרחי לקשת. טוב ויפה. אבל למה?  הסיבה הניתנת ב– 2) לא מכילה אינפורמציה נגישה – אלא רק מקודדת.

התרת קוד הסיבה (2):

"קרן אור, שפוגעת בטיפה, נשברת בכניסה אליה, מוחזרת מהמשטח האחורי ונשברת ביציאה. בנוסף לשבירה היא עוברת נפיצה, כלומר אור בעל אורך גל מסוים נשבר בזווית מסוימת בהתאם למקדם השבירה המתאים לו, ואור לבן המורכב מתערובת של אורכי גל שונים מופרד לספקטרום שלו. בסופו של דבר, חלק מהאור מוחזר מהטיפה בזוויות שונות שלעולם אינן עולות על '42°18 עבור אור אדום ו־'40°24 עבור אור סגול. למעשה, זוויות מרביות אלו מגדירות גם את הכיוון שבו מרוכז רוב האור המוחזר מהטיפות, וזאת הסיבה לצורת הקשת — האור האדום בקשת נמצא בזווית של '42°18 סביב הנקודה המנוגדת לשמש שנמצאת לרוב מתחת לאופק, והאור הכחול נמצא כשתי מעלות נמוך יותר. שאר האור המוחזר בזוויות נמוכות יותר גורם להארת העיגול המוגבל על ידי הקשת. כלומר, חלק השמים שנמצא פנימה לקשת מואר יותר מחלק השמים שנמצא מחוץ לקשת, והאור בעיגול זה מהווה תערובת של כל צבעי השמש ולכן צבעו לבן." (ויקיפדיה).

הנה כי כן,  אם מחליפים את 2) בכל הטקסט הנ"ל, אז ניתן לטעון שהתקיים הסבר סיבתי.

ההסבר המדעי הכולל את הסיבתיות דורש הבנה של מהי קרן אור, מה הכוונה ב"שבירה", "החזרה", "נפיצה", "אורך גל" (וגל), "מקדם שבירה" וכו. איכות ההסבריות של ההסבר הסיבתי: "סיבת תופעת הקשת היא אור שנשבר" אינו עומד בפני עצמו, הוא תלוי בכך שהנמען כבר שמע הסברים על כל התופעות, שההסבר הסיבתי משתמש בהם כמושגים לשם העברת ההבנה לשאלת הקשת. אם ניקח רק מילה אחת וננסה להתחקות אחריה נקבל שרשרת שלמה של הסברים שמתארים מילולית "איך זה עובד". למשל,

"שבירה":

שבירה היא תופעה פיזיקלית שבה גל עובר מתווך אחד אל תווך שני. במקרה הכללי חלק ממשרעת הגל מוחזר ממשטח הגבול המפריד בין שני התווכים, ושאר המשרעת עובר לתווך השני. בתווך השני במקרה הכללי משתנה כוון התקדמות הגל וגם אופי הגל. בדרך כלל תדירות הגל נשמרת, אך אורך הגל משתנה. גל אלקטרומגנטי שאינו מקוטב יכול להפוך למקוטב במעבר, וגל אקוסטי יכול להפוך מאורכי לרוחבי. מעבר תווך יכול לפזר בזוויות שונות תדרים שונים בגל המועבר; עובדה זו מהווה את הבסיס לתופעת הנפיצה. ההסברים הקלאסיים לתופעות כמו שבירה והחזרה, מבוסס על עקרונות שנתגלו באופן ניסויי, דוגמת עקרון הויגנס, או על תובנות עיוניות בעלות אופי כולל (מאקרוסקופי), כמו עקרון פרמה. התמונה היסודית יותר, המיקרוסקופית, מבוססת על אינטראקציה בין הגל הפוגע לבין החומרים מהם עשויים התווכים השונים.(ויקיפדיה)

אבל ההסבר של "שבירה" הוא אוסף נוסף של מושגים הדורשים הסבר עבור ההדיוט. וכדי להבין את סיבת השבירה – צריך להבין קודם את "עקרון הויגנס"  למשל:

• עקרון הויגנס קובע כי ניתן להתייחס לכל נקודה בחזית גל כמקור נקודתי של גל חדש: כל נקודה שמופרעת על ידי מעבר של גל דרכה הופכת למקור של גל כדורי, וההתאבכות של כל הגלים הכדוריים היא הגל הכולל המתקדם במרחב.
  • גל כדורי הוא גל בעל חזית גל בצורת שפת כדור.

