בוא לא נגזים, פול. לא הכל הולך

ביקורת על מאמרו של פול פיירבנד "איך להגן על החברה מפני המדע"

למה צריך להגן על החברה מפני המדע?

Paul-Feyerabend[1]
פול פיירבנד
מטרתו של פול פיירבנד (Feyerabend) במאמרו משנת 1974  How to Defend Society Against Science היא ליצור חברה חופשית, להשיב לבני אדם את חדוות העשיה, ההנאה האינטואלית ולהחזיר להם את החיוך שאבד. בשל עריצותו של המדע, שבעבר שחרר את האנושות מעריצותה של הדת, והפך להיות דוגמטי ושלתלטן ממש כמו הדת. על כך הוא קורא לאנרכיזם אפייסטמי-לביטול ההגמוניה המדעית ולפלורליזם רעיוני.

ניתן לקרוא את המאמר הזה כהתרסה של אינטלקטואל גדול כנגד מוסדות מדעיים חנוטים,נפוחים מרוב חשיבות עצמית,ששקעו בסטגנציה אינטלקטואלית ושרובם עוסקים בדקדקנות פורמלית עקרה וטפלה תוך הקפדה על כללים מתודולוגיים שאבד עליהם הכלח, ולא רק שאין בהם תרומה לחירות החברה אלא גם אין בהם תרומה לתחום העיסוק שלהם- המדע. (מתוך התרשמות מעוצמת השכנוע של דבריו, התמרדתי כנגד הכללים המיותרים של רשימת הביבליוגרפיה בעבודה זו. כתרומתי הדלה לאנרכיזם האפיסטמי).

רעיון האנרכיזם האפסיטמי של פיירבנד נשמע מלהיב, מרענן ונועז. ניתן, להבנתי אפילו לחצוב ממנו מתודה ממשי: בדומה למבנה הדמוקרטיה, בעיקר זה של ג'ון סטוארט מיל (Mill) ב"על החירות", המתודה של פיירבנד היא הרעיון – שכל מתודה , תיאוריה או רעיון – הם איברים בתוך "קבוצה"- ורק כל הקבוצה היא המתודה עצמה. האיברים האחרים מקיימים יחסים ואינטראקציות על פי כלל- שהטוב ביותר מנצח.  מנצח, על פי קריטריונים שגם הם נתונים למאבק בתוך הזירה.

למעשה, זו המתודה (או לפחות האידאל) של מערכת פוליטית בדמוקרטיה תקינה: העם בוחר יבחרים, שמייצגים את עיקרי הרעיונות. חוקים נחקקים בתוך אותה זירה על פי ערכים שגם הם נידונים בה. אמנם, אף מערכת פוליטית אינה מושלמת, אבל אי-השלמות היא האנושיות – שאליה שואף פיירבנד ממילא, היא המאפשרת את החירות.

הבעיה היא, שאידיאולוגיה אחת מני רבות- המדע – הגיעה למעמד שבו היא כופה עצמה כשיטה הראציונלית היחידה (כשהיא לא בהכרח ראציונלית בכלל), והיחידה, לכאורה, שמשיגה תוצאות (זה נראה כך, רק בגלל שמדע השתלט על כל השיח)-.והיא שולטת בפרט ובחברה בדוגמטיות הנוקדנית של ה"שיטה" המדעית,  כאלוהות מונותאיסטית חדשה המכלה כל פיסת יצירתיות אנושית.

אם מקבלים את המושג "ראציונליות", כאופנים המושכלים להשגת מטרה, ארצה להראות בעבודה זו, שפיירבנד אינו ראציונלי, שכן למעט העלאת חיוך, הוא מביס את מטרתו, ובדיוק לשיטתו –הוא.אם לראות במערכת הטיעונים של פיירברג הצעה נורמטיבית למתודה – פתוחה ופלורליסטית, אך מובחנת – וגם אם הוא רק מבקש להעביר ביקורת על פרקטיקות שהפכו לדוגמה מסוכנת –  כך או כך, יש כאן  לדעתי, כמה פגמים מהותיים. הראשון, אקרא לו 'פרדוקס הפלורליזם' , וטעות קוגנטיבית פסיכולוגית נפוצה בסביבה הפוסטמודרנית ,שהשם המתאים עבורה יהיה "תסמונת קהלת": תופעה, שבה הוגה גדול, שזכה להשכלה הטובה ביותר שהאנושות הצליחה להעניק אי פעם לבני אדם, חולש על יידע עצום, ומשם הוא מביט על העולם מגובה מגדל השן וכל הדרך שעשה עד אז נדמית בעיניו כעיסוק מיותר וטריוויאלי, כהבל הבלים. הוא שוכח, שאנשים לא נולדים לתוך הויה העכשווית שהוא הגיע אליה, אלא – שגם הוא היתווה בתהליכים ארוכים, כואבים בשלבי סולם שהוא כבר שכח מזמן שפסע בהם בעצמו אי פעם.

הנחת יסוד טרואיסטית של עבודה זו היא, שהחוויה האנושית בכללותה נמצאת תמיד על המתח שבין סדר לכאוס. האפלוני לדיוניסי.  הסדר, הוא סדר על פי פרמטרים אנושיים בלבד, משום כל סוג של סדר שאינו נתפס כ"מסודר" בתודעה אנושית לא ייחשב ולא  יובן ככזה ממילא.

הכאוס נמצא בטבע, וגם באדם, מהיותו חלק מהטבע. הפרוייקט האנושי ובכללות והיה מאז ומתמיד מסע לכיבוש עוד ועוד חלקים מתוך הכאוס, על ידי הכנסת כללי אירגון לתוך יותר ויותר תופעות בעולם. כל  חוק טבע שהתגלה ונוסח – הוא פעולה של החלת סדר אנושי על תופעות ואילוף הכאוס. משחר ההסטוריה – הדת ומוסדותיה נתפסו  כמונופול על החלת הסדר על הכאוס. כל אקט של הסבר תופעות, הוא ניסיון להחלת סדר אנושי על מה שלפני כן היה עמום, מסתורי, לא נודע ולא צפוי. ללא הסבריות, אין סדר, והחיים הם חוויה מתמשכת של תמיהה והפתעה מתמדת. זה – מצב שבו – "הכל הולך" ססמת האנרכיזם האפיסטמי.

כך, שברור, שאין לאדם קיום ללא כפיית סדר כלשהו על המציאות. ועם זאת, האדם נוטה תמיד להגזים בכל דבר וכך שבכל מומנט היסטורי שבו שלט סדר מסויים על פי כללי האירגון המוסכמים על חברה מסויימת– תמיד הכל נטה להגיע לנקודה שבה הסדר הפך מניסיון אינטלקטואלי להסביר את המציאות – לדוגמטיות, אלימה לעיתים, של כפיית כללי הארגון על  המציאות –באופן שהגביל את פריצות הדרך להשגת הבנות רחבות יותר.

כך קרה עם הדת – שיש לשער שהתחילה כניסיון אנושי להבין תופעות טבע – והפכה לבסוף לתבנית פרשנית נוקשה ומחייבת עד כדי כך, שמי שכפר בה – נענש קשות. במבט על ההסטוריה  האנושית  נראה שזהו דפוס קבוע: האדם ממציא כלים חדשים להחלת הסדר שלו על העולם כדי להפוך יותר ויותר תופעות לניתנות לחיזוי – השיטה פועלת למשך זמן עד שהיא ממצה את עצמה – ובה בעת הופכת דוגמטית  ועוצרת את הקידמה.

פול פיירבנד פעל במומנט הסטורי שבו, על פי תפיסתו – המדע, שבמאות ה-16-17 הציע דרך חדשה ונועזת ליציאה מדוגמטיות הדת – הפך בעצמו לדוגמטי. וכמו  הדת – תבע לעצמו בלעדיות על הפרשנות של המציאות תוך שהוא נלחם בכל סוגי הפרשנות האחרים – הדת, האמנות, אידיאולוגיות  . פיירבנד נזעק, על כן, להגן על  החברה מפני המדע.

אנסה להראות איך הניסיון של פיירבנד להגן על החברה מפני הדיאלקטיקה הבלתי נמנעת של המאבק האנושי כנגד הכאוס והנטיה המתמדת שלו לעבור משלב הפתיחות המאפשרת לכללי ארגון חדשים לחלוש על מיידע חדש, עד להגזמה,שמובילה לדוגמטיות ולעצירת ההתקדמות – מופיעה אצל פיירבנד עצמו –וכתהליך מואץ ומהיר במסגרת המאמר עצמו.

