מבוא לשמאל

יהונתן קינן בפורום קפה שפירא אתגר אותי כשהפנה אלי שאלה מצויינת: כמי שטיעונים הגיוניים ומנומקים חשובים לה, אמר, מה היו הנימוקים שנתת לעצמך כשהיית בשמאל.

חשוב לי לציין שיהונתן עלה על עקרון מאד חשוב, שהדרך התבונית ביותר להתווכח עם אידיאולוגיה שלא מסכימים איתה היא להעניק לה את הכבוד המקסימלי, להעלות את הטיעונים החזקים ביותר שלה –  ומולם להתמודד.

כמענה, אני מעדיפה לפרט את הנימוקים החזקים ביותר של השמאל, אלו שלמדתי בחמשת השנים האחרונות באקדמיה ולא להכנס לסיפור הפרטי שלי כי הוא לא מעניין. כשאני הייתי בשמאל, זה היה מטעמי זהות בלבד. פשוט נולדתי לתוכו והאמנתי אמונה עיוורת למנהיגים חכמים כמו יוסי שריד שכאשר רעיון נראה לי לא נכון, או לא הגיוני , סמכתי עליהם ולא עלי כי הנחתי כמובן מאליו שהבעיה היא בהבנה שלי. עבור אדם צעיר, זו הנחה ראויה. אין שום סיבה מוצדקת להניח שאני אמורה להבין א העומק הרעיוני שברעיונות של אנשים בוגרים, משכילים וחכמים ממני לבלי שיעור. הטעות העיקרית היתה ההנחה המוקדמת שהאנשים החכמים האלו פועלים בהכרח לטובת הציבור.
מכל מקום, אז באופן שטחי וכוללני, השמאל כמובן מורכב מאינספור זרמים ורעיונות. אי אפשר להקיף אותם גם לא בהרבה ספרים עבי כרס. אנסה להביא לכאן את עיקרי הדברים הכללים והאלמנטריים ביותר, שמקיפים את רוב הזרמים. לפני הכל, חשוב מאד לקחת בחשבון שאידיאולוגיה נובעת מתוך תפיסת עולם, תפיסת עולם, לא משנה איך תביטו עליה – היא אמונה. כל תפיסת עולם.

תפיסת עולם היא התבנית הפרשנית על המציאות. אדם דתי, בכל אשר הוא מביט סביבו הוא רואה הלכה למעשה את הבריאה. חילוני רואה את אותם דברים בדיוק, אבל מפרש על פי תבנית פרשנית שונה בתכלית.
נניח, איפוא, שלא מתווכחים עם אמונות. אין בכך תוחלת כי אין לאף אחד מבט- שמחוץ לעולם הזה שיכול לתקף באופן נחרץ את הפרדיגמה. וכל כלי לתפוס את העולם הוא כלי של הפרדיגמה עצמה. זה כך אפילו במדעים מדוייקים. לכן נסו הפעם להבין את הרעיונות  ולבקר אותם לשיטתם-הם. כי ברור מראש, שמי שלא שמאלני, מחזיק בתפיסות עולם אחרות.

תפיסות עולם בסיסיות של השמאל:

מהו אדם:

כל אדם "נברא" בצלם. כל בני האדם רוצים תמיד את אותם דברים: שלום, שלווה, אהבה, חירות, שגשוג ואושר.  אלו הם הערכים האוניברסליים.

בעבר, השפע בעולם לא הספיק לכולם ולכן אנשים נאלצו להלחם על משאבים כדי להאכיל את עצמם ומשפחתם. היום הטכנולוגיה התקדמה דיה להאכיל כל רעב, ולכן אם קייימים בעולם מאבקים ומלחמות – זה בהכרח תוצר של קלקול מכוון, כמו אידיאולוגיה צרה, לאומיות מפלגת, דתות, קניין פרטי או מנהיגות מסיתה מפלגת , משסעת  ומשסה את בני האדם אלו באלו במתכוון.