ההגדרה האחרונה – לגל כדורי-  העניקה הסבר (מטאפורי) למושג שעתה ניתן להעלות בעיני הדימיון כתמונה של משהו מוכר: גל, חזית, כדור.

עתה נתקבל הסבר לעקרון הויגנס, שעל פיו נקודה בגל, שנמצאת בקצה המעוגל של גל מסוג "כדורי"- יכולה להחשב כגל חדש, וכשהיא מופרת – נוצרת התאבכות:

• התאבכות היא תופעה פיזיקלית המתרחשת כאשר גלים משני מקורות או יותר נפגשים במרחב. באזור המפגש נוצרת תבנית דמוית שריג מכיוון שבהכרח מתקבלות נקודות במרחב בהן שיא של גל אחד נפגש עם עמק של גל אחר תוך התבטלות הדדית
  • כלומר, כשבקצה של גל כדורי נוצרת נקודה חדשה, וכשהיא מופרת ( לא חתרתי לגילוי מהי "הפרה" ולכן ההסבר לא שלם) היא יוצרת תבנית דמויית שריג (דימוי ויזואלי מוחשי) בגלל ביטול הדדי. זהו עיקרון הויגנס המסביר את הסיבה לכך שקרן אור נשברת. כשאור נשבר:
    • כושר הפיזור של תווך נתון תלוי הפוך באורך גל האור הפוגע בו, לפי , כלומר, לאורכי גל קצרים יותר מקדם שבירה גדול יותר, והם מתפזרים בצורה חזקה יותר. משמעות הדבר היא שאור לבן הפוגע במשטח הגבול בין שני תווכים, מתפרק לאורכי הגל המרכיבים אותו, המתפזרים לכיוונים שונים. זוהי תופעת הנפיצה. תכונה זו מתבטאת בתופעת הקשת, וגם במנסרה.
      • וכך האפקט של מצב שבו בקצה של גל כדורי נוצרת נקודה חדשה, וכשהיא מופרת היא יוצרת תבנית דמויית שריג (דימוי ויזואלי מוחשי) בגלל ביטול הדדי ששובר את קרן האור שמתפרקת לאורכי גל המרכיבים אותה ומאחר שכל אורך גל מחזיר אור בצבע אחר, כל זה מסביר את תופעת הקשת. (ויקיפדיה)

זהו בהסבר חלקי בלבד כמובן כי לא טרחתי להתחקות אחר ההסבר של  כל המושגים. מה שברור מההדגמה הזו, לדעתי, הוא שההסבר הסיבתי לתופעת הקשת ולכל אחת מהתופעות שמרכיבות את סיבתה –מורכבים בעצמם מתיאור האופן שבו כל דבר כזה פועל – כשכל מושג פיסיקלי אינו אלא קיצור של תיאור שכזה  – בהנחה שהנמען כבר שמע פעם את התיאור המלא, וגם בעזרת תוספת דימויים ומטאפורות שמהווים אנלוגיות  להתהליכים ולעצמים מוחשיים.

אבל מעבר לשתי הטענות הקבועות שלי, ש"סיבה" היא קוד ולא הסבר, ושלא ייתכן שההסבר יהיה יותר מסובך מהשאלה אני מוסיפה עכשיו תהייה נוספת: באיזה מצב עניינים מתקיים נמען, שיכול להבין את ההסבר המדעי – כלומר –  הוא כבר מבין ומכיר את המושגים שבשרשרת  ההסבר, אבל שעדיין השאלה שלו רלוונטית לו?  עולה פה, שכדי להבין את ההסבר, צריך קודם לדעת את התשובה לשאלה שלו. כך שאם השאלה אותנטית, ההסבר לא הסברי. אם ההסבר מובן, השאלה לא אותנטית.  האם זה מצב עניינים הכרחי, שכל שאלה התובעת הסבר סיבתי היא בהכרח או לא נחוצה, או לא שהסיבה לא תהיה הסבר? זה דומה לאדם שמבקש לדעת מה משמשעותה של מילה אחת ששמע בשפה זרה, וכמענה שולחים לו את הערך המילוני של המילה, באותה שפה זרה.

