בזמן האחרון מזכירים הרבה את הביטוי "הליכה לקנוסה" בהקשר של התפטרותו האפשרית של ביבי. אלא שהקיסר היינריך הרביעי, זה שבאמת הלך לקנוסה, בכלל לא התפטר. אבל גם כך המצב היום מזכיר מאד את המציאות שהביאה את הקיסר היינריך הרביעי לכתת רגליו לקנוסה.
בסוף המאה ה-10 אירופה היתה מאורגנת למדי. הקיסר היינריך השלישי שלט על מרבית שטחיה סמכות שניתנה לו מטעם אלוהים, כריבון יחיד בכל תחומי החולין של הממלכה.
ברומא ישב אפיפיור שגם הוא היה שליט בלעדי, על פרשנות כתבי הקודש ועניני הכנסייה
עד כאן, הפרדת רשויות, הכל טוב ויפה.
אלא שבמשך הזמן הכנסייה החלה להעסיק את עצמה לא רק בפרשנות האחת, הנכונה והאמיתית של כתבי הקודש אלא גם להתערב בענייני חולין, כמו פוליטיקה וצבירת הון . ההבחנה בין דת למדינה החלה להטשטש ויחד איתה גם ההפרדה של חלוקת הסמכויות
בין הקיסר לככנסייה.
בפועל, משמעות הדבר היא שישנם שני "קיסרים" לממלכה. (או שני אפיפיורים) שאינם רואים תמיד עין בעין את ההחלטות אלו של אלה, וכל אחד סבור שהוא אמור להיות הפוסק האחרון.
באווירה זו התמנה אפיפיור רדיקלי, שזכה לשם גריגוריוס השביעי. גריגוריוס ביקש לערוך רפורמה שתעמיד את סמכות האפיפיור מעל לזו של הקיסר בכל הנוגע למינוי בישופים, סמכות שהיתה עד כה של הקיסר, וגם פסק באופן אובייטיבי ונטול פניות, שבסמכותו של אפיפיור גם להדיח קיסרים.
הקיסר היינריך הרביעי, שלא מצאה חן בעיניו הדרך שבה האפיפיור ברומא מנכס לעצמו עוד ועוד סמכויות על חשבונו, נכנס עם גריגוריוס ראש בראש בהתעקשות שלא לוותר על סמכות מינוי בישופים לבחירתו ולטעמו. בצדק, מבחינתו – כי כך נשמרה שליטתו על הכנסייה באמצעות אנשים הנאמנים לו. וזה בדיוק מה שגריגוריוס לא רצה שיהיה
מאבק הכוחות הזה יצר שבר אונטולוגי של ממש:
עד כה, האמת היתה אמת אלוהית. כתובה בכתבי הקודש, ורק מי שמבין מה אלוהים התכוון בהם, היה מוסמך לקבוע מה רצונו. וכל עוד הכנסיה היתה ללא ארנק וללא חרב, אלוהים רצה שהקיסר יהיה מנוי מטעמו.
אך ככל שהכנסיה צברה יותר כוח, הסתבר לכנסייה פתאום שאלוהים שינה את דעתו, והחליט להציב את הכנסייה מעל לקיסרות.
הקיסר מצדו לא קיבל את ההסבר על הפכפכותו של אלוהים. לטענתו הצודקת, הוא הוכתר תחת הכנסיה באישור של אלוהים, בברכתו, מטעמו ועל פי רצונו, ובזה נגמר העניין.
גריגוריוס התעקש גם הוא: אין לו כל ברירה. עליו להכנע לרצון אלוהים שקובע מפורשות, שדווקא עליו מוטלת הסמכות שמעל לקיסר. וגם הוא צדק משום שהוא הסמכות האחת העליונה לומר מהו רצון אלוהים. וכפי שידוע לכל, אפיפיור שני רק לאלוהים וכמו שאלוהים אינו יכול לטעות, על אחת כמה וכמה שהאפיפיור לא יכול לטעות. לעולם.
במצבי תיקו כאלו , ישנה עוד אמת אלוהית אחת. הכוח.
לקיסר יש צבא ולאפיפיור אין, ככה שאיום מצד הקיסר יכול לשלוח את האפיפיור לקרוא שוב ולמצוא פרשנות לרצון אלוהים לכך שבכל זאת הקיסר הוא השליט הבלעדי על הכל, למעט על סקרמנטים דתיים ושאם לא כן, הוא עלול למצוא את עצמו במצבים לא נעימים. לפחות בעולם הזה.