 

כשאדם פועל בניגוד למטרות האוניברסליות ומוצא עצמו מנוכר לעצמו, למשפחתו, לחברה – בן היתר  עד לכדי לראות בבני אדם אחרים – אויבים – הוא לא ראציונלי. זהו  מצב שנוצר עקב הפרעות וקלקולים מבחוץ. אילולא הם, האנושות היתה כבר מזמן תופסת שכולנו שווים, דומים, שוחרי שלום ושואפים לשלווה – ואז לא יהיה יותר ניכור בין בני אדם וגם לא מלחמות. לכן יש לפעול לשם הסרת המחסומים, כשכל אחד מהזרמים שם לעצמו יותר דגש עליהם:דתות, לאומיות, קניין פרטי (אם לא היה קניין לא היינו מתחרים ונלחמים בינינו על כסף)

מטריאליזם:

השמאל תופס את העולם כקונקרטי וחומרי. כל מה שמעבר לחומר – אלו סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, או ליתר דיוק, סיפור שמעמד שליט מוכר להמונים כדי שימשיכו להשלט. אלו כל הסיפורים הגדולים, המיתוסים, האתוסים, הדתות, הרגש הפטריוטי, החבר הדמיוני שממציא האדם רק כדי לסגוד לו. קדושת אבני הכותל שצריך כביכול למות למענה, סיפורי מעשיות לילדים רפי שכל על היותנו עם סגולה, (או עם בכלל). כשלמעשה החיים הם כאן ועכשיו, זה כל מה שיש, הקיום קונקרטי וככל שאדם הוא נאור יותר ומפותח יותר כך הוא מנער מעליו שיירים של אגדות וסיפורי עם.

לכן השמאל חותר לשחוט פרות קדושות במטרה לחיים של עם ככל העמים, חיי חולין הנתפסים כנורמליים ללא אמונות טפלות, עודף פטריוטיות או רדיפה אחר ממון כסוג של אלוהות פטישיסטית.

חברה:

השמאל הוא בראש ובראשונה תנועת שחרור וחירות הפרט היא מטרת-העל. הפרט אינו יכול לשחרר את עצמו – החברה תמיד חזקה ממנו והיא זו שמעצבת את הפרט. מאחר שעד כה כל חברה היתה דכאנית בכל צורות ההתארגנות (הקומוניזם מעולם לא נוסה, עד היום המהפכות תמיד נבגדו) הפרט, הוא התוצר שלהן – יש לו תודעה של עבד והוא אפילו אינו ער לכך שהוא כזה. מכאן, שלא ניתן לשחרר את הפרט מבלי לתקן קודם את כל החברה. תיקון החברה קודם לתיקון הפרט.

שיוויון:

חברה מתוקנת היא חברה שיוויונית (המושג הזה הולך ומקצין משיווין הזדמנויות לשיוויון בתוצאות, קרי, לא די בכך שלנשים יש שיוויון זכויות מוחלט – הן מדוכאות על ידי החברה לכן יש להעניק להן קדימות בכל דבר ועניין – ולאלץ את החברה להביא על ידי חקיקה שמול כל גבר מצליח תהיה גם אישה מצליחה בדיוק כמוהו).

חברה שיוויונית מתוקנת לא מבחינה בין זהויות, אין זהויות כלל. הן פיקציה. כולם נולדים שווים והעובדה שקיימים פערים תהומיים בין בני אדם שיש להם הכל, לבין בני אדם שאין להם כלום- הוא אבסורד ותוצר של עוול. ישנם אמנם הבדלים בין אנשים: האחד יכול לקפוץ לגובה שני מטר, והאחר לא עובר את המטר. אבל אין מצב בעולם שאדם יכול לקפוץ מאה אלף מטר. ואם כן, מדוע ישנם אנשים עשירים פי מיליון מאחרים? האבסורד הזה הוא תוצר של עוול וניצול. את זה השמאל מבקש לתקן.

בחברה מתוקנת, לכולם ללא כל הבדל צבע, מין, לאום, נטיה מינית, מיגדר לא בינארי- כולם בני אדם כמוני וכמוך, זה מובן מאליו ולכן מגיע להם לקבל אותן זכויות ואותן תוצאות מעמל.