 

• מדוע יש ארצות קרות וארצות חמות?
• קרני השמש מחממות את כדור הארץ.
• האזורים הקרובים לקו המשווה מקבלים קרינה רבה
• ועל כן הם חמים מאד.
• איזורי הקוטב הצפוני והדרומי מקבלים קרני שמש מועטות ועל כן הם קרים מאד.

[שרשרת קזואלית]: 1) סיבה ללא הסבר (למה שמש מחממת?) ועיגון התופעה כתופעה מטראולוגית הקשורה לשמש 2) סיבה ללא הסבר (מהי קרינה ולמה שמש  מחממת) .3)  סיבה ללא הסבר. ההסבר לא נחוץ בשל אנלוגיה אינטואיטיבית למוכר: ככל שמתקרבים יותר למדורה, יותר חם. 4) קביעת סקלה שלמה: אמצע הכדור הכי חם, וגם, קצה הכדור הכי קר.

אני מוכנה להכיר בהסבר הזה כהסבר סיבתי. המכניזם המתואר פה הוא כל כך פשוט ואינטואיטיבי עד שישנה חפיפה מלאה בין תיאור התופעה לבין הסיבות הגאומטריות שלה, מה שקרוב יותר חם יותר, הארץ היא כדור, כך שהאמצע קרוב יותר והקצה רחוק יותר. אבל גם אם כן, החלק היותר חשובה להבנה לא היה ההסבר הסיבתי אלא עיגון התופעה בקונקטסט הרלוונטי שלה. מרגע זה, הסיבה נובעת מאליה. ואם כי נכון שלא מוסבר פה מה הגורם שהופך את השמש למחממת, נראה לי שהשאלה נעניתה בהסבר סיבתי מספק. מנגד, גם בלי הסבר סיבתי, היה די בתיאור כדי להסביר הכל. התיאור כאן כל כך צמוד לסיבה, שקשה לי להבחין אם בכלל קיים הבדל.

אמצעי המחשה  רטוריים:

 

נחוצה הערה אחת נוספת. השפה עצמה כבר רוויה כולה בהסבריות. שמות עצם  ופעלים הם מטפאורות שמרמזות לקונקרטי יותר, התחביר בנוי על פי הגיון מסויים ולא אחר: נושא ונשוא שכבר מקבעים את תמונת העולם על מחשבה על אובייקטים כנושאי תכונות, יש גם אפילו מקצבים ואונומטופאות שמנסים להתקרב אל החוויה החושית הקונקרטית. לדוגמה: "חלוקי האבן הנם אבנים שהים או הנהרות הטיחו אותם זה בזה עד שנשתפשפו, נשחקו ולוטשו על ידי כך שהתגלגלו זמן רב מקום למקום, וקיבלו צורה עגולה." המקצב המשולש המודגש כאן מעביר תחושה חושית ממש של האופן האקטיבי והברוטלי שעברה האבן במהלך הזמן. גם זה חלק מההסבר. לדעתי, הוא "סיבתי" יותר מהתבניות המפושטות כדוגמת "כי כדור הארץ הוא מגנט" משום שהן מתווכות טוב יותר את האינפורמציה המילולית שכל כולה מופשטת – אל הרגש הפנימי שחש את קצב העולם באופן בלתי אמצעי ומתוך הבנה עמוקה אם כי ללא ארטיקולציה

הגדרת הקרינה יכולה להחשב  גם כהסבר – אבל רק לנמען שמכיר את יסודות הפיסיקה. לנמען של הספר אין עדיין יסודות להבנת המושג אבל המוען השכיל לחבר בין המילה המטאפורית "קרני שמש" – לבין "קרינה" ובכך גם נחשפה מקומה של המטאפורה בשפה – והאופן שבו היא מסוגלת להעביר רעיון מופשט-  על ידי אנלוגיה למוכר מרשמי חושים, לעיתים בסולם של שלבים שונים:

המידע החושי הקונקטי שמתקבל מהשמש הוא תחושת חום. אי שם בהסטוריה האנושית נקבע לאופן שבו השמש מעבירה את החום דימוי ויזואלי כבעלת "קרניים". המילה "קרניים" עצמה שאולה מקרני השור והמילה "קרינה" (radiation) משמרת כך את כל הרצץ מהקונקרטי והחושי אל המופשט. כך שגם הסבר סיבתי לתופעת הקרינה מכיל בתוכו כבר גם את הערכים החושיים והקונקרטיים שאינם סיבתיים אלא חושים  – על ידי המטאפורות המתות של השפה. (המילה באנגלית radiation הוטבעה על ידי פייר ומרי קירי מהמילה "רדיו").

