טור אורח: איך ניסתה טניה להתנדב בקבוצה להעצמה נשית ונדחתה.

טור אורח בפורום קפה שפירא מאת טניה לביא

זהו אחד הסיפורים שמבטאים בעיני מופת נשי של העצמה אמיתית. אקדים ואענה לתגובות שנהוג להשמיע בכל פעם כשעולה סיפור ברוח דומה: "באמת כל הכבוד לה, אבל לא כל הנשים חזקות כמוה". התשובה הקבועה היא: אז שיהיו כמוה.

אני מזמינה כל "פמניסטית" לחשוב לרגע על אמא שלה, או על הסבתא. רובנו ילידות הארץ. רוב הסבתות שלנו, לא. בכל עדה, הסבתות שלנו עברו רדיפות, נדודים וגירוש לארץ רחוקה וקשה – הן עברו מלחמות, חלקן עברו את זוועות השואה. הן עברו מצבים של רעב, ניצול ומחסור. נאלצו להסתדר בחברה גברית שוביניסטית בהרבה, אלימה בהרבה, חלקן גם השתתפו במלחמות כלוחמות.

והסבתות שלנו שרדו. ולא רק שרדו – הן היו גם לנשים החזקות שגידלו אותנו ואת האמהות שלנו, שגם הן הנשים החזקות שהקימו וניהלו ביד רמה את המשפחות שלנו.

איך הן רואות את המצב היום שבו בנותיהן, שצמחו לתוך עולם כה מוגן, בין היתר בזכות העוצמה שלהן, מה הן חושבות על ה"פמניזם" החדש הזה שעל פיו כל אישה היא קורבן, כל גבר הוא תוקפן פוטנציאלי, כל מפגש עם גברים במרחב ציבורי הוא פוטנציאל לקיפוח, לקורבנות, להטרדה מינית, לאונס?

איזה עולם מורישות אותן "פמניסטיות" לבנותיהן ונכדותיהן? עולם הנתפס כמאיים יותר, מפחיד יותר. מסוכן יותר לאישה?

לדעתי הן יאמרו שלא לשם כך זנחנו את הדת הישנה, המצאנו את המהפכה המינית, ואת הרעיון שאישה שווה לגבר בכל, ואין דבר שאינה יכולה לעשות אם תרצה – רק כדי שהבנות שלנו תחזורנה לחיות בפחד מהצל של עצמן ומצל של גבר.

הנה סיפורה של אישה אמיתית אחת שאני מעריצה. טניה לביא:

ראשיתו של הסיפור הוא אי שם בקיץ 1986 בעיירת נופש קטנה בדרום רוסיה שם, בהיותי בת 15, נחטפתי מתחנת אוטובוס ונאנסתי ע"י שני גברים.
כתבתי על זה פוסט קצר בפורום בהקשר למשפטו של בוכריס  וזכיתי בעשרות תגובות, גם בפורום וגם בהודעות פרטיות. זה נע בין הבעת זעזוע עמוק מהמקרה, שבחים על האומץ להיחשף , ותקווה זעירה שאולי איכשהו הצלחתי לשקם את חיי.
כרגע יש לי הזדמנות מצוינת להודות לכל המגיבים וזאת בלי טיפת ציניות אך חשוב להבהיר כאן נקודה מאוד חשובה. אני לא שיקמתי את חיי, כי לא היה שום צורך ושום סיבה לשקם אותם.

לפני שלושים ואחת שנה החלטתי שעבורי האירוע הוא חשוב בערך כמו קליפת שום, שלג דאשתקד, אבק על סוליות הנעליים. מצד שני לומר שלמה שהתרחש לא הייתה השפעה על חיי יהיה שקר . למדתי מהאירוע ולא מעט.
נסיבות חיי היו כאלה שכבר בגיל 15 הייתי הכול חוץ מילדה תמימה, אבל באותו לילה,אחרי שחזרתי לבית מלון באמצע הלילה חבולה ומדממת ידעתי בוודאות: העולם שבחוץ הוא לא ערוגת פרחים, אלא שדה מוקשים ויש להתארגן למלחמה אם אני רוצה לזכות ברגעי נחת ושלום.