הסיבה לכך שדווקא בשמאל צמחה פוליטיקה של  זהויות היא, שהחברה הנוכחית כל כך מקולקלת עד שהיא מפלה כמעט כל סוג וקבוצה שאינה שייכת לאליטה השלטת של הגבר המערבי הלבן. פוליטיקת זהויות נועדה למיין את המדוכאים ולפעול להשבת הצדק, לביטול הגזענות וההדרה הדכאניים). כשהאדם יהיה חופשי בחברה המתוקנת הוא יהיה שונה מאחרים בדרכו הוא, ושום  ביטוי של ייחודיות לא יהיה מודר מהחברה. אבל עד אז, על השונים להתאגן יחד להלחם באחידות של ההגמוניה.

שיוויון  מעמדי הוא ביסוד הרעיונות של השמאל. הטענה היאשבניגוד למה שהחברה הקפיטליסטית והבורגנית התנתה אותנו להאמין, אין באמת הגיון או הגינות בכך שעובדת ניקיון בבית חולים מרוויחה פחות מרופא בכיר. להפך. היא עובדת קשה יותר, יש לה פחות סיפוק מהעבודה והיא חלק שווה מעמד באותה חברה  שאיפשרה לרופא לזכות בהכשרה שהביאה אותו למעמדו: המדינה סיבסדה את לימודיו מכספי המיסים של עובדת הניקיון,  אנשי מדע ורפואה בחברה ובחברות שקדמו לה מהעבר גילו תגליות מדעיות שרק בזכותם לרופא היה מה ללמוד. בית החולים בו הוא פועל מממון מכספי ציבור שגם עובדת הניקיון שייכת לו. וכך, שאין זה הוגן שהיא תקבל עשירית או מאית ממה שהוא מרוויח.להפך. היא צריכה לקבל יותר פיצוי מהחברה והרופא, ראוי שיסתפק בשכר מכובד והולם אך לא ינצל את העובדה שהחברה יצרה אותו כבעל יכולות לרפא את כל הנזקק לטיפול- רק כדי לצבור הון לעצמו. זוהי חזירות קפילטליסטית.

אם מצליחים להתנער מכל ההתניות החברתיות, שגרמו לנו להאמין שלהיות רופא זה תוצר של הישג אישי בלבד, נוכל להבין את האמת הבסיסית והפשוטה הזו, שחומקת מאיתנו ולא בכדי: מישהו שקד על שטיפת המוח הזו.

כלכלה:

בעוד שבימין כלכלה היא מונח שעוסק בתנועות של כסף וסחורות בלבד, בתפיסות השמאל הכלכלה היא חזות הכל. מאחר שהעולם חומרי ואין שום רעיון "רוחני" שאינו תרמית אידיאולוגית למטרות הנצחת ניצול, לאדם לא נחוצים יותר מאשר צרכים בסיסיים לקיומו ואם נותר שפע בקופה הציבורית, בוודאי שיש לאפשר לכל אדם לחתור להגשמת מאוויו. צבעים לצייר, חומרים לפסל וכו. במציאות הנוכחית, מנגנוני הממשלה יחד עם התאגידים הגדולים השולטים על מנגנוני הייצור וגם על אמצעי הפרסום הביאו את האדם לכדי התמכרות למותרות – שרובן ככולן צרכים כוזבים (יש לכך סימוכין שמאשרים את ההבחנה הזו, ראו כאן). מנגנוני הייצור לא מפסיקים לייצר, ולכן הם מעצבים אדם מסוג "צרכן" – שמוצא עצמו משועבד לעבודה מיותרת כדי לממן את הצרכים  הכוזבים שהחברה הקפיטליסטית מייצרת כפיתוי חדש : אייפון 4, 5, 6, – 100 , רק שימשיך לקנות עוד ועוד ויצטרך לשם כך לעבוד ללא הרף.