הקונקרטיות החושית שנשמרת בשפה היא חלק אינטגרלי גם בהסבר המופשט ביותר, בטרמינולוגיות פיסיקליות שרוצות להתרחק מאימג'ים שאופיינים יותר לשירה ולספרות אבל אם מתבוננים בהסבר הפיסיקלי : "קרינה היא אחת הצורות של התפשטות (העברת) אנרגיה. בדרך כלל היא מתוארת כזרם של חלקיקים יסודיים נושאי אנרגיה, היוצאים ממקור כלשהו, ומתפשטים ממנו בכיוון מסוים, אחד או יותר. לחלופין, ניתן לתאר קרינה כהפרעה מחזורית, או גל היוצא ממקור מסוים ומתפשט במרחב." כל המילים המסומנות אינן אלא מטאפורות מהשפה הציורית: גל, זרם, התפשטות, הפרעה  – כל אלו משמשים לשומע להבין את ההסבר על דרך האנלוגיה למוכר על ידי החושים. לעומת זאת – את המילה "אנרגיה" –לא ניתן להבין אלא על ידי מטאפורה נוספת: " אֵנֶרְגִּיָּה היא גודל פיזיקלי סקלרי, שמציין את כמות העבודה היכולה להיעשות על ידי כוח". כך שגם הסימנים המופשטים E=mc2 –מכילים בתוכם את כל השרשרת הארוכה כל הדרך עד לקונקרטי הראשוני  -שהוא  ידע מתוך חוויה חושית עם ההבנה של איך זה עובד ולא – מדוע זה עובד.

.

לסיכום, אם מקבלים את ההנחה שכל הסבר נלקט רק על מצע ידע קודם, והידע הראשוני נרכש מנסיון החושים ומההסברים הראשוניים שאדם מקבל לראשונה בילדותו. אני סבורה שהצלחתי להראות שהסברים ראשוניים הם הסברים שעונים על שאלת ה"איך". מתארים את התופעה ולא מסבירים אותה סיבתית. יש מעט מאד פסוקים סיבתיים, והם מופיעים עיקר במקומות שבהם המוען מניח שההסבר קרוב דיו לקונקרטי כך שאת ההסבריות של הסיבה הקורא יצליח לתרום מעצמו ויוכל "להעלות את הדבר בעיני רוחו" כל ההסברים מצייתים לדרישות של לואיס להסבר נאות משתי סיבות עיקריות. ראשית, הן לא עיקר ההסבר, אלא נוסף לו תמיד תיאור- שהוא ההסבר ושנית, לא כל הקטגרויות של לואיס מתארות הסברים סיבתיים צרופים, כפי שהערתי בפרק שבו דנתי בהם.

 

סיכום העבודה

להסבר יש מעמד כפול – כמתווך בין התודעה לעולם. בין הכרה למושא ההכרה.  כלל לא ברור שזה אפשרי, למעט בפניה לחוויות חושיות מוכרות – שהן השילוב הכי צמוד לחווית ההיות בעולם- שמטשטשת את הגבול בין סובייקט לאובייקט. יש לו רגל אחת אפיסטמית ורגל שניה – אונטולוגית. שתיהן קשורות כמובן, כי אופני ההבנה שלנו את העולם קובעים מה שניתן לדעת על היש בו, והיש – הוא מושא תהליך ההבנה.

 