לעיירת נופש ההיא הגעתי עם שני בני דודים שלי שהיו מבוגרים ממני בשבע שנים והיו אמורים להשגיח עלי . כמובן שזה לא מה שקרה. שני בחורים בני 22 עשו את מה שבחורים בגילם עושים הכי טוב. בבוקר פלרטטו עם הבנות בחוף הים, בלילה בילו עם הבנות בברים ודיסקוטקים.

הייתי ברשות עצמי רוב הזמן  והאמת שזה התאים לי מאוד  הייתי חופשייה לעשות מה שבא לי. ובא לי להתחבר עם קבוצת נערים מקומיים, לטפס על הצוקים הציוריים, לקפוץ ראש למים עמוקים ובלילות לשתות יין זול ומתוק , לרקוד יחפה בחוף לאור הירח והכוכבים. זה היה הסדר הוגן. הם לא מפריעים לי, אני לא מפריעה להם.
לילה אחד קבוצת הנערים והנערות שביליתי איתם התפצלה. חלקם נשארו במקום הקבוע, חלקם החליטו לנסוע לאתר נופש מרוחק הממוקם מחוץ לעיירה כדי להשתתף במסיבת השחרור מהכלא של אחיו של אחד מהחבר'ה. גם אני הוזמנתי להצטרף למסיבה.
אין דבר בטוח ומתאים יותר לנערה בת 15 מאשר לנסוע ליעד בלתי ידוע בחברת הנערים שאני מכירה שבוע כדי לבלות במסיבה של עבריין. כמובן שידעתי מייד ובוודאות גמורה שזה הדבר האחרון שאני אמורה לעשות  וכמובן כבר הבנתם שנסעתי.

הרפתקנות שאופיינית לבני נוער? לחץ חברתי? סקרנות? משיכה לבחורים רעים? רצון לפרוק עול, להשתחרר מכל המסגרות?
כל התשובות נכונות.
השאלה היחידה שהטרידה אותי הייתה איך אוכל לחזור. הרי כולם מתכוונים לבלות שם עד הבוקר ותחבורה ציבורית מפסיקה לפעול בשעה אחת עשרה בלילה.

יש תחנת הסעות לעובדי האתר. אם הנהג שמחזיר עובדים של משמרת ערב יהיה נחמד, הוא יאסוף גם אותך תמורת כמה גרושים. זאת הייתה התשובה שקיבלתי והפלא ופלא, היא סיפקה אותי.
כך מצאתי את עצמי יושבת בתחנת אוטובוס, בכביש עפר צדדי וחשוך, באמצע הלילה, לגמרי לבד, תוהה האם הגעתי מוקדם מדי או מאוחר מדי בשביל לתפוס את ההסעה.

כאשר ראיתי אורות של הרכב המתקרב חשבתי לרגע שמדובר באוטובוס, אך מהר מאוד קלטתי שמדובר ברכב פרטי . נבהלתי.  ניסיתי להסתתר מאחורי הספסל.
מאוחר מדי.
הם כבר ראו אותי, עשו פניית פרסה, עצרו לידי התחנה. אחד מהם ירד מהרכב, תפס אותי בשיערות, גרר אותי בשביל של החול וחץ לכיוון הרכב, הרים אותי באוויר ופשוט זרק אותי פנימה. תוך כמה שניית הרכב כבר היה בתנועה, נוסע במהירות לכיוון היערות.

אני אחסוך מכם פרטים על מה שקרה ביערות ואיך הצלחתי בהחלטה רגעית אינסטינקטיבית להינצל, לצאת משם בחיים: אחת ההחלטות המוצלחות שקיבלתי אי פעם.
כאשר חזרתי לקראת בוקר למלון גיליתי שבני הדודים שלי לא חזרו. זה שימח אותי, כי רציתי להיות לבד, להבין מה קרה, ואיך ממשיכים מכאן.
החצאית שלי הייתה ספוגה בדם והשארתי כתמי דם בכל מקום בו התיישבתי.
הגוף כולו היה מכוסה שריטות ושפשופים ורק הפנים משום מה נשארו נקיות ואפילו איפור לא נמרח ולא נמחק –משום מה זה מה ששמתי לב באותו רגע. ונדהמתי.