פול פיירבנד

פול קארל פיירבנד (Feyerabend) 1924-1994 היה פיסיקאי ופילוסוף. תחומי התמחותו העיקריים שלו היו תורת הקוונטים ופילוסופיה של המדע. בצעירותו התעניין גם באמנות התיאטרון. פיירבנד הושפע מאד מאישים שפגש במהלך חייו, הוגים מרכזיים בפיסיקה קוונטית ובפילוסופיה של המדע. הרעיונות שלו לעתים נובעים מהם, ולעיתים מהווים ביקורת . כסטודנט, עבד עם פילוסוף המדע קרל פופר (Popper) בלונדון. בהרווארד פגש את תומאס קון (Kohn), הידוע בשל ספרו "מהפכות מדעיות" שעיגן את ההסטוריה של העשיה המדעית כסיפור של תהליכים חברתיים וקהילתיים.

פיירבנד, שפרסם מאמרים במכניקת הקוונטים. הושפע בתקופות חייו גם מהפיסיקאי האמריקאי דויד בוהם (Bohm) ששילב בין תחום הפיסיקה לפילוסופיה ההודית של קרישנמורטי בעקבותיו, פיירבנד פנה אל הפילוסופיה. בתקופה מאוחרת יותר הושפע דווקא מנילס בוהר (Bohr) –שפרשנותו על פיסיקת הקוואנטים הפוכה סימטרית לזו של בוהם. האחד גזר ממנה שיש משמעות בכל והשני- שאין לחפש כלל משמעות. ודומה, שהמסתורין הכאוטי והאקראי של חלקיקים קוונטים ביסוד היקום וקיומן של פרשנויות שונות וסותרות אך הפועות יחד– לצד עבודתו עם הוגים מגוונים בעלי תיאוריות שונות – לימדו אותו על טיבה החמקמק של האמת.

אנריכיזם  אפיסטמי: "הכל  הולך"

הנחת היסוד של פיירבנד היא – שאין דרך אחת מקודשת להשגת יידע. הידע מושג בדרכים שונות –אינו מחוייב למתודה "נאותה", גם לא בתחומי העשייה המדעית. המדע  לתפיסתו, לא היה אמור להיות יותר מאשר עוד אידיאולוגיה   אחת מני רבות –  המתחרה עם אחרות – לשכנע את החברה לרכוש את מרכולתה. הבעיה לטענתו, שהמדע כבש לעצמו מונופול על האמת. בעוד שכל אידיולוגיה מספרת את סיפור המעשיות שלה – שהוא התבנית הפרשנית שהיא מציעה לעולם – סיפור המעשיות של המדע הוא – שהוא הזכיין הבלעדי על המתודה לידיעת האמת.

בספרו "נגד המתודה" סקר פיירבנד את ההסטוריה של העשייה המדעית והסיק שאף פעם לא היה כלל מתודולגי אחד שנשמר תוך הפרקסיס המדעי. ההבחנה הזו לא נובעת רק מתוך אוסף של עובדות הסטוריות אלא – כהכרח אפריורי אפיסטימי כמתחייב מתוקף העובדה ששום מערכת כללים פורמלית לא יכולה ולעולם לא תוכל להקיף את כל טווח  הדימיון והיצירתיות האנושית. אין מדע טהור,המדע מושפע תמיד מכל מה שאנושי –כולל המרכיבים הכאוטיים שנמצאים באדם מעצם היותו חלק מהטבע.[1] המדע מעולם לא התקיים במנותק מכל האספקטים הקיומיים האחרים של האדם: מטפיסיקה, דת, אידאולוגיה, הזיות טירוף, תעמולה, התלהבות ורטוריקה. כל אלו ממלאים תפקיד מכריע במהפיכות מדעיות. נובע מכך, שלא תתכן ראציונליות אוניבסלית. גם לא במדע. טיבה של הפעילות המדעית – הוא אנרכיסטי ביסודו, כמו כל עיסוק אנושי אחר- ולא אמורה להיות למדע סיבה למונופול על הראציונליות.

פיירבנד סבור, שהעקרון המתמיד היחיד בעשייה המדעית היה תמיד הכלל: ׳׳הכל הולך", וכך גם צריך לתפוס את המדע. אין מתודה, אין כללים, הכל מותר – כולל דמגוגיה, שיכנוע, ושקרים. לדידו- מטרת הפרוייקט האנושי כולו היא החירות, ומאחר שאידאל האמת סותר, לדעתו,  את אידאל החירות – יש לפעול כנגד כל מתודה המתיימרת להיות השיטה היחידה להשגת "אמת". עריצות רעיונית זו,  שאנשים הבחינו בה בקלות בכל הנוגע לשיטות ממשל, דתות ואידיאולוגיות, משום מה הוציאו את המדע מחוץ למאבק האידאולוגי – והותירו המדע ניצב מעל הכל – כראציונליות צרופה. פיירבנד מציע, איפוא, לאמץ אנרכיזם אפיסטמי, לקרוא תגר כנגד אידיאולוגיות בכללותן וכנגד כל תבנית: “כל אידאולוגיה שמחלישה את אחיזתה של תמונת עולם אחת ומקפת על מחשבתם של בני האדם הינה תרומה לשחרור האדם. כל אידאולוגיה שגורמת לאדם לשאול ולתהות ביחס לאמונות מושרשות הינה סיוע להשכלה”. (Feyerabend, 1975)

מטרת ההשכלה אינה להעניק אמיתות. איכותה נמדדת בתרומתה להתפתחות הפרט, ולחירותו. אידאל החינוך אמור להיות ברוח ג׳. ס. מיל בספרו ״על החירות״– במסדרת מדינה ליברלית פלורליסטית. מטרת החינוך היא להכניס את הצעירים לתוך החברה שבה נולדו ולתוך העולםהגשמי מסביבה. חינוך, הוא מסכים, מבוסס על הקניית מיתוס מסויים, (למשל, מיתוס הראציונליות המדעית). זה אכן מאפשר לחניך להבין את עולמו תחת פרדיגמה סדורה, שזה בסדר, אבל זה לא מספיק. יש לתת לגיטמציה  להוסיף כלים לתלמיד, כך שיוכל לערער ולבקר גם את המיתוס עצמו. יש לשמר את  הדמיון העשיר של ילדים, פיתוח הרוח הביקורתית הטבעית שלהם, את נטייתם לפקפק ולקעקע את המובן מאליו לכאורה, לא לאלץ אותם להכנע לסמכות ולא לתת להם להתרשם שיש למדע מעמד מיוחד, פרט לציון העובדה, שרבים האנשים שמאמינים בו. כך,  פרט יוכל להחליט בעצמו באיזו דרך ללכת. מסגרת פלורליסטית משמעה – מרווח מחיה כמעט לכל האמונות וכל מגוון הדעות. אין דעה לא לגיטמית או לא ראציונילית:

הליברליסט המסורתי זיהה את המדע (והרציונליזם שבצידו) ואת העקרונות הליברליים שלו, כשני צדדים של אותו מטבע. בכך הוא הניח שני דברים: א) ששיפוטו והעדפתו את המדע על פני צורות ידיעה אחרות הינו מוצדק ב) שהחברה חייבת לקבל שיפוט זה. (Feyerabend, 1975)

לטענת פיירבנד, הליברליזם האנרכיסטי רחב יותר; יכול לקלוט לתוכו גם אידאולוגיות, שהליברליזם המסורתי אינו מסוגל לקלוט. אידאולוגיות יכולות להתנוון ולהפוך דתות מטופשות: המדע, שהיה פעם יציאתו של אדם מחוסר בגרותו, שהוא אשם בה, וששחרר מהכפייה המחשבתית של הדת – הפך להיות דוגמטי ודכאני בעצמו.

היום,"השכלה" היא מילה נרדפת ל"מדע", והאחדות הזו מקובלת אפילו על האנרכיסטים הנועזים ביותר שחשבו על הרס כל המוסדות – למעט מדע. בבתי הספר דורשים להאמין ולקבל. "עובדות, עובדות ושוב- עובדות" –כפי  שדיקנס הגחיך בספרו "זמנים קשים" (1854)את מר גרדגריינד, המורה הקפדן – שיודע הכל ולא מבין כלום.

כל עוד המיתוס המדעי מאוזן עם מיתוסים אחרים, טוען פיירבנד, אין בעיה, אבל חינוך לראציונליות מדעית הוא החינוך לאי קבלה של כל רעיון אחר. "לא אומרים  לתלמידים: יש אנשים המאמינים שהארץ נעה סביב השמש, ואילו אחרים מאמינים שהארץ היא כדור ריק המכיל את השמש, כוכבי השבת וכוכבי הלכת. אומרים להם: הארץ מסתובבת סביב השמש, מי שאומר אחרת הוא אידיוט." (Feyerabend, 1975, עמ' 9)

פרדוקס הפלורליזם והכשל של קהלת

דומה, שפיירבנד, ממרומי גילו והשכלתו העצומה, שכח כבר שישנה דרך ארוכה מאד שעושה פרט, מרגע שנולד לוח-חלק – ועד למצב שבו הוא מצליח לקנות שליטה על מיתוס-על בחברה שלו. רוב החיים של מרבית בני האדם, הם המאבק התמידי בניסיון להכניס קצת סדר בעולם הנתפס כאוטי, על ידי שליטה בכמה כלים, של תבנית פרשנית אחת, מיתוס אחד, במקרה הטוב, שניים למשל כמו הניסיון לשלב בין אמונה דתית ומדע.