יצאתי לדרך עם האינטואציה שעלתה בקורס, שיש משהו לא מספק בהסברים הסיבתיים. משפט שמצאתי אצל ואן פרסן, שהיתה בו טענה על הסבר כהולכת הנמען צעד אחר צעד לגילוי כל התהליך המלא של הדרך מהיווצרות התופעה ועד לאירוע שלה- נשמע לי נכון למרות שואן פרסן הביא אותו על דרך השלילה, ודרש שיהיה גורם "מעל" לתופעות,כלומר- סיבה מכוננת. כשחשבתי על זה יותר ויותר ראיתי שאם מתחקים אחר ההסברים לתופעות במדע, ומנסים לרדת לעומק הדברים – התהליך הרגיל הוא מהמורכב והמופשט – בשרשרת של קשרים  נדבך אחר נדבך כל הדרך אל הקונקרטי  המוחשי או מתוך ניסיון חושי בעולם או להסברים שאינם אלא תיאור של כל תהליך התופעה. ממש כפי שואן פרסן תיאר. מכאן באה ההבנה, שיידע נצבר באותה צורה- נדבך על נדבך- בדרך הפוכה – מהקונקרטי והמוחשי – למופשט ולמורכב. כך, שבסופו של דבר אדם יכול להבין הסבר סיבתי מבלי שיהיה בו את התוכן ההסברי. לא שונה בהרבה מהבדיחה על המשוגעים, שנמאס להם לספר את אותן הבדיחות והחליטו למספר אותן כך שכשמישהו נוקב במספר, כולם צוחקים. אבל רעיון היותם של משפטים סיבתיים תבניות מפושטות ללא הסבר לא אמור לאפיין רק אותן. בסופו של דבר כל סימן הוא הכללה מופשטת, גם השם הפרטי שלי הוא הכללה מופשטת שלי, ללא הסבריות לגבי מה אני, שיש בו משמעות רק  למי שכן מכיר את האיפיונים, או את ה"הסבר" מי אני. אבל היתה לי תחושה שיש משהו מפוקפק במיוחד בתבנית של הסבר סיבה-תוצאה. ואז גיליתי את המבנה הדו-רובדי: הפסוק ההסברי של תשובה סיבתית-שולח תמיד למצוא את התוכן ההסברי במקום אחר. אם משמעות של תוצאה הוא בסיבה, אז משמעות הסיבה תהיה בסיבה שלה, שהיא התוצאה שלה בשלב אחד מתחת בשרשרת קזואלית. לכן נדהמתי מאוחר יותר לגלות בדיוק את מה שכל כך התאמצתי לחתור אליו – עם גילוי שמה של המטאפיסיקה של לואיס עצמו! Humean Supervenience שתרם לי את המושג "מבנה-על", המשמש בלוגיקה ובמתמטיקה,  שני תחומים שזרים לי. שם נמצא בדיוק תיאור התופעה – שעל פיה יש "קבוצה" שמכוננת על ידי האיברים שלה. למעשה – סוג של הכללה מופשטת, שהמשמעות שלה נמצאת ברוב הנמוך יותר – רובד ה'יחידות האטומיות' שרק אותן ניתן להבין כי שם נמצאת הקונקרטיות הקרובה לניסיון החושי.

האופי המתעתע של פסוקי הסיבה, שנוטע את התחושה כאילו שאלה קיבלה מענה, אך למעשה, השואל נשלח לעוד פקיד – שאצלו אמורה להיות התשובה (ששולח לפקיד הבא) באה לביטוי לא רק על פני שרשרת קזואלית. המדע מוסבר במונחים מקצועיים משלו, על יחסים  סיבתיים בנוסחאות חישוב מתמטיות מופשטות, המתארות מונחים מופשטים גם הם, כגון: "כוח", "תנע", "העברת אנרגיה" "פלסטיות"  וכו. כדי להבין אותם צריך קודם להבין את כל המודל שהגדיר את המונחים והיחסים בשמות שמקבלים את משמעתם רק מתוך היחס שלהם בתוך הסטרוקטורה של המודל המסויים הזה.  מסה היא פונקציה של תאוצה ואנרגיה. אנרגיה היא פונקציה של מהירות האור ומסה כך, שההסבר הסיבתי בתוך מודל מניח שיש בידיו של הנמען את המצע הקודם הנדרש להבנת תוכן המושגים, שאותו הם רק מסמנים,  וכדי שיהיה מצע כזה צריך קודם להבין את כל המודל (בסופו של דבר ההבנה מתקבלתלא הממסברים הסיבתיים אלא כי מישהו מצייר לך ציור ומראה עם האצבע מה הולך לאן ורק אז ניתן,כדרישת דויד יום "להעלות בעיני הדימיון" את המוסבר. זה לא הסבר סיבתי.