האפיפיור, שגם הוא לא היה פרייאר, קרא למסע צלב כמפגן כוח והקיסר נבעת לגלות, שכשהפופ קורא, מתייצבים לצידו אלפי חיילים נאמנים בהתנדבות.
שוב תיקו. וחזרנו לשאלה, מי קובע מהו רצונו האמיתי של אלוהים?
האפיפיור אמור לקבוע זאת, אבל עד עתה הכנסייה תמיד קבעה שאלוהים רוצה שהקיסר יהיה השליט. והקיסרות לא מצאה כל סיבה לחלוק על כך. מה גם שאלוהים תמיד מקבל את מה שהוא רוצה ועובדה, שהקיסר אכן שולט.
ועתה, לאחר שבמשך דורות הקיסרות הרשתה לכנסייה לקבוע שהקיסרים נבחרו על ידי אלוהים, איך אפשר לכפור בכך שהכנסייה היא הסמכות לכך?
מנגד, לא נראה כל כך אמין, שבעל הסמכות הבלעדית לתרגם את רצון אלוהים מבלי שניתן לערער על כך, טוען פתאום שאלוהים רוצה דווקא אות , ואין שום דרך לבדוק את זה אמפירית.
ומה אמורים לעשות הנתינים? למי להאמין? אם לא מאמינים לאפיפיור, מאבדים את כל היכולת לתפוס את המציאות ולדעת מה מותר ומה אסור כי מי שאחראי על הפרשנות של כתבי הקודש הוא זה שקובע מהי המציאות בכלל. וכשאין אמון בפרשן לפחות בסוגיה האחת, מי יודע באיזה עוד סוגיות הוא אולי טועה? ואם האפיפיור טועה, איך יכול להיות שהוא אפיפיור?
אם כן מאמינים לאפיפיור- זו בגידה בקיסר, מנהיג ש(אולי) שלטונו נקבע על ידי אלוהים האמיתי. מה שעלול להוביל לנצח בגיהנום כעונש מאלוהים, והגעה מהירה לשם, כעונש מהקיסר.
במצב דואלי הזה של אי וודאות, הממלכה נחצתה לשניים בין אנשים הנאמנים לאפיפיור לבין הנאמנים לקיסר. אין דרך אמצע. גם המציאות עצמה נחלקה לשניים- זו שקיימת תחת הפרשנות של אפיפיור, אולי שקרן ואולי לא, ואלו שחונכו כל ימיהם להאמין, שהקיסר קדוש ושלטונו מתוקף על ידי אלוהים.
ממש בדומה להיום, כשחלק מהעם מאמין עדיין בדמוקרטיה שבה העם הוא הריבון, ושהערכים הנכונים נקבעים בזירת המאבק על הרעיונות, קרי, בכנסת – וחלק מהעם נוטה אחר העוצמה החדשה שבג"צ העניק לעצמו, מתוקף סמכותו כשפרשן החוקה הלא כתובה, שהיא, לטענתו, רצונו האמיתי של העם, הריבון.
קשה מאד להתווכח על ערכים עם בג"צ משום שזו הרשות בעלת הסמכות העליונה לקבוע מהם ערכי העם. ומי שחולק על כך, נחשד מייד כמי שכופר באלוהות וכמבקש להרוס את אושיות החוק, הצדק והמוסר במדינה
מנגד, כאשר הרשות הזו יוצאת בגלוי למאבקי כוח בממשלה נבחרת, מי שתומך בבג"צ, מוצא את עצמו מתנגד לדמוקרטיה עצמה, שבעיני רובנו היא עדיין מוסד קדוש לא פחות מקיסרות המתקבלת את תוקפה ישירות מאלוהים ומהכנסיה גם יחד.
היום ממש כמו במאה ה-11 זו אותה דילמה. שני "קובעי הנוסח": בג"צ והממשלה נמצאים במאבק ראש בראש אז מה הנוסח?! אין שום ארכאה שיכולה לתקף מי צודק, כי אין סמכות שנמצאת מעל לבג"צ או מעל לממשלה.למעט אחת מהן. אלא שהשאלה היא – מי מהן?
וזה אכן מאבק האיתנים שמפלג גם את הממלכה שלנו כאן ועכשיו: כולו סביב השאלה למי הסמכות העליונה לקבוע את הפרשנות האמיתית.
אין.