פיירבנד, כך עולה מתוך דבריו, מסתמך מאד על האינטואיציות של האינטלגנציה שלו עצמו, הבנויה גם על כמות העצומה והמגוונת של הידע שרכש. להבחנתי, הוא טועה, טעות שכיחה שעושים אנשים מסוגו- משליכים את היכולות הקוגנטיביות העכשויות שלהם על הכלל – ומתעלמים מכך שגם הם עשו כברת דרך ארוכה כדי להגיע לדרגת החירות המחשבתית שלהם, שממרומיה הם יכולים כבר "לצפצף" על השלבים המוקדמים יותר שעשו. האם הוא  באמת מצפה לכך, שתלמיד יצליח לעשות את הקפיצה הקוונטית – מהיותו טאבולה-ראסה ישר אל מגדל השן של שלמה המלך, בערוב ימיו?

פופר, אחד ממוריו של פיירבנד ניסח את פרדוקס הסובלות, על פיו – חברה סובלנית אינה יכולה להרשות לעצמה להיות סובלנית כלפי גורמים "לא סובלנים"[2].

הטענה שלי היא שפלורליזם כל עוד הוא כלל מארגן של כל הקולות בחברה יכול לשרוד בקלות את הפרדוקס של פופר כל עוד מופעלת עליו מידת התבונה. הבעיה מתחילה כשהוא הופך להיות מכלל מארגן – לערך– שלא לדבר על אידאולוגיה . או אז, הפרדוקס הופך קטלני וה"ערך" מביס את עצמו. כך, כל עוד פיירבנד מדבר על פלורליזם של "הכל הולך" כלל מכונן של רעיונות בחברה, כל עוד לא מאפשרים לגורמים רדיקליים שמטרתם השתקה הקולות האחרים, התיאוריה שלו עומדת בעינה, בין אם מקבלים אותה או לא. הבנה, תקין: כל פרט מכונן על פי רעיון או מיתוס אחד, עם דעה אחת משלו, שמשמיע את קולו האחד, בתוך זירת המאבק בין הרעיונות- זו מערכת ללא סתירות.

אבל אם פיירבנד רוצה לטעון שהוא, כפרט, "פלורליסט"- משמע, הוא "ריבוי הקולות" הפתוח לכל רעיון, זה מוביל לאבסורד, שבו אדם מצהיר על עצמו כמי שנכון  תמיד  תמיד להאמין ברעיונות – משום שאינו מאמין בהם..!

קל מאד לראות, שאם הערך הוא ההוראה: "היה פתוח לרעיונות שונים משלך"- ניתן לציית להוראה הזו רק ע"י אימוץ רעיונות בתנאי שאין להם כל  סיכוי להתקבל לולא היית פלורליסט.  (אחרת, הם מאבדים את "האחרות" שלהם). הצד השני של אותה משוואה היא הטענה של פלורליסט – כאילו טווח הדעות שלו הוא סך כל הדעות הלגגיטימיות והראויות, שכן, "פתיחותו" של הפרט ה"פלורליסטי" כוללת את  כל זירת הרעיונות כולה, למעט, כמובן – רעיונות לא ראויים. זהו פן נוסף של "פלורליזם", שיש לו כבר ניחוח פאשיסטי..

מעבר לכך, הפלורליזם, מעמדו בהיררכיה היא מעל לכל הערכים, כלל-מארגן של ערכים, אבל אם הוא הופך לערך בעצמו הפלורילזם הופך להיות הרעיון הדוגמטי הצר ביותר מכל הרעיונות האחרים, ה"פחות" סובלניים ממנו. קריסתה של ההיררכיה שמפרידה קטגורית בין "ערך" לבין "כלל מארגן" מולידה אבסורד:  לאדם דוגמטי יש טווח קטן של ערכים מוגדרים (למשל: החובה לציית לעשרת הדיברות, וזהו). הם האיברים ב"קבוצה" שלו. לעומתו, הערך בתוך הקבוצה "פלורליסט" הוא ההוראה: "קבל כל ערך, למעט ערכים לא-סובלניים". זה אולי נשמע הרבה יותר ליברלי, אלא שבבחינה נוספת מתגלה, שהפלורליסט הזה לא יכול לממש את ההוראה "קבל כל רעיון שונה" עם אף אחד מהפלורליסטים האחרים – משום שהם לא שונים ממנו. וכל הערכים האחרים–לא-סובלניים בהכרח שאותם הוא מחוייב לדחות. ואין מצב שבו "ערך" הוא אחר מהערך "הכל הולך" – שאינו שייך לקבוצה שקובעת ש"לא הכל הולך".

כך שבעוד שלדוגמט יש לפחות כמה ערכים, הפלורליסט הוא תבנית שתשאר תמיד מרוקנת מכל תוכן.

באפילוג צירפתי תיאור סרטון שצולם באונ' בארהב, במהלך דיון ב"מרחב פלורליסטי שהוא מקום מקודש להביע דעות" . הדיון אכן קורא תגר על המדע המערבי בשל היותו טואטלי ועריץ ("ניוטון החליט שרק לו מותר להגדיר גרביטציה" ו"למה המדע לא חוקר אנשים באפריקה שמסוגלים לייצר ברקים"?!). במהלך הדיון, מישהו מהקהל טען, שלא יכול להיות שאדם יוצר ברקים, ומרגע זה, המרחב חדל מייד להיות "מרחב שבו אנשים יכולים להשמיע דעות", הדובר הואשם באנטגוניזם, ובחילול המרחב הקדוש, נדרש באסרטיביות סמכותית מאד להתנצל , לשנן את חוקי המקום או לעזוב. זו לא בדיחה, והאנשים האלו לא טפשים. הם קורבן של פרדוקס הפלורליזם- כערך. הפלורליזם של המקום החופשי היוצא כנגד עריצות המדע, הוא העריצות מוחלטת בעלת כללים נוקשים יותר משל כל מתודה מדעית, נשלטת על ידי סמכות טיראנית, ששולטת במרחב שליטה ללא מיצרין- כי אחרת – איך תשמר החירות?

מגולם פה גם הכשל של אינטלקטואלים מסוגו של פיירבנד (ופוקו, דרידה, ריצ'רד רורטי ולמעשה כל האינטלקטואלים הפוסטמודרנים שהגיעו לשלב "קהלת"[3]) – שלא לקחו בחשבון – שאם הם, כמורי הדור ישווקו  גישה ניהיליסטית – ("הכל הולך" שקול ל"הכל הבל")- שבעבורם היא אכן החירות לשפוט על פי אינטואיציה שהתפתחה מתוך מארג ידע עצום, שנבנה על מיתוס ועתה – יכול להרשות לעצמו לפרוץ מתוכו אל שלב חדש של חירות מחשבתית –  הדור הצעיר מייד יוותר על הטרחה שבהשגת כל ההשכלה, שאינה אלא "עוד סיפור מעשיות "ייאמצו מייד את "הכל הולך" – כערך היחיד. ומשם – העדר השכלה הופך את ה"כל הולך" לערך היחיד – באופן שבו הכלל האחד, שמטרתו למנוע עריצות- הופך להיות עריצות מוחלטת על פי פרדוקס הפלורליזם- שמורה לדחות כל ערך – שאינו "פלורליסטי".  ההתנהלות הזו אינה תקלה, היא מתחייבת מתוך התבנית הזו.

הטענה של פיירבנד שכל אידאולוגיה ששוברת מוסכמות תורמת לחירות האדם, ולהפך' "אמת אחת שמושלת ללא עוררין היא בבחינת טיראן שיש לחסלו, וכל מעשה רמייה שמסייע לנו להדיח אותו טירן, יש לקדמו בברכה." (Feyerabend, 1975)  – היא הרסנית עבור כל מי שלא הגיע לדרגתו האינטלקטואלית של פיירבנד. באוניברסיטאות לטנתו האינדוקטרינציה שיטתית יותר. למרות שהחינוך אכן ביקורתי, המדע מוצא מכלל הבקורת. החברה מקבלת את שיפוטם של המדענים באותה דרך שהתקבל שיפוטם של בישופים וקרדינלים עד לפני זמן לא רב. "אפיקורסים" במדע אמנם לא מועלים על מוקד, אבל הם משלמים מחיר איש יקר בתוך חברה שרואה עצמה, לכאורה, כסובלנית.