 

הצד האונטולוגי של ההסבר הסיבתי בעיתי גם הוא. זה לא רק הבעיה של אינסופיותה של השרשרת הקזואלית, שכל סיבה אחרת מתוקפת על ידי הקודמת לה – עד לתחילת היקום. שרשרות קזואליות קצרות בהרבה הן כאלו שמתחקות אחר סיבה – שהיא תוצאה של סיבה קודמת  כך כל הדרך אל החומרים הבסיסיים ביותר, שכל מה שניתן לומר עליהם הוא שככה זה עובד לא מתוך שקיימת סיבה אלא כי זו התכונה שנצפתה. סטרוקטורה מולקולרית לא "מרמזת" על כך שהצורה הזו תגרום לתכונת המוליכית. להפך, נתגלה, שצורה כזו היא בעלת יכולת מוליכות. למה? כי ככה זה. ואם כך, מה המשמעות של שאר הסיבות בשרשרת, שמותקפות כולן מתוך עובדה מקרית נטולת טעם לכשעצמה?

לא הייתי רוצה להכנס לשאלה באשר לקיומם של יחסים סיבתיים ממש בטבע, ואין לי יומרה לטעון להבנה כלשהי בנושא, אבל באשר להסברים על תופעות יש לי תחושה, שבעולם שאחרי ניוטון נוצרה מעין התמכרות מופרזת, התנייה למחשבה שהטבע פועל מתוך סיבות פועלות ותוצאותיהן. עד כדי כך, שעוצמת הרעיון הזה מתחיל כמעט לאחזר את מושג הסיבה הטלאולוגית. כך, לואיס מציע את רעיון ה"המנעות הכפולה" להסביר סיבתית תופעה שלא עושה כלום… (קריסה פסקה לקרוס).

אני חושבת שניוטון, שאחראי לדעתי לניצחונו המוחץ של שיח ההסבר של הדטרמינזם המכאני על פי כל שאר ההסברים שהיו קודם. הטלאולוגיים, המיתולגיים התיאוריים, הסיפוריים, או אלו שחיפשו הרמוניה כמו קפלר – הוא עצמו היה זהיר יותר.

ההנחה של ניוטון שהיקום חסכוני שקולה להנחה, ששום דבר לא "טורח" לעשות אלא את מה שהוא עושה. מושג האינרציה, למשל, הוא ההנחה שגופים פשוט פועלים על פי דרכם ללא כל סיבה, אלא אם הם נתקלים ב'הפרעה', וגם אז הם פועלים כדרך שהם פועלים, בהינתן ההפרעה הזו. כמובן, שריבוי ה"ההפרעות" בעולם התופעות הוא עצום, והדרך של המדע הוא לפענח את ההתנהגות הטבעית של משהו, וגם את הצורות של התגובות שלו לכל סוג הפרעה. בסופו של דבר, כשמוצאים את התופעה כפי שהיא, לצד אופני ההתנהגות הבסיסיים שלה, מנופה ומופשטת מכל מה שאינו רלוונטי לה, זה נקרא 'חוק טבע'. ואז, ממבט הזה נולד המושג "הכרחי". גוף, במצבו נטול ה"רעש" סביבו, אכן בהכרח ינהג תמיד באותה דרך, אך לא חייבים לחשוב על כך כאילו זה משום שנמצאה הסיבה להתנהגותו אלא משום שסולקו כל הסיבות שלא קשורות אליו באמת.

כשניוטון הביט בגופים השמימים, ובחוקים של קפלר שמידלו כבר את הסדירויות שלהם הוא ידע, בגאוניותו החד פעמית, להפשיט את כל התופעות הניצפות כנילוות לגוף אך אינן "שייכות" לו, סילק אותן מהחישובים שלו וכך מצא את אופני הפעולה שלהם, שלכשעצמם אין להם סיבה: גוף נע בקו ישר באופן מתמיד עד שהוא מתקרב  גוף אחר, גדול ממנו בהרבה ואז התנועה הישרה מתחלפת בתנועה אליפטית סביב אותו גוף. מה יכולה להיות המשמעות? אם מניחים, שלגוף הגדול יש כוח למשוך, והגוף הקטן "מתוכנת" להמשיך בתנועתו הישרה – נוצר מצב שבכל מומנט, שתי התנועות יחד יוצרות חלק מזערי של מעין קשת גדולה. שבחיבור כל חלקי הקשת יחד – נוצרת אליפסה שהיא מסלול הגוף.