לתדהמתי, הכאב הצורב בכל הגוף גרם לי לחוש שמחה. אם כואב לי  אז אני חיה. ואם אני חיה, אני ניצחתי.

זאת הייתה תחושה מוזרה מאוד והמוזרות הזאת לא חמקה מעיניי.
אז תקפו אותי רגשי אשם: הרי ידעת, טניה, שאת הולכת להסתבך ובגדול.  ידעת ובחרת לחשוף את עצמך לסכנת מוות ממשית. הסיכוי שלך לגמור את הלילה בתור גופה מרוטשת בקבר מאולתר היה הרבה יותר גבוה מאשר לשרוד.
-מה עשית, טניה? למה עשית?
-עזבי , זה לא חשוב. כולם עושים שטויות, כולם. את לא הראשונה ולא האחרונה. מה זה משנה מה יכול היה לקרות , העיקר שזה לא קרה ותדאגי להתנהג אחרת בעתיד.
-אבל עברת אונס , טניה! איבדת את הבתולין שלך לשני טיפוסים אלימים, מגעילים ומסריחים מאלכוהול!
-ומה זה שונה מלמעוד וליפול? זה לא שונה. הרי זה מה שקרה לך רק לפני שנה, כשהיית בטיול עם הכיתה נפלת והתגלגלת מראש הגבעה כל הדרך למטה. חלמת בהקיץ. שילמת את המחיר.
הגברים האלה יש להם ערך וחשיבות כמו לאבן שנתקלת בה. אין להם שום חשיבות. הם כלום ושום דבר ואין סיבה לתת להם לנהל את העתיד שלך. הפצעים יגלידו  והחיים ימשיכו במסלולם. רק תפסיקי לחלום בהקיץ, תישארי עם עיניים פקוחות, תסמכי על עצמך בלבד ואל תתני לאף אחד לסגור אותך בפינה.

חלפו שנים רבות מאותו לילה וסיפור האונס לא הטריד אותי בכלל. למעשה הוא לא היה במודעות שלי, מאוחסן איפשהו בבוידם הכי מרוחק של הזיכרון שלי. היה רדום לחלוטין עד לפני חמש שנים.

אחד התחביבים שלי הוא קריאה בקלפי טארוט. יום אחד בהיר לפני חמש שנים הוזמנתי להנחות סדנא של טארוט בערב נשים – משהו נחמד, חביב, לא עמוק מדי ולא אישי מדי. ניו אייג'י כזה, ושיהיו צחוקים.
המשתתפות האירוע היו כולן עובדות של בנק גדול שחשקו בנגיעה קלילה במסתורי ואפל אבל שלא יפגע בעיכול. מין ביס קטן בין פשטידה לעוגה וכדי שחלילה לא יחשדו בהן שהן קלות ראש ופרימיטיביות, הן הזמינו גם פסיכולוגית אמריקאית שמטפלת בנפגעות תקיפה מינית ואף יצרה סרט תיעודי בנושא.
במהלך ההרצאה שלה היא הקרינה חלקים של הסרט. די מהר חשתי עצבנות ואז כעס. מה ששמעתי וראיתי צרם לי מאוד: כל הנשים בסרט הגדירו את עצמן כקרבנות אונס, או במקרה הטוב, כשורדות אונס. רוב הנשים שהתראינו בסרט החזיקו במשרות נאות ומכובדות. רובן היו בזוגיות, הרבה מהן אימהות לילדים. היו להן חברים ותחביבים, הן נראו טוב.
אז למה בחרו להגדיר את עצמן כקורבנות?
בתמימותי, שאלתי את המרצה את השאלה הזאת.
אבל הן קרבנות , טניה. הן חוו אונס, אז הן קרבנות!
לא, הן היו קרבנות אז , כשזה קרה! זה נגמר, תם, זה מאחוריהן. הן כבר לא קרבנות יותר!
אירוע אחד, טראומטי ככל שיהיה, לא יכול להגדיר בן אדם עשר ואף עשרים שנים אחרי.