פיירבנד מגזים בתיאור הזה, לדעתי. אם זה היה נכון,אז בהתחשב בכך שפיירברג עצמו לא  רק שהוא יוצא כנגד מתודה אחת רווחת אלא – יוצא כנגד כל המתודות הקיימות והאפשריות גם יחד. אך האם הוא הודר מהשיח הרלוונטי לו? המאמר הזה שלו, הפרסום שלו, העובדה שהוקדש לו הסמינר הזה ושאני יושבת היום וכותבת עליו – כל אלו מעידים על כך – שהחירות האקדמית נמצאת במצב טוב יותר מכפי שהוא מתאר, ולמצער- מעידה על הפרזה מצידו. כאילו קרא את המשפט הזה, פיירברג מציג טעוני נגד להבחנה שלו, וגם עונה עליהם:

    פיירבנד, נגד עצמו1: "אך האם  אין תאור זה בלתי הוגן לחלוטין? האם לא הצגתי את הנושא בצורה מסולפת מאד, באמצעות טרמינולוגיה מגמתית ומעוותת! האם אין אנו צריכים לתאר את מצב העניינים בדרך אחרת לגמרי? אמרתי שהמדע נעשה נוקשה, ושהוא חדל להיות אמצעי לתמורה ושחרור, אך כל זאת מבלי לומר שהוא גילה את האמת, או חלק גדול ממנה".  (Feyerabend, 1975)

פיירבנד מענה1: "האמת היא לא הדבר היחיד שיש לדבוק בו, החיים מורכבים מעוד דברים, ומאידאות אחרות. גם חירות ועצמאות מחשבתית הן אידאות ראויות. ו"אם האמת — כפי שנתפשת ע״י מספר אידאולוגים — מתנגשת בחרות, אזי עלינו לבחור בין השניים.[.. ]אם הסיבה לכך שהמדע גילה את האמת ומאז הוא הולך בעקבותיה, אזי אני אומר שיש דברים טובים יותר מאשר, ראשית, מציאת האמת, ואח״כ הליכה בעקבות מפלצת כזאת.". (Feyerabend, 1975) . במצבים של התנגשות בין האמת לחירות צריך לזכור – שאפשר לוותר על החירות למען האמת. מנגד  אפשר לותר גם על האמת למען החירות, או לבצע מאין סינתזה הגליניאת בין שני המושגים.

פיירבנד נגד עצמו 2:"המדע הוא נוקשה לא משום שכך אנשים רצו שיהיה אלא שאלו החוקים בטבע עצמו." (Feyerabend, 1975)

פיירבנד, מענה2: כל האידיאולוגיות טענו בדיוק את הטענה הזו. וקל מאד להחליף בין נאמנות לאמת לנאמנות ל״אמת” של איזושהי אידאולוגיה, ולו חסרת תוכן — פרט להגנה דוגמטית על אותה אידאולוגיה.

פיירבנד נגד עצמו 3: בסופו של דבר המדע מצא את המתודה הנכונה להשגת תוצאות; מספרן הרב של התוצאות מוכיח את מצויינותה של המתודה.

פיירבנד, מענה2: לא נכון שהתוצאות מוכיחות את יעילותה של המתודה, אלא – שמאחר שהאידאולוגיה המדעית השתלטה לגמרי על הכל השיח אין כמעט דרך להגן על הטענה. כל האמצעים והטיעונים הנחשבים לראציונליים – נוכסו על ידה –והפתח היחיד שנתותר הוא להיות גס רוח ושטחי.

על המתודה (ונגדה)

פיירבנד סוקר את המתודות המדעיות העיקריות, כדי לטעון שמעולם לא היתה מתודה. האמפריציזם נוסח בייקון, פופר כבר הראה שהמדע מעולם לא נעשה ע״י איסוף עובדות והסקת תיאוריותובנוסף –בעיית האידוקציה הופכת את האישוש לבעייתי. ובספק אם אין פעם העובדה המאששת אמורה להיות מתוכחמת דיה כדי לאשש תיאוריות מורכבתו כמות תורת היחסות  (פופר, דווקא הציג אותה כתיאוריה חזקה  עם עקרון הפרכה קטלני : אם  אדינגטון לא היה מגלה בניסוי  ליקוי החמה את ההזחה הצפויה לאדום, התיאוריה היתה מתרסקת). מצד שני,לא משליכים מודל כל כך פורה כמו תורת היחסות. גם אם הניסוי היה נכשל –שהיו  מחפשים סיבות אחרות לכישלון הניסוי, או שאיינשטיין היה מבצע תיקונים בתאוריה. גם לשיטת פופר זה מותר. האם מעולם לא נעשה מדע בשיטה האפריציסטית? אפילו בייקון עצמו גילה כך תכונה של חום בתרגיל שנועד רק להדגים את השיטה.

פופר טוען שהמדען עובד הפוך: קיימת תמיהה שברצונו לפוגג, הוא מגבש תיאוריה – ורק אז יוצר לבחון אותה-  לא על ידי חיפוש אישוש אלא – חיפוש של ראייה להפרכה.

כנגד המתודה של פופר טוען פיירבנד שכללי ההשוואה שלו בין תיאוריות – עריצים -שמדירים את התיאוריות האחרות. אלו שאינן ברות-הפרכה, או שכבר הופרכו, אין להן מקום בקנון המדעי שלו. הקריטריון של פופר ברור, חד ומנוסח בדייקנות קפדנית מחמירה מדי. כך שהכללים שלו מותירים את כל המדע – מחוץ לכללי המדע.

ברם, זו עובדה הסטורית שלמרות שעקרון ההפרכה של פופר הנחה את המדע בכמה עשורים- בכל זאת המדע לא נעצר. ויש להניח, שבעוד שפיירבנד סבור שהכלל צריך להיות "הכל הולך" – המדע מסתמך גם על אינטלגציה אנושית ובעיקר על הכלל: "אתה תעשה מדיוק, לא-מדויק –יקרה לבד".  החירות והגמישות הם, לדעתי, התכונה של האינטלגנציה. תפקידה של מתודה הוא לבלום את גמישות-היתר. עקרון ההפרכה רלוונטי , מין הסתם לתיאוריות מסויימות, בתוך זירה פלורליסטית קיימת. מבחני ריסוק למכוניות – עובדים עדיין על פי  עקרון ההפרכה.

כנגד הקאנטיאנים טוען פיירבנד שהם מערבבים בין האופן שהם טוענים שהתופעות מכוננות על פי התבונה  – לבין התבונה. זו הערה חשובה לא לשאלת המתודה אבל  כי הוא חושף פה גם את ההשפעה שלו מבוהם – והרעיון שהתודעה אינה מאורגנת (בוהם סבור שהתודעה היאת תוצר של פעילויות קוונטיות – "היכן שישש גל – יש רצון") – וגם כי האמירה הזו תהדהד אחר כך במקום אחר – ושם ארחיב.

הולך ומסתמנת פה הבעיה האמיתית שמציקה לפיירבנד, לדעתי.  היא לא נמצאת בדיוק במתודה אלא במידה רבה יותר – בינוניות וחוסר כשרון. אדם נטול כישרון יכול בהחלט להפוך תיאוריות, מתודלוגיות ורעיונות מצויינים – לבית קברות של שימומן צחיח, ולעיתים קרובות – לבתי קברות ממשיים כתוצאה מפרשנות דוגמטית ולא אינטלגנטית של הגות או רעיון. מתודה, עם זאת – יכולה לקדם כברת דרך גם את אלו שאינם גאוני הדור, בעזרת כללים שמסייעים להתמודד עם מגוון התופעות ההולם ומכה את חושינו. מדען בינוני שיצמד לכללים מתודלוגיים אולי לא ימציא את המהפכה הקופרניקאית החדשה אבל יכול בהחלט לגלות פיסת ידע קטנה שתיווסף למארג היידע האנושי, דבר שלא יצלח כלל – אם היתה לו החירות, או החובה, לנסח לעצמו גם את הכללים המתודלוגיים וגם את המשימה.

על מהפכות המדע של תומס קון (Kuhn) אין לפיירברג משהו משמעותי לומר, אבל חשוב לי דווקא להציג את דבריו, משום שכאן הוא בדיוק מוכיח את האופן שבו התיאוריה שלו הביסה את עצמה בפרדוקס הפלורליזם:

Kuhn's ideas are interesting but, alas, they are much too vague to give rise to anything but lots of hot air. If you don't believe me, look at the literature. Never before has the literature on the philosophy o'science been invaded by so many creeps and incompetents. Kuhn encourages people who have no idea why a stone falls to the ground to talk with assurance about scientific method. Now I have no objection to incompetence but I do object when

incompetence is accompanied by boredom and self-righteousness And this is exactly what happens. We do not get interesting false ideas, we get boring ideas or words connected with no ideas at all. Secondly, wherever one tries to make Kuhn's ideas more definite one finds that they are false. (Feyerabend, 1975, p. 11)

אם לקחת ברצינות את דבריו (מבלי להניח שההחליט לאמץ את הרעון להיות שטחי וגס רוח) –עולים פה קריטריונים נסתרים, של התפיסה הפלורליסטית לכאורה, של פיירבנד:

תיאוריה צריכה להיות לא עמומה מדי , צריכה להיות פוריה.עד פה, אין בעייה אלא שבנוגע לקון

פיירבנד מעיד שהתיאוריה אכן פוריה מאד אבל לא לאנשים הנכונים (!?). חסידי קון מתוארים כאוסף הוגים  משעממים  ולהדיוטות שאין להם מושג בסיסי במדעים  – והמרשים לעצמם מרגע שקראו את קון להביע דעה לגבי העשייה המדעית. נראה, איפוא, שהפתיחות האינסופית של הפלורליזם הפיירבנדי נתקל אף הוא בקווים אדומים: כל מי שאין לו רעיון ברור למדי, או  מעניין (מי מחליט?), הוא לא רק מיותר בזירת הרעיונות, אלא פוגם בה כי הוא גורר עוד הרבה אנשים מיותרים כמוהו. פרדוקס הפלורליסט עם מקרה פרטי של זה, המסתמך באופן יותר מדי זחוח על האינטואיצות שלו.