אפשר לכנות זאת סיבה. ואפשר גם לראות את זה כך, שכל דבר בטבע פועל בעקביות על פי תכונות משלו מבלי לכנות אותן "סיבות" . סיבות יקראו רק מצבים שבהם נדמה שתופעות כאילו מפירות את הצפוי מהן. התהליך של הפגת התהייה תקרא חיפוש אחר הסיבה, שאמורה להתגלות כטעות בסוף הדרך. אם התגלתה ה"טעות", והובן,למשל, מדוע כספית במדחום יורדת בתוך מים חמים לפני שהיא עולה. והתופעה מוסברת בכך, שהזכוכית של המדחום מתרחבת בחום, שתי התופעות – עליית כספית בחום, והנפילה הרגעית שלה בתוך מבחנה מתרחבת מובנים עתה במסגרת חוקי הטבע המתאימים והסיבה אמורה, עקרונית, להתפוגג יחד עם התהייה לגביה ממש כמו שאנחנו פועלים ממילא בעולם, ולא נותנים את הדעת לכך שכשדברים נופלים לארץ יש בכך סיבה פועלת ונדמה לנו שזה מה שקרה כששום סיבה לא פעלה (לא אחזנו בספל, לכן נפל). רק אם הספל ישאר לרחף באוויר, זה יהיה אירוע שמזמין לחפש סיבה. כתרגיל מחשבה מה היה קורה לו כל אדם היה מכיר, יודע ומבין את כל חוקי הטבע הקיימים ואלו שעוד ממתינים להתגלות, והיתה לנו היכולת השכלית לחשב ולשקלל, בקשר לכל תופעה – מהם החוקים הפועלים עליה ובאיזה יחס כמותי, א התהיות היו נעלמות מהעולם ואולי גם לא היינו מדברים כלל במונחים של סיבות.היינו פשוט יודעים. באותו אופן שאנחנו יודעים שחפץ יפול אם ישמטו אותו. כמו שמביטים מחלון גבוה בערב על כביש סואן, שהתנועה זורמת בו באופן מובן, סדיר וצפוי לנו, כך שלא צריך להניח סיבתיות בדברים, ואין תהיות, ואולי ככה אלוהים מביט על כל המורכבות של העולם וכל מה שהוא רואה זה רק את כל הדברים עושים בדיוק את מה שהם עושים. ואם ניתן להניח שכך אלוהים היה רואה את העולם, ללא סיבות, ניתן גם להניח שככה פועל העולם גם אם מתוך החרך הצר שממנו אנחנו מתבוננים עליו – הסיבות קיימות עבורנו כל עוד קיימות תהיות, אבל שהסיבות הן  מדומות. הן לא שייכות לעולם אלא לצרות-המבט שלנו, ולחוסר היכולת להכיל את הידע של הכל כך שנראה את התמונה הגדולה.

 

זה אולי רק פרשנות חדשה לקביעות של יום וקאנט לגבי קיומה של הסיבתיות בתודעה ולא בטבע, אבל המטרה של הצעת ההסתכלות הזו נוגעת לשאלת ההסבר. ברוב המקרים נראה, שההסבר על תופעות בטבע מנסה להתחקות אחר שרשרת הסיבות של תופעה. אבל אם חושבים על הסבר כפעולה שנועדה לנהיר את התופעות הלא מוכרות, לא לאנושות אלא לבני אדם אולי ההסטוריה הרלוונטית יותר עבור הסבר לא נמצאת בהסטוריה של התופעה אלא בהסטוריה של מסד הידע של הפרט. פסוקי סיבה ממילא שואבים את כל המשמעות שלהם מתוך מאגר היידע של הנמען והיכולת שלו להעלות בעיני רוחו את המוסבר. (ואם אינו מצליח, לא התרחש הסבר). אז אולי יהיה פורה יותר שהמוען יבחר להתחיל את השרשרת ההסברית לא מהיכן שהתופעה, לדעתו, החלה (לדעתי זה ממילא בלתי אפשרי ברוב המקרים להכריע היכן התחילה) – אלא יראה כל הסבר כמתחיל  סמוך ביותר לחוויה החושית המוכרת לנמען, בלי קשר הכרחי לרגע הראשון  של התהוות התופעה, אלא שהשלב הראשון של הסבר יהיה המובן ביותר וממנו והלאה. ולמעשה, כשחושבים על כך, ככה אנחנו ממילא  נוהגים, באופן אינטואיטיבי, כשאחנו מסבירים משהו בשפה טבעית בנסיבות לא פורמליות. אז, הסברים לרוב לא מתחילים כך:רעידת אדמה מרחשת כשלוחות טקטוניים זזים…"  אלא הרבה יותר עם מילים כמו: "דמיינו ש…", "מכירים את זה שאתם….", "תארו לעצמכם שאתם על (טרמפולינה?) או – "איך עובד X  אתה יודע?  אז זה בערך אותו הדבר". הסבר לא מלאכותי מתחיל לא בתחילת התופעה אלא במקום שבו יש לנמען ידע  – כמצע להניח עליו את ההסבר,שמייצר את הקשר הלא מנותק לא בין סיבה לתוצאה אלא בין ההבנה החושית של החוויה עד להבנת המוסבר.