יש בחורות שמטופלות במרכז שלנו עשר שנים ויותר ,ענתה לי, והן עדיין מגדירות את עצמן כקורבנות, כשורדות וזאת זכותן. אנחנו מעודדות אותן להגדיר את עצמו כרצונן ולבטא את עצמן בחופשיות.

הקשיתי: אם אחרי עשר שנים הנשים האלה עדיין בוחרות להחזיק בתואר "קרבנות אונס"  אולי, רק אולי, יש משהו לא תקין בטיפול שהן מקבלות אצלכם?

ואז היה שקט.

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מאחת הנשים שנכחו באירוע. היא הציעה לי להתנדב בקבוצה להעצמה נשית שאחת מחברותיה, עובדת סוציאלית במקצועה, מנהלת באחד המתנ"סים בתל אביב.
התלבטתי קשות כי כל העניין של העצמה נשית תמיד נשמע לי כבלוף אחד גדול , אבל אחר כך חשבתי שאולי, ולמרות הסלידה שלי מהפורמט, אוכל לעזור למישהי. אפילו מישהי אחת.
אותה עובדת סוציאלית התקשרה אלי כדי לתאם ציפיות.

על מה את רוצה לדבר עם הבנות?

על כך שיש להתייחס לאירוע כאל משהו חולף ורגעי ,עניתי, שאולי לא ניתן וגם לא צריך לשכוח, אך יש לשים אותו בצד. ללמוד מהאירוע – אך לא לשקוע בו. להודות בחולשה – אך להתמקד בצדדים החזקים. להיות עם הפנים קדימה.

-אני מבינה, זה נשמע מעניין.

-אני גם רוצה לדבר על אחריות אישית.

-מה זאת אומרת ?

-זאת אומרת, שנשים אמורות להבין ששם, בחוץ , מסתובבים זאבים רעבים: רוצחים, אנסים, נוכלים. אגב לא מדובר רק בגברים. יש נשים שיכולות לסכן נשים אחרות לא פחות מגברים אלימים. על כל אחת להבין את המציאות כפי שהיא, להיות ערה לסכנו , לא להקל ראש, לא להתנהג בחוסר אחריות מופקרת.

-למה בדיוק את מתכוונת?

– אני מתכוונת לכך, שלהשתכר עד אובדן הכרה במועדון – זה מסוכן ומגביר את הסיכון ליפול קרבן לפשע אלים. שלעלות לדירתו של גבר שהכרת אותו חצי שעה לפני זה לא רעיון מבריק במיוחד. שנערה לא אמורה להזמין לביתה חבורת נערים שיכורים, כי זה יחשוף אותה למצבים בלתי צפויים ולסכנות רבות.

– את מטילה האשמה על הקרבן?!

-לא, אני לא. אני רק אומרת שאדם שפוי לא ילך באמצע נתיבי איילון בשעות הלילה, כי משמעותו של המעשה הזה היא התאבדות. בדיוק באותה מידה כל אישה שפויה אמורה לעשות הכול שבכוחה כדי להפחית את הסיכון שלה להיפגע. כמובן שחיים מלאים הפתעות, חלקן מאוד לא נעימות ולא הכול תלוי בנו, אבל מה שכן תלוי בנו נמצא באחריותנו.

-את לא יכולה להאשים את הקרבן!

-אני לא מאשימה. לקחת אחריות ולהודות באשמה אלה הם שני דברים שונים. לפעמים הם הולכים יד ביד, במקרים אחרים זה ממש לא כך. ללא לקיחת אחריות אין הפקת לקחים ולמידה.

-אבל יש לנו בנות שנפגעו בילדותן , יש נשים שנאנסו ע"י פורץ שפרץ לביתן. מה איתן? על מה הן אמורות לקחת אחריות?