על המתודה של לקטוש (Lakatos) פיירבנד סומך את ידיו. כי, לטענתו. היא מתודה מדומה. לקטוש מציע במקום תיאוריה תוכניות מחקר (Research programmes): סידרה של תאוריות בעלות מכנה משותף היוריסטי. כל תאוריה בסידרה יכולה מלאת פגמים, אנומליות, סתירות וחוסר בהירות, מה שנלקח בחשבון הוא לא צורתה של תאוריה בודדת כי אם המגמה המוצגת בסידרה כולה.  מה שנשפט הוא לא התיאוריה האחת אלא  התפתחות הסטורית, הישגים לאורך תקופה של זמן. הסטוריה ומתודולוגיה מורכבות לתוך מארג אחד קצת בדומה לפנומלנולוגיה של הרוח אצל היגל.

הכלל היחיד הוא תוצאה של סלקציה טבעית בזירת המאבק על הרעיונות: תוכנית מחקר תקדם כל עוד היא מובילה לניבויים חדשים, ותתנוון ותימוג אם תציג עובדות לא מענינות או טריוויאליות. לא משנה על פי איזו מתודה הגיעו לתוצאות, אם בכלל היתה כזו. פיירברג קובע שאין פה למעשה מתודולגיה וגם – שזו נחשבת למתודולוגיה המתקדמת ביותר כך שהוא גוזר מכך שאין ולא היתה מעולם  מתודה.

 סיכום וביקורת על סקירת המתודות

פיירבנד מסכם את כל המתודות המובילות של העשייה המדעית ופוסל אותה אחת אחרי השניה. הוא  מנסה לפרק את המיתוס כאילו למדע יש יתרון מהותי על פני אידיאולגיות אחרות, על ידי פגיעה ישירה וקעקוע שני היסודות שבהם המדע מתפאר: העובדה שרק המדע ראציונלי משום שרק לו יש שיטות מושכלות ושיטתיות לאיסוף, ניתוח ומיון מידע. ובטענה, שרק המדע משיג תוצאות( גם את הטיעון הזה הוא מקעקע בטיעונים: א. המדע מעולם לא היה טהור – וכל מדע מעוגן בתוך פרקסיס אנושי מגוון. ב. תוצאות יש גם לשיטות מסורתיות אלטרנטיביות, שהמדע נאבק בהן).

אבל קיימות כמה בעיות באופן שבו ניסה לקעקע את המתודות המדעיות:

  • "הכל הולך" אם זו לא מתודה, זו למצער תבנית של נאותות מתודולוגית של סך כל המתודולוגיות. האנרכיזם האפיסטמי הוא מתודה פלורליסטית. ואכן, כאשר הוא בוחן כל מתודה לגופה- הוא לא מוצא באף אחת מהן את הגמישות הפלורליסטית שתתאים לדרישה האחת, אך הגורפת לו- פלורליזם. כך הוא חוטא באותה בעיה, שמצא במתודה של פופר: גם הוא קובע את כלל הנאותות של מתודה- על פי התפיסה שלו- ושופט את כל המתודות האחרות על פי הכלל המתודולודי שלו. גם אם הוא "אנטי-כלל".
  • פרדוקס הפלורליסט פועל פה את פעולתו הצפויה: אם הכלל המתודולוגי הוא פלורליזם-כערך –  הוא לא ימצא  אף מתודה – שתתאים לערך הזה. כולן לא-פלורליסטיות. כך שהוא מצא, שבכל מתודה ישנה הגבלה. כל מתודה מציבה תנאי סף שרעיון צריך לעבור אותו על מנת להתקבל. פופר לא יקבל תיאוריה – אם אין לה עיקרון הפרכה כתנאי –סף.  אמפרציסטים לא יקבלו תיאוריה לא מאוששת על ידי מימצא, קנטיאנים כבולים, אפריורי  לסיבתיות (ויהיו גורם בולם לתיאוריות בתורת קוונטים). כל הסקירה היתה מיותרת, משום שמראש היה ניתן לדעת שכל אחת המתודות בנויה על תתנאי-מגביל ואף אחת מהן לא תתגלה כנטולת תנאים וכללים (למעט תוכנית המחקר של לקטוש  – שלא חוצה את תנאי הסף של ההגדרה "מתודה"  לשיטתו של פיירבנד עצמו. כך גילה את הנחת המבוקש שלו: שכל מתודה היא מוגבלת, משום שהיא מגבילה מעצם היותה שיטה. רק פלורליזם מוחלט –  לא מגביל, לא מציב תנאים אין בו כללים למעט : הכל הולך

אלא, כל המתודות האחרות, הגם שהן  אולי נוקשות מדי, לפחות יש להן תוכן, ערכים, כללים. השיטה שפיירבנד מציע היא קבוצה ריקה. כפלורליסט-  הוא מחוייב להחיל כל רעיון לתוך הקבוצה שלו, למעט רעיונות לא פלורליסטים. שזה בדיוק –  כל הרעיונות למעט הרעיון שלו. והרעיון שלו אינו בעל תוכן – אלא הוא רק הוראה שקובעת איזה רעיון יכנס לקבוצה. ובסופו של דבר הפלורליסט מגלה את מה שהיה כבר כתוב אפריוריות מתוקף הפרדוקס: שאין , ולו ערך אחד – שהוא יכול לאמץ כמי שמכריז על עצמו כפתוח לכל דבר.

ב.בניגוד להצעה של פיירבנד –  כל אחת מהמתודות שהזכיר, "ידעה" מראש, כמובן מאליו שהיא אינה אלא נדבך בשיח פלורליסטי מעצם הנסיבות של החיים. פופר אולי חשב שכולם מטומטמים מלבדו, (וכך אולי כל האחרים) אבל גם הבין שאין לו ברירה אלא לסבול אותם (גם אם לעיתים מתפתחת קטטה ממשית כמו בתקרית הדוקרן)[4]. פיירבנד הוא היחיד מכולם שמציע שיטה שאמורה להיות כל-השיח כולו. "הכל-הולך" כולל הכל. וכך שהוא היחיד שמנסה למשטר את כל זירת המאבק בין הרעיונות ולא מסתפק בהצעה קוהקרטית אחת בתוך הדיון הפורה המגוון ומלהיט היצרים, על המתודה המדעית בכללותה,  שכבר קיים ממילא מתוקף נסיבות שאיש אינו יכול ממילא לשלוט עליהן.

המצב במציאות קיימת הוא כבר השיח על הפילוסופיה של המדע שבו נמצא השיח המתודולוגיה, בתוך שיח פילוסופי כללי, שגם הוא קיים, בתוך זירת תחרות על פרגידמות שונות בתכלית (בין היתר, פיירבנד מתעלם מכך, שמדענים מתעלמים מפילוסופים של המדע באופן מתודי וגורף), שמתחרה בזירה שבה גם הדת טוענת את טיעוני, האמנות, הספרות, הקולנוע,  מדעי המחשב –  הכל נמצא כבר, ואין שום צורך לברוא מחדש את המציאות- תחת האנטי-תיאוריה של פיירבנד. הוא מציע, למעשה, דורש – שיאמצו את השיטה שלו. אך מאחר שהיא מתייחסת למיכלול כולו – הלכה למעשה מבקש פיירבנד שיניחו לו לחלוש על כל תחומי השיח האינטלקטאלי המגוון –  כי רק הוא – פלורליסט…וככזה-  הוא יידע כבר כיצד לייצר איזונים על ידי דיכוי ההגמוניה של המדע. כך מתחיל פלורליזם – שלא רק שלא "קיבל" ולא תיאוריה מדעית אחת (אבל הביע נכונות לגלות סובלנות לרעיונות מתחום המאגיה)-  אלא הוא מתחיל עם הבטחה לבטל מתודות, להוציא מתוכניות לימודים את מה שנראה לו כדומגמטיות ראציונליות שתלטנית, ועולה השאלה –  איפה – בדיוק- הפלורליזם?