זוהי תמונת המצב כפי שהשמאל רואה אותה: מנגנוני ייצור מפלצתיים בעלי רעב בלתי נשלט וכושר ייצור אינסופי מעצבים את הפרט על ידי מנגנוני תעמולה לצרוך עוד ועוד, ולעבוד לשם מימון ה"אושר" החומרני הזה-  עד שהוא הפך עבד של המערכת והשיטה אך אינו ער לכך -והוא מאמין שכל עוד מתאפשר לו לרכוש את האייפון האחרון בשוק – הוא חופשי ומאושר.

בחברה מרוכזת סביב שוק חופשי ויוזמה פרטית – הנשלטת על ידי מגנוני מדינה העושים יד אחת עם יצרני-הענק להמשך שיעבוד האדם וליצרת צרכן צייתן שכל עוד נותנים לו לרכוש מותרות מכספו ועמלו – לעולם לא תתקיים חירות הפרט. והפרט אף לא ילחם על חירותו. הוא מאמין שטוב לו. זה בלתי נמנע כי  ככה פועלת השיטה. ולכן, כדי להצליח להגיע לחירות צריך כדבר ראשון לשנות את השיטה הכלכלית, שמעצב את החברה, שמעצבת את הפרט.

בחברה מתוקנת, אנשים עובדים כדי ליצור שפע לעצמם ולכלל ללא חזירות חומרנית משעבדת. על האנושות לחתור למצב הזה, שיתקן את הכל. כי גם מלחמות, בסופו של דבר נובעות מתאוות בצע של מנהיגים ואומות. הן נחוצות לייצרני נשק, שלא מפסיקים לייצר, וזקוקים למלחמות כדי שלעולם לא תגמר הדרישה לנשק.

כלכלה סוציאליסטית, איפוא, היא חזות הכל והדרך לחברה מתוקנת. משמעה, שכולם עובדים, כולם מפרישים מיסים באופן שלא יאפשר לאף אחד להתעשר באופן מופרז (עשירים הם בהכרח גנבים נצלנים- הרבה אנשים היו צריכים לעבוד קשה בשכר מזערי כדי שהעשיר יגרוף רווחים על חשבונם).
מנגנון ממשלתי מרכזי (או עולמי מרכזי) שחולש על כל השפע ומחלק אותו בצורה הוגנת ושיויונית לכל אדם – ללא קשר ישיר למאמציו או לכשרונו, שאותם הוא חייב לחברה שהצמיחה אותו.

כך, לאחר הסרת מחסום התחרות קפיטליסטית בין אדם לחברו – כל אחד תורם ככל יכולתו ומקבל על פי צרכיו – יעלם בהדרגה הניכור בין בני אדם. מכשול עצום הוסר מהאדם, שיהיה מעתה חופשי להתעסק בעניניו שלו, משפחה, תחביבים וכו – בפנאי העצום השתפנה לו בשחרור משעבוד מהמירוץ המטורף והבלתי נגמר אחר ממון שמאמלל אותו.

עקרונות בסיסיים שמנחים את הפוליטיקה של השמאל הישראלי 

מאחר שאין הבדלים אמיתיים בין בני אדם – פלסטינים, מסתננים, ערבים, מוסלמים יהודים – כולם נלחמים בכולם בשל מנהיגים מסיתים לטובתם האישית של המנהיגים בלבד.

מאחר שנראה, שמוסלמים לא חדלים להלחם ביהודים, צריך להבין מה ומי חוסם אותם מלשאוף לשלווה. אלימות וטרור מוסלמי מצביעים על קיומו של עוול שמניע אותם להתקומם. (יש לי השערה פרועה על כך שהשמאל כלל אינו "רואה" את האיסלם. לדעתי זה משום שמרקס לא מזכיר אותו כלל בכתביו).

ככל שיש יותר אלימות וטרור מצד ערבים – ההנחה היא שנגרמת להם מצוקה גדולה יותר מצד ישראל. ואין הסבר אחר. אדם ל סתם מוותר על שלווה ויוצא למלחמה.  ישראל נתפסת כחזקה באיזור ולכן היא בהכרח אחראית למצוקות כולן, כולל אלו שבעזה. אם ישראל היתה נוהגת בהם בהגינות ומחלקת איתם את השפע שלה, לא היתה להם יותר כל סיבה לפעול באלימות.