בפירוש, אין.
בצד האחד ניצבת ממשלה נבחרת ותומכיה, שהם הרוב (אחרת לא היתה נבחרת) והיא חוקית כל עוד הקביעה שהעם הוא הריבון והרוב הוא זה שקובע
ממולה, ניצבים כל אנשי האפיפיורית מרים נאור: האקדמיה, (שגם היא סוג של קובעת נוסח), התקשורת, שרואה את תפקידה כמעצבת תודעות על פי הערכים שמכתיב אדונה, הריבון החדש – בג"צ במתכונתו הרדיקלית על פיו, דמוקרטיה אינה ריבונות של הרוב, אלא דווקא היא הגנה על מיעוטים. ואז – ממשלה נבחרת על יד הרוב אינה בהכרח שלטון חוקי.
מה המציאות? מה הנכון?
אמנם, יש לנו מוסדות שמעניקים למציאות תוקף והם אכן עושים זאת, אבל למרבה הצער, כל צד מתקף מציאות אחרת.
כך העם מתפלג: שמרנים נוטים לתמוך בערכים שלימדו אותם בבית הספר על פיהם הריבון הוא העם, והוא הסמכות עליונה שאין מעליה דבר.
מי שנוטה למהפכנות, חשתכנע כנראה שהשלטון הקיים אמור לכפוף עצמו לכוח העולה של הרשות השופטת. (זו אכן המשמעות של המהפכה השיפוטית – מושכות השלטון עוברות לידי בג"צ שרק הוא קובע על פי פרשנותו שלו, איזה חוק מותר לחוקק ואיזה חוק אינו חוקי).
עצם קיום המושג "חוק, שאינו חוקי" הוא כבר מהפכה. כי החוק הוא החוק. אלא אם מישהו ניצב מעל לחוק – והוא זה שקובע את חוקי-העל, שעל פיהם מוחלט אם חוק הוא חוקי או לא.
אז יש המקבלים את המפכה כנכונה ויש שלא, כך אנחנו אחוזים במאבק על עצם המציאות אין מוסד-על שלישי, שבסמכותו להכריע במאבק הכוח הזה.
בינתיים, גריגוריוס הרביעי, מעודד מכוחו העולה, הרהיב עוז לכדי להכריז חרם על הקיסר!
היינריך, שגם הוא תפס את מימדי כוחה החדשים של הכנסייה, חשש לאבד את שלטונו.ואף אחד לא אוהב לאבד שלטון, במיוחד אם אתה שם כבר מגיל 6 ושכל מה שידעת אי פעם הוא שאלוהים בחר בך למטרה זו בדיוק.
כך שלא רק לא נעים כי אם אתה מאמין בדמוקרטיה, כלומר, בשלטון של קיסר מתוקף מוכח של אלוהות, זו לא בסמכותו לוותר על השלטון. זו תהיה כפירה.
מצד שני, האפיפיור שאיש מהם לא חלק על סמכותו לפרש את רצון אלוהים, קובע במקום המבטחים בטירת קנוסה אליו נמלט בתירוץ של שליחות דתית חשובה – ששלטוני של הקיסר מנוגד לרצונו המפורש של האל ולכן אינו חוקי.
כך, כוח לא מוגבל נתקל במחסום בלתי עביר, כמו אבן שאלוהים לא יכול להרים.
הקיסר מצמץ ראשון. הוא מחל על כבודו, הלך כל הדרך עד לקנוסה, להשפיל את עצמו בבקשת מחילה מהאפיפיור. כשהגיע והקיש בדלת, הפופ לא טרח לפתוח אותה בכלל. כך המתין הקיסרירום הודו שלושה ימים בשלג כמו כלב עזוב עד שגריגוריוס הואיל בטובו לפתוח ולהעניק לקיסר מחילה. וממילא, השיג האפיפיור את מבוקשו – הקיסר עצמו הכיר בעליונותו של האפיפיור ובתלות שלו בחסדיו.
זה מה שנקרא הליכה לקנוסה: שליט שהולך להשפיל את עצמו על מנת לשמור על שלטונו.