בנוסף, עובדתית  פיירבנד חוטא לאמת כשהוא מציג התנהלות הסטורית דוגמטית בהרבה מהאופן שבו המדע אכן התנהל: אם היה מביא דוגמאות מתוך עולמו המדעי – הפרשונויות הרבות לתורת הקוונטים –היה עליו להודות שהמדע רחוק מאד מהתנהלות דוגמטית: איינשטיין,(וגם שרדינגר)  שסירב להסכין עם הפרשנויות הביזריות של תורת הקוונטים עד יום מותו מעולם לא עשה שימוש בסמכותו, מרגע שהגיע למעמדו ולא  עלה על דעתו לעכב מחקר, גם אם היה לצנינים לעיניו. עובדה היא שלא רק "הירשה" למדע להמשיך אלא גם תרם לו. (כהן, 1976)

פיירבנד מייחס את הפתיחות של איינשטיין להיותו "אאוטסיידר"-  אלא שזה לא רק לא מדוייק . איינשטין  למד בפוליטכניקום בציריך, מוסד מכובד מאד. שם -הוא היה מרדן. אינשטין המריד את שש חבריו לכיתה כנגד תוכנית לימודים מיושנת, כאשר בעולם החלו לקרות דברים חדשים ומופלאים. המערכת כלל לא אהבה את זה- אבל בסופו של יום היא "החילה" את המרדנות הזו. ונכון שהיתה דוגמטיות שהביהאה לכך שהסטודנט המרדן היה היחיד שלא קיבל מכתבי המלצה ולא משרות אקדמיות  אבל היו גם גורמים דומיננטיים יותר כמו האגו של פרופ' וובר המוזכר בכל הביוגרפיות, וגם  אנטישמיות היוותה גורם משפיע יותר.  אך עובדה, שהמרדנות התאפשרה ופריצת הדרך שלו הגיעה לבסוף, ואז גם הממסד העניק לו הכרה – הגם שתורת היחסות הפרטית היתה כ"כ שונה ופורצת גבולות- שמעט מאד הצליחו להבין את שלושת נמאמרים שבה.

לכן, כל השאלה עומדת, וצריכה לעמוד, לדעתי- על המינון שבין חירות לדוגמה (בדומה למשוואה שהציב מיל בין חירות לשלטון). הדוגמה, הפרדיגמה, המתודה, היא המיתוס שחייבים להגן עליו בחירוף נפש – עד לרגע שבו כבר אין כל ברירה אחרת. אצל איינשטיין אפשר למצוא לא מעט הדוגמאות טובות ליחס הנכון, לדעתי, בין חירות מחשבה לדוגנמטיות: איינשטיין האמין תמיד שמשוואות מקסוול נכונות ואמיתיות ובזבז זמן מחקר יקר 'להציל את התופעה' עד לרגע שבו המחקר שלו הגיע לנקודה שאילצה אותו לוותר על מקסול בלב דואב. כך, לדעתי, נראה מדע שמתמודד עם  הדוגמות שלו, ולא על פי השיטה ש"הכל הולך", שהיתה אולי משאירה לו את החיוך אבל לא היה מחלצת ממנו את פריצת הדרך.

ואולי צריך לקרוא את הטקסט כהתרסה בלבד כנגד פרקסיס אנושי מתוך טפשות רגילה שנוטה ללגלוש לדוגמטיות, או להפרזות או להפרזות דוגמטיות. כי לעיתים אנשים נפוחים מחשיבות עצמית לא מוצדקת, בולמים שיח מקורי ופורה, או מונעים תקציבי מחקר מתיאוריות הנשמעות כפורצות דרך (הסטטיסטיקה, עם זאת, לטובתם. אמנם, המדע כולו מתקדם, אולי, על ידי פריצות דרך ומהפכות פרדיגמה – וכך מה שנשמע פעם כאבסורד- מתגלה כאמת מדעית לתקופתו, אבל הרוב המוחלט של הרעיונות שנשמעים אבסורדיים, הם אכן כאלו).  ובכל מקרה, את הבעיה הזו, לא ניתן לפתור.

אנריכיזם אפיסטמי – כמתודה מדעית ?

האידאל הקרוב ביותר לרוחו של פיירבנד בא לביטוי ב"על החירות" של ג’.ס.מיל (Mill) בתוספת רעיון הברירה הטבעית של הרעיונות.[5]  המתודה של פיירבנד  אינה מתודה מדעית  אלא מתודה לכיונון מוסדות הידע – ללא עריצות ההגמונית של המדע. כך שעקרונות חופש הביטוי בזירת המאבק על הרעיונות  -הם אותם עקרונות כשל מיל – ולאותה מטרה:

בפרק על חופש המחשבה והביטוי, מיל דבר בשבחו של חופש ביטוי מלא, וכנגד כל השתקה (מעניין לבחון את זה מול הטקסט של פופר על פרדוקס הסובלנות, מתוך "החברה הפתוחה ואויביה) . מיל טוען כל בכל השתקת דעה היא  נזק לאנושות. הנמוקים: לא ניתן לדעת לעולם מה באמת נכון ומה לא. אם מתוך נקודת מבט מסויימת –מושתקת הדעה נכונה, אז נשללה מכולם האפשרות להחליף טעות באמת. אם הדעה שגויה, חשוב לעמת אותה בגלוי מול האמת. איש אינו חסין מטעות. ההסטוריה מלמדת, שאמתות גדולות הושתקו.  לא נכון , טוען מיל, שסופה של האמת תמיד לנצח. ההיסטוריה מרוצפת באמיתות שהושתקו, ושהשתקתן מנעה את התקדמות המין האנושי במשך מאות שנים. בכל דעה יש מרכיב של אמת. גם אם הדעה המושתקת כולה שקרית ואין בה כל מרכיב של אמת, הרי שהשתקתה תמנע את העימות שבין האמת שבדעה הרווחת והשקר שבדעה המושתקת. דעה המתקיימת ללא מתנגדים וללא דיון של ממש, הופכת עד מהרה לאמונה תפלה, לדעה שמחזיקים בה רק כמס שפתיים, או למוסכמה שאין מאחוריה דבר מאבדת את משמעותה, ומונעת כל הכרה אמיתית באמת הנובעת מחשיבה ביקורתית ותובנה אישית. זה מה שפיירבנד  סבור כנראה שקרה לחברה –שנשלטת תחת עריצות המדע.

גם ברעיון הדרויניסטי וגם אצל מיל מתקיים פלורליזם שבו "הכל הולך" בתוך זירת מאבק בין רעיונות. כל מי שרוצה יכול להכנס לזירה (אם נשכח לרגע את ההערות על קון והמסורת המשעממת שלו)  שהטובים מביניהם מנצחים – על פי קריטריונים שגם הם נידונים ומוכרעים בזירה. הזירה היא סך כל הרעיונות האנושים הנגישים בחברה מסוימת, בכל התחומים והדיספלינות,  ללא היררכיה בין דיספלינות: מדעיות או לא מדעיות, אין היררכיה בין התיאוריות, לא חשוב איך הגיעו לרעיונות שלהם – גם כישוף הולך אם יתגלה שהוא רעיון טוב – לא מעניין איך נולד. הכל מתחרה יחד על תשומת לב ושכנוע הקהל באמת שלהם. המדע מיוצג בזירה יחד עםכל המתודות שיש לו, ושיהיו אולי, יחד עם המיסטיקה, סיפורי הדת, אידיאולוגיות שונות  – כשכל אלו מתחרים אלו באלו בכל אמצעי אפשרי – רטוריקה, שכנוע, שקרים, סיפורים:

ההנחה היא, שהזירה כולה היא המתודה, והרעיונות בתוכה –מקבלים את המשמעות שלהם ואת ערך האמת רק מתוך הסטרוקטורה השלמה. (אולי יש פה הדהוד ויטגנשטניאני)  מתודה הופכת להיות דבר מה – רק כשהיא נמצאת בתוך אינטראקציה עם מתודות אחרות .ורק אז ניתן לאמוד את ערכה, רק אז בכלל – יש לה ערך. והוא מדגיש:

theories cannot be justified and their excellence cannot be shown without reference to other theories. We may explain the success of a theory by reference to a more comprehensive theory (we may explain the

success of Newton's theory by using the general theory of relativity); and we may explain our preference for it by comparing it with other theories. (Feyerabend, 1975, p. 10)

תאוריה יכולה  יכולה להכיל סתירות, להתנגש עם עובדות ידועות ומוכרות, להיות מסורבלת, בלתי ברורה, ובנויה אד-הוק בחלקים מכריעים שלה.  אך היא עדיין יכולה להיות טובה יותר מכל תאוריה נוכחית אחרת שבנמצא. כללי השיפוט , שאמורים להכריע בין תאוריות  אינם נבחרים באופן מוחלט. לטענתו,משום שהתחכום שלנו גדל עם כל בחירה שאנו עושים, והוא הדין גם ביחס לכללי הבחירה. גם כללי בחירת תאוריות מתחרים ביניהם בדיוק באותו אופן שתאוריות מתחרות ביניהן, ואנו בוחרים את הכללים המתאימים ביותר למצב ההסטורי שבו הבחירה מתרחשת.אם לנסות לבנות את ההירכיה מחדש,  עולה התמונה הזו:

            פיירבנד מציע מתודה שהכלל היחיד הוא "הכל הולך" – וללא כל מערכת נוספת מעליה – שקובעת מי "צודק" ומה הקריטריונים  – גם לא המדינה. לכן הוא דורש ראשית כל את הפרדת המדע מהמדינה,על פי אותו רעיון של הפרדת הדת

כל הרעיונות מושלכים לתוך זירת המאבק בין הרעיונות, וכל בעלי הרעיונות רשאים לשווק אותם בכל דרך שנראית להם נכונה: שיכנוע, דמגוגיה, שקרים, וכד'

הזירה כוללת דיסיפלינות שונות,למשל דתות, מדעים, אמנות, פילוסופיה, המניבות פרדיגמות ומודלים פרשניים גדולים על העולם:אמונה, דטרנימיזם, אפמריציזם, דרווינזם וכו, המעלים  > תיאוריות  שונות, כגון  תורת היחסות, כל הפרשנויות השונות לתורת הקוונטים, כולל אלו שגלשו למיסטיקה, תיאוריות ניו-אייג' שטחיות שהמציאות הפיסיקלית מתקיימת בתוך מרחב-זמן, שהתבונה הטהורה מכוננת את עולם התופעות, שמוצא המינים הוא מהליך אבולציה של סלקציה טבעית שבה החזקים הם השורדים, שאלוהים ברא את העולם,  שמייצרים> עובדות כגון: כבידה שקולה לתאוצה, אנרגיה  שווה למסה כפול מהירות אור, בריבוע, שלאדם יש אב קדמון משותף לקוף ושאלוהים ברא את העולם בשבעה ימים,   שנוצרו על פי>מתודות שונות: כגון הרמנויטיקה  מתוך כתבי קודש, איסוף נתונים והסקת תיאוריה, עיקרון ההפרכה, וכו, שיש להן>כללים משלהםכגון: פולחן, איסוף, מדידה ופיענוח ממצאים על פי שפת פרוטוקול, חוקי לוגיקה, חוקי מתמטיקה, אינטואיציה, הסתמכות על חושים.

כל הרבדים מתחרים ביניהם בזירה אחת, ללא היררכיה מעליהם,   כלומר – ללא מערכת של מטא-כללים שעל פיה יקבע מה "יותר" ראציונלי" או "יותר" מדעי", יותר נכון או יותר קולע לאמת.  כולן תורמות זו לזו – לא משליכים כלום לפח, מה שמתגלה כלא מוצלח  משתמשים בו לתיקון  ולהסברת תוכנן של ההשקפות המועדפות (מבינים את תורת היחסות טוב יותר כשמבינים את המבנה של התאוריות המתחרות בה. מחקר מתמטי בתחום חבלים וקשרים- יכול להתגלות כפורה לתחום פיסיקלי. וכו'. הידיעה, אם-כן, נתפשת כאינסוף של אלטרנטיבות, מפוצלות ומחולקות ע״י אינסוף של כללי בחירה. מצב זה מכשיר את הרוח האנושית לבחור, לדמיין, ולבקר, וע״י כך מאדירה הרוח את עצמה." (Feyerabend, 1975) אידאולוגיות זה דבר נפלא כשהן פועלות בחברת אידאולוגיות אחרות. הן נעשות משעממות ודוקטרינריות כאשר הצלחתן גורמת לסילוק יריבותיהן. (Feyerabend, 1975)

איך למרוד במדע העריץ

פיירבנד  מבקש לעשות הפרדה פורמלית בין המדינה למדע, שיאפשר לו להשפיע על החברה באותה מידה בלבד שקבוצת לחץ פוליטית או אחרת מורשית להשפיע על החברה..לדעתו , אין הבדל מהותי ממש מאדם הפשוט למומחה המדעי. המדע אינו כפי שהוא מנסה לצייר את עצמו בבחינת ספר קודש שרק אנשי דת יכולים להבין אותו. הוא גישה אינטלקטואלית, והתקדמותו ההתקדמות תלויה ברעיונות חדשים ובחוש אינטלקטואלי: ויצא נשכר אם יפתח את שורותיו גם למי שלאמגיע מתוך הממסד. מנגד, דיסיפלינות אחרת צריכות לתבוע את כבודן ומקומן בשיח:" האיזון יימצא בדמותם של מכשפים, או כמרים או אסטרולוגים". זה לדעתתו לא רק לא יחליש את המדע ואת החבר, אלא יחזק את שניהם, ויוביל לחברה פתוחה ותר, מגוונת יותר, של בני חורין ויחזיק את החיוךשאבד, לדעתו.  ובקטע האישי ביותר במאמר, הוא פונה ישירות  לקורא  נותן את עצמו כדוגמה ומשיא עצה אישית:

אתם יכולים ללכת אחרי האינטואיציות שלכם, כשם שאני הולך אחר שלי. אבל זיכרו, שהאינטואיציות שלכם הינן תוצאה מהאימון “המדעי” שלכם. לעומת-זאת, האימון שלי, יותר נכון חוסר האימון שלי, הוא כזה של עתונאי המתעניין במאורעות מוזרים ובלתי רגילים. עם פעולתנו עלינו לנסות ולממש כמה שיותר את החופש שעליו אני ממליץ, שנוכל לתקן את פעולתנו לאור הרעיונות שאנו קולטים תוך כדי הגברת חרותנו ". (Feyerabend, 1975)

פיירבנד, כשהעביר ביקורת על הקנטיאנים, המחילים על המוח שלהם את תפישת הטבע  עושה אותה שגיאה, בהיפוך: הוא מחיל על החברה את מבנה המוח האישי שלו. ואין מנוס מלגלוש לביקורת פסיכולוגית משום שיש פה טעות מוכרת כל כך, נפוצה כל כך בקרב אנשים חכמים במיוחד (ולא רק ..), החוויה של אדם, שקרוב מאד אצל עצמו, מביט על האופן שבו הוא חושב על דברים – מתוך כל הידע שמשמש לו כחומר גלם (ובמקרה זה – יידע מדעי לעילא!) עם הגמישות הקונספטואלית שרכש במהלך חייו המופלאים באמת, שכללו היכרות עם כמה מהמוחות הטובים ביותר בעולם, מורגל לעצמו כ"כ עד שכבר שכח את 'עצמו המוקדם', את השלבים שלקחו לו להגיע לחירות כזו, וליידע כזה, ולהרגלים לחשוב מחשבות עמוקות ומורכבות ולתמרן בין סתירות, שמט, זה מכבר את סולם ה"מיתוס" כתבנית ארגונית מיותרת כבר. הוא שוכח, שלא תמיד היה כך, אדם שיידע והשכלה הקפיצו את היכולות הקוגנטיביות שלו קפיצה איכותית ולא רק כמותית –ואכן- כך אני מאמינה, הצליח להגיע לחירות הזו של שליטה במוחו שלו עד כדי כך שהוא באמת יכול להניח לאינטואיציות שלו להנחות אותו, ללא צורך בחשיבה אנליטית חישובית ומתודית.

והאיש הזה, שהגיע למצבו הנדיר, מביט על האנושות ותוהה בתמיהה אמיתית: 'מדוע לא כל בני האדם, כמוני?, ' מדוע הם עוסקים בקטן ובטפל, נאבקים בשלבים הנמוכים של הסולם, במקום לזנק מהמקום העלוב בו הם נמצאים – ופשוט – לקבל ממני עצה ומייד – להיות אני?'

לדעתי, והבנתי, כל המאמר הזו נובע מהמסקנה לתהייה הזו. הוא מניח, שאם לא כולם בני חורין כמוהו – בוודאי היה שם גורם מסקל.  הוא מוצא אותו בעריצות המדע, שהשתלט כביכול וכבש לעצמו מקום כל תבניות הארגון האחרות.אין זו אלא שהחינוך בבית הספר היתנה אותם לחשיבה דוגמטית וסתם את מקורות הנובעים של היצירתיות שלהם.

אבל למעשה, אין סיבה שיהיה להם מצע שיצמיח רעיונות מקוריים שיהיו בעלי ערך. היצירתיות, זו שלא פורצת מהם, היא לא היצירתיות שלהם, אלא שלו . זו אותה טעות שעושה הורה חסר סבלנות מול קושי של ילד קטן להתמודד מול תרגיל פשוט  בחשבון וחושב לעצמו – 'איך הוא לא רואה את הפתרון?! הרי זה ממש לנגד עיניו!'