***

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

“Causal Explanation” in Lewis 1986b, pp. 214–240.

Carl G. Hempel, (1966) Philosophy of Natural Science, NJ: Prentice Hall

G.E. MOORE: SELECTED WRITINGSTHE REFUTATION OF IDEALISM Originally published in Mind n.s. 12 (1903), pp.433-53.

 

Michael Friedman "Explanation and Scientific  Understanding" The Journal of Philosophy, Vol. 71, No. 1.  (Jan. 17, 1974), pp. 5-19.

Salmon, W. C. (2006). Four decades of scientific explanation. University of Pittsburgh press.‏ Van Fraassen, B. (1988). The pragmatic theory of explanation. Theories of Explanation, 135-155.‏ http://davidson.weizmann.ac.il/online/maagarmada/earth_

דניס אוברביי איינשטיין מאוהב זמורה ביתן, תל אביב  2005

 

רבקה גולדסטיין ההוכחה והפרדוקס – משפטי האי שלמות של קורט גדל תל-אביב : אריה ניר, תשס"ו 2006.

 

 

 

[1] דויד יום מסכת טבע האדם הוצאת שלם ירושלים התשע"ד. עמ. 72

[2] G.E. MOORE: SELECTED WRITINGS: THE REFUTATION OF IDEALISM p.36

 

[3] http://davidson.weizmann.ac.il/online/maagarmada/earth_sci/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%AA-%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%94

[4] http://ephysics.co.il/%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%98-%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%98%D7%A8%D7%99/

[5] J. David Velleman דומני, העלה רעיון דומה לשאלה מהו נרטיב: הסיפור שמעביר  ומחבר צעד אחר צעד כל ההתרחשויות – מהחידה בתחילת הסיפור – אל הסיום שבו השומע מבין כיצד מה שקרה בתחילה, היה יכול להתאפשר. ובכך מפוגג את התהייה.

[6] ההוכחה והפרדוקס – משפטי האי שלמות של קורט גדל

מאת: רבקה גולדסטיין

The Proof and Paradox of Kurt Godel – Rebecca Goldstein

[7] האנטינומיה הראשונה של קאנט ב"בביקורת התבונה הטהורה" עוסקת בשני אגפי השאלה- האם העולם סופי או לא ומביאה את שתי ההנחות לכלל סתירה: אם הוא סופי, אז הוא לא, אם הוא אינספי, הוא סופי.  אני משתמשת פה בצורת דיון בינארית דומה  ומאמצת את המסקנה- שהשאלה אם העולם סופי או לא לא נמצאת בטווח הכרעת התודעה אבל קאנט מעניק  עבורי הצדקה לחלק חלוקה בינארית מבלי להניח קיומו של שלישי נמנע. בבחינת – אם לקאנט מותר – גם לי מותר

[8] תרגום מאתר אינציקלופדית סטנפורד: https://plato.stanford.edu/entries/david-lewis/#3

[9] דויד לואיס Causal Explanation (from Howison Lectures in Berkeley in 1979 ) עמ' 228

[10] In philosophy, supervenience is an ontological relation that is used to describe cases where (roughly speaking) the upper-level properties of a system are determined by its lower level properties. (ויקיפדיה)

[11] https://plato.stanford.edu/entries/david-lewis/#3

[12] למה ומדוע בעריכת אנגלנד, הלנברנד ו-ונדיה. נוסח עברי: יצחק לבנון. מודן תל אביב 1995. עמ.2