-על החלמתן. שום מטפל מסור ומוכשר ככל שיהיה לא יכול להיות אחראי על החלמתו של המטופל. הם יכולים לסייע, ללוות בדרך, לא יותר מזה. רק המטופל עצמו יכול לבחור להחלים ולעשות מאמצים כדי שזה יקרה.

-את אישה מסוכנת! קבעה. את משתפת פעולה עם דיכוי ואלימות! יש לנו נשים שנמצאות שנים בקבוצה והן כל כך פגועות ואומללות , אחת כמוך תהרוס אותן.

– הן נמצאות שנים רבות בתכנית הטיפולית הכושלת שלכם כי אתם עושים הכול כדי להשאיר אותן שם! את יודעת, הנירולוג הנודע פיטר לוין אמר פעם שטראומה היא תמונת העבר קפואה בגופנו. טיפול טוב לא מקפיא את המטופל בעברו הטראומטי אלא מאפשר לו להשתחרר ולפרוץ קדימה.

-אני עובדת סוציאלית קלינית,שלפה את הקלף הסמכותי. ומה את ידעת ? מי את בכלל?

– אני מישהי שלא הסכימה להיות קרבן ושורדת.

ברגע זה קיבלתי ניתוק עצבני בפרצוף. בהיתי בטלפון וצחקתי.
מה חשבת, טניה? זאת תעשייה. תעשיית המסכנות והתקרבנות! מטופלות לא חשובות, נשים בשר ודם אין להן משמעות באמת, הן רק בשר תותחים במאבקים אידיאולוגים.

כמה חודשים מאוחר יותר כן התנדבתי תקופה מסוימת במרכז שיקום למכורים. אחת המדריכות שם, מכורה נקייה בעצמה, הבינה מצוין על מה אני מדברת:

"טניה, כל הארגונים האלה הם לא שונים מסוחרי סמים. גם אלה וגם אלה מתפרנסים יפה מהחולשות שלנו. ההבדל הוא שסוחרי סמים יודעים שהם בצד הרע של המשוואה, אבל כל האלה שנהנים ממעמדם של עושי טוב למעשה מזינים את התמכרות. אם נשתחרר, מעמדם ופרנסתם ייפגעו.".

כידוע, לכל טנגו צריכים שניים. גם לטנגו המכוער הזה של תעשיית שקר והתקרבנות.
כשצד אחד מקבע מישהו במעמד הקורבן, מעודד אינפנטיליזציה של מטופלת (או מטופל)  זה נעשה לצורך שליטה ומניפולציה. כשהצד השני מאמץ את מעמד הקרבן גם הוא מפיק ממנו לא מעט רווחים, החל מעליונות מוסרית ועד להפקת תועלת כלכלית.

מעבר לזה מעמד הקורבן נוח, כי הוא פוטר בן אדם מלקיחת כל אחריות על חייו, הופך אותו לילד (במקרה שלנו לילדה) נצחי  ולילדה נצחית מותר הכול. מותר להיות היסטרית, אלימה, מניפולטיבית, שקרנית, פנטזיונרית, רכושנית ואגואיסטית וגם לחיות עם כל זה בשלום.
מוכר למישהו?
המדיניות המכוונת הזאת של אינפנטיליזציה של הנשים נפגעות אלימות מינית זה רק מקרה פרטי של אינפנטיליזציה של נשים באופן כללי שמקודמת בעוצמה רבה ע"י ארגוני נשים, ומשום מה מתקבלת בהבנה , כאשר מעטים מאוד יוצאים נגדה. 
בעצם אני יודעת טוב מאוד למה רק מעטים מאוד מעזים לדבר בנושא. פרנסתי לא תלויה בעמדתי לגבי המדיניות הזאת, אבל מה ייעשה לאיש או אשת מקצוע, שכן מתפרנסים מטיפול ויהיו אמיצים מספיק כדי לערער על הפרקטיקה הפסולה הזא ?
אני חושדת, שכולנו יודעים את התשובה.