אלא, שעכשיו, לאחר שהאפיפיור ניצח את הקיסר, מצבו היה שונה מהמצב שהיה לפני שניצח את הקיסר. וזה אמור להיות לקח לכל שוחרי הפשרות: מה שנראה כשינוי אחד במציאות קיימת, משנה לעיתים את כל מערך הכוחות: לאחר הכניעה של הקיסר זה לא שהענינים שבו למסלולם כקדם: הכל השתנה. האפיפיור הפך ברגע אחד מאדם נרדף הפוחד על חייו – למי שעומד בראש שרשרת המזון של העולם. הוא כבר לא היה אותו אפיפיר שהסיר את החרם שהטיל בהימור כוחני מטורף. והקיסר כבר לא היה מי שהיה לפני כן- שליט כל העולם, אלא ת"פ האפיפיור, אדונו.
לכן, בהזדמנות הראשונה, האפיפיור (במצבו החדש) שוב הכריז חרם על הקיסר. למה לא? הלוא שיניהם הסכימו על כך שזה בסמכותו לפטר עובדים.
אלא שהפעם ההימור התהפך על האפיפיור, וגם זה לקח שרצוי לזכור: בפעם הראשונה לא היתה כל דרך לדעת אם האפיפיור צודק או שוגה. אבל ברגע שחזר בו מהחלטה קודמת, כבר היה ברור שזה לא אפיפיור אמיתי – כי אפיפיורים לא יכולים לטעות.
לאחר שהאפיפיור קפץ פעם אחת יותר מדי מעל לפופיק של עצמו, היינריך התעודד וחזר לעשות את מה שקיסרים עושים – יצא למסע כיבושים. על הדרך כבש גם את רומא מקום משכנו של הכס הקדוש, סילק מעליו את גריגוריוס ומינה אפיפיור חדש.
———–
מי ניצח?
אף אחד לא ניצח. כולם הפסידו. לאחר צאתו של הקיסר מרומא הכבושה, השתלטו עליה בני בריתו הברברים, והחריבו את כל העיר. האשמה הוטלה על האפיפיור והוא נזכר בהסטוריה לא כמי שניצח את הקיסרות אלא כמי שהביא לחורבנה הסופי של רומא, עיר הקודש.
אבל גם הקיסר הפסיד כי מאז הכנסייה זכתה באוטונומיה למנות את אנשיה בעצמה.
גם אנחנו נמצאים היום בעיצמו מאבק בין שליטים כוחניים – סביב השאלה של מי הסמכות לפרש את כתבי הקודש – שהם המציאות והפחד הגדול הוא שגם הפעם כולם יפסידו והברברים יחריבו את העיר.
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
יש הבדל אחד ג ד ו ל
במקרה שלנו הפרס הגדול איננה הסמכות האלוהית,
אלא רצון העם.
זה מקור הסמכות.
ובדמוקרטיה ייצוגית כמו שלנו יש מכניזם קיים ויעיל מאין כמותו לצורך פרשנות של רצון העם: הבחירות.
לכן אין באמת שוויון.
ולכן במקרה שלנו יש רק פיראט אחד, בית המשפט,
המנסה (ואף מצליח) לשדוד את סמכויות השלטון.
ואין שום צד שני,
כי הממשלה הנבחרת צודקת בכך שהיא דורשת לקיים את רצון העם כפי שהוא התבטא בבחירות.
בהשלכה חזרה לסיפור של גרגוריוס והיינריך IV,
בג״ץ הוא לא האפיפיור,
אלא שבט ברברי שקיבל מהקיסר סמכות להגן על גבולות הקיסרות מפני פולשים,
ובמקום זה בחר לפלוש בעצמו לקיסרות, לבזוז את אוצרותיה ולהחריבה.
אהבתיאהבתי
ההבדל העיקרי שאני מוצא, הוא שבימי גרגוריוס הקדוש כתבי הקודש היו כתובים בשפה שאיש כמעט לא הבין, ולא הייתה ברירה אלא לקבל סמכות כלשהי. בימינו, החוק כתוב בעברית וכל בר דעת יכול לקרוא אותו ולהבין שבית המשפט העליון פוסק בניגוד לחוק.
אהבתיLiked by 1 person
הבעיה היא, שבג"צ העניק לעצמו סמכות בלעדתי ל פ ר ש את לשון החוק, כך שאי אפשר יותר לומר שבג"צ פוסק בניגוד לחוק, משום שהלכה למעשה – הוא החוק. מי שבסמכותו לפרש את הטקסטים – שולט במציאות. זה מה שקורה.
אהבתיאהבתי
מאוד אוהב לקרא אותך, בעיקר את הפוסטים שהם פחות מעשרת אלפים מילים..
אהבתיאהבתי