זה לא האיסלם שאשם באלימות. כל דת יוצרת מצוקה, שעליה היא גם נותנת מענה. הדת היא אופיום להמונים  – מייצרת סבל קיומי ומפצה בתחליפי סם שמביאים להתמכרות: מי שלא מכור לסם לא זקוק למנה נוספת ממנו. מאחר שמצוקה היא הסיבה העיקרית לקיום כל דת, אם ישראל תחדל מלגרום מצוקה לערבים הם ממילא ישמטו את הדת -שהיא מפלט לסבלם. ואז גם האיסלם לא יהווה איום, לא משנה מהם תכניו.

זהות יהודית ולאומית

אמונה דתית היא כל מה שהשמאל רואה בו "מבנה-על" כלומר, שקר אידיאולוגי בשירות המדכאים למטרות הנצחת הדיכוי. בישראל, להערכתי ומניסיוני, התפתחה כבר פרנויה של ממש מ"כפיה דתית" והפחד הלא ראציונלי הזה גורם לחלק מהשמאלנים לשטום את הדתיים באופן כל כך עמוק, שחלקם יעדיפו לחבור למוסלמים עויינים לישראל, כבני בריתם במלחמה בדתיות, הנתפסת כקנאות משיחית – שעלולה לגרור את ישראל למלחמות מיותרות למען אבנים קדושות.

על אחת כמה וכמה מתנחלים, שנתפסים כדתיים משיחיים פעילים ממש, המתעקשים להאחז במקומות של ערבים רק כי הם אתרים מקראיים ומתוך צו פנימי של חבר דימיוני, ובכך מקוממים עלינו את הערבים, משניאים אותנו על העולם ומציתים מלחמות דת בין קנאים שלנו לשל האיסלם.

לדעתי, זו התפיסה הכי מכוננת בשמאל היראלי ומקור עקרי לשנאה לימין, שנתפס כתומך במתנחלים שמייצגים את כל מה ששנוא על השמאל: אמונה, לאומיות, קנאות, חוסר רצון להתפשר על חיים פשוטים ורגילים ללא סיפורים גדולים- כשכל זה הוא מתכון וודאי למלחמות אין קץ. הזרם היהודי הלאומי הוא גם מקור בושה לאומית תמידית: לתפיסת השמאל, במקום שנהיה מדינת קידמה הומנית מדעית וטכנולוגית שתייצא אור וקידמה לגויים, ישראל מצטיירת בעולם כאומה של קנאים דתיים נחשלים בשל קומץ קטן של פאנטים פאשיסטים.

 

אלו פחות או יותר הטיעונים הכללים של השמאל ואתם יכולים לנחש שיש לי ביקורת על כל סעיף אבל אשאיר אותה לכם. אתם מוזמנים לכתוב ביקורת עניינית ומנומקת לגופו של עניין. אין טעם לזלזל ולפסול מראש את הרעיונות בכללותם. תפיסות עולם שונות הן בהכרח נתפסות כ"הזויות". כי תפיסת עולם היא המציאות נתפסת. וברור, שתפיסות שונות יתארו מציאות שונה מהמוכרת. קל מדי לכנות תפיסת עולם כ"הזויה" למי שתפיסת העולם שלו שונה . זה הדדי, אני מבטיחה לכם.

אז, אתם מוזמנים להתמודד עם הרעיונות מתוך כבוד, ומתוך הבנה, שהמון אנשים חכמים מאד ניסוחו אותם, אימצו ומחזיקים בהם. המון עצום יותר מאמץ אותם בעוורון לא ביקורתי ומתוך טפשות, בהם – לא נעסוק הפעם.
כי, כמו שיהונתן עמד על כך – אין טעם להתמודד עם ייצוגים כושלים של רעיונות אלא עם הרעיונות הטובים והחזקים ביותר של היריב הרעיוני.