לא. זה לנגד עיניו של ההורה בלבד, לאחר ששכח כבר את הקושי שהיה לו עד שהצליח לרכוש את המיומנות – שעתה – נדמית כל כך טריויאלית. כשכתבתי  קודם שפיירבנד כושל  ב"תסמונת קהלת" – אפילו לא הגעתי עדיין לתרגם את הקטע הזה, המשקף באופן כל כך ישיר את הכשל. פיירבנד כמו במשל המערה – סבור שהוא היחיד שהצליח להחלץ מהתניית המדע – ואם רק יציע לאנושות לראות את מגבלות המדע, הם מייד גם יצליחו לחשוב כמוהו – אדם- שצמח וניבנה מתוך ההשכלה המדעית הטובה ביותר שהיה לאנושות להציע למישהו.  הגמישות הקונספטואלית שלו, שמאפשרת לו להגיע לרעיונות  מורכבים ע"י אינטואציות מוצלחות – היא גם הסיבה שאין לו יכולת להציע מתודה, שניתן דרכה להבין איך הוא חושב. הוא אינו יודע בעצמו. הקומפוסט העשיר של תכולת הידע שלו היא מצע שמייצר רעיונות, כמו מעצמו. ומתוך החוויה הזו הוא טועה לחשוב- שכל מי שרק ייאמץ פתיחות – למרות שאין לו את כל המצע המדעי שכבר יש לפיירבנד – יצליח לא רק להיות כמוהו, אלא גם להצליח לדלג על מכשולים שעצרו אותו! איך אפשר לטעות כך?!

אפילוג

סרטון תיעוד יוטוב: [6] ב1-2 באוקטובר,2016, בכיתת סמינר באוניברסיט אמריקאית, שתי נשים אפרו-אמריקאיות עם  מגדר לא-בינארי יושבות במרכז פאנל שמורכב משחורים ולבנים, מול כיתה מעורבת כ-40 תלמידים. המרצה הראשונה עונה, כפי הנראה, לשאלה שנשאלה קודם:

מרצה: אז אני עונה לך לשאלה שלך, חשבתי בדרך לפה, איך אנחנו מתחילים בכלל לעשות דה-קולניזציה למדע. כי הרי, מדע זה האמת, כי הוא – מדע,  מה אפשר בכלל לעשות? התשובה שלי היא, שאם אני, אישית אהיה מחויבת לדה-קולוניזציה של המדע, כי מדע, בכללותו, הוא תוצר של מודניזציה מערבית וצריך לחסל אותו מהיסוד.

הקהל פורץ בצחוק.

היא ממשיכה: כך שאם אתם רוצים לבצע דה-קולוניזציה במדע, צריך לאחתל מחדש את המדע, מתוך נקודת המבט האפריקאית, מהפרספקטיבה שלנו. למשל, אני רוצה לספר לכל הקהילה המדעית כאן שישנו מקום באפריקה שיש בו אנשים שבעזרת קסם-שחור יכולים לשלוח ברק – להכות מישהו . עכשיו , שאל את עצמך, אם היה אפשר להסביר את זה באופן מדעי? כי זה קרה..!

בחור מהקהל, שאולי אליו הופניתה השאלה, ענה: "לא, זה לא נכון…"

ברגע זה קרה משהו, ששקול לפגיעת ברק ששלח מכשף:

הוא לא זכה להשלים את דבריו בשל המהומה שפרצה. הקהל יצא מגדרו. אחד הפאנליסטים זינק ממקומו, הדוברת ניסתה לגבור על השאון ונופפה בייאוש בזרועותיה, אבל בינתיים, התרוממה ממקומה הותיקה והסמכותית מהשתיים, וכמו בסרט, בדאבל-טייק, כאילו הסצינה הוכפלה בעריכה והוצגה בקולז' מכמה זוויות. היא התרוממה ממקומה כנו טיטאן הבוקע מתוך האדמה. בתנועה זרוע אחת היסתה את חברתה הנרגשת,  מבלי לגרוע עיניה מהנקודה בקהל שממנה הגיע קולו של הכופר. העבירה יד בשערה השזור צמות קטנות, והמתינה לרגע שכולם יספיקו להשתתק ביראה.

"סליחה…!" היא העבירה את מלוא כובד גופה קדימה, לעבר הקהל נשענה באדנותיות על השולחן.   הצחוק האחרון גווע.

"סליחה" חזרה ,והצביעה על הדובר. "אני צריכה לפנות אליך באופן ישיר".

לא רואים אותו בסרטון אבל הדימוי של חרק שנחרך תחתזכוכית מגדלת ביום שרב עולה מעצמו.  המנהיגה הטינטנית הנמיכה את קולה, לשוות לו יתר רצינות:

"כשאנחנו החלטנו לעשות את האירוע הזה, אנחנו הסכמנו על כמה כללי-בית. מה שאתה עכשיו עשית היה גילוי של חוסר כבוד לקדושה של המרחב הזה. ועל כן, כהתחלה, אני מבקשת ממך, בבקשה, שתתנצל…

"sorry" – זה הגיע מיידית, כמו ברק. כל כל מהר, שהדוברת היתה עדין בתנופה:

"..לפנל. ישירות!  ואז, דבר שני", שלחה ידה להצביע על הלוח מאחור "תפנים  את הכללים של מה שאנחנו עושים במרחב הזה.כי , זה לא מרחב אנטגוניסטי ומה שאתה מנסה לעשות זה למוטט את המרחב, הפיכתו למרחב עויין. ואת זה אני לא ארשה.זהו מרחב פרוגרסיבי עבור אנשים, שמביעים דעות ושים לב איך הדעות האלו יהיו מוגשות "

היא חזרה על הדרישה שיתנצל, ולא, היא תאלץ לדרוש ממנו לפנות את עצמו מהמרחב

-אוקי אני מבקש סליחה מהפנל

-ואתה מסכים לציית לחוקים?

-כן

-תודה

הדוברת הראשונה חזרה לדבר: טוב אז אני אסיים, אתם רואים? זאת הסיבה שלא הלכתי ללמוד מדעים! בדיוק בגלל התגובה הזו שלך! ופה נמצא גם עצם העניין. כי מדע-מערבי הוא  האנטגוניסט הישיר לדה-קולנזציה, כי הוא טוטלי!. ניוטון, רק ניוטון ראה תפוח נופל?! וככה, פשוט, משום מקום ,המציא גרביצטיה? וכתב משוואה עבור כ-ל האנשים? לא משנה, אם לא הכירו את ניוטון. ובלי לדעת מה קרה במערב אפריקה, בצפון אפריקה.? הדרך היחידה לדעת מהו כוח משיכה זה רק דרך ניוטון שישב תחת עץ וראה תפוח נופל?! אז מדע מערבי הוא בדיוק מה שדה-קולניסציה של מדע מערבי – עוסקת בו. ואנחנו הולכים לבצע בו דה קולנוזציה על ידי ידע   – שיהיה מיוצר – על ידינו, שמדבר –אלינו, שישכול להנגיש יידע  לנו מהפרספרקטיבה – שלנו. אז אם אתה אומר שאתה לא מסכים עם הנאמר –זה מעיד עליך – שאתה מותנה למחשבה מערבית, שזה אומר שאתה עצמך צריך לעשות דה-קולוניזציה בתוך עצמך שחרר את המוח שלך ואז תגיע בחזרה ותגיד – איך אני יכול לשחרר את המוח שלח מכל מה שלמדתי עד עכשיו  כי מדע מערבי הוא מאד מעורר רחמים. בלשון המעטה. אני למשל דה-קולניזתי את עצמי ואנשים יכולים לעשות יותר ואני יודעת שאנחנו יכולים לייצר את היידע שלנו, כאנשים שקיבלו את היתרון להיות מסוגלים להבין, וואט אבר, לא כמו אנשים שחושבים שהם חושבים ראציונלית אז לסיום – דה קולנויזציה של המדע זה אומר לאחתל הכל מחדש ולשנות את כל האופנים שבהם אנחנו חושבים עליו. תודה לכם.

 

***

 

זו – התוצאה של הטעות המתודית של הוגים כפיירבנד – שמרוב שהם כבר עולים על גדותיהם מרוב יידע נצבר, חכמה, השכלה מדעית רחבה מאין כמוה- באמת מאמינים שאם הם יחנכו את הדור הצעיר לרעיון – שהשכלה אינה חשובה כפי שהיה נדמה להם – כשהם עצמם הקדישו עשרות שנים מחייהם לצבור אותה, ועתה – לאחר שכל הנכסים כבר מוטמעים היטב לתוך המטאבוליזם האורגני של המוח שלהם – קל להם לומר- 'אה… לא כזה חשוב. העיקר הוא –פתיחות יצירתית'.

האם לא עלה על דעתם, שמסר כזה לא יהפוך את האנושות ליותר יצירתית? שהדור החדש לא יתחיל מהיכן שהם עצרו – אלא – לא יתחיל בכלל! הם ילמדו וישננו מאמרים כאלה וזה יהיה הדבר היחיד – שילמדו. הם יקבלו בשמחה את הרעיון ש"הכל הולך" כולל בורות מוחלטת, בעיקר, בורות מוחלטת. שרעיונות כמו כישוף, שווים ל"איזו נוסחה" של ניוטון- שכל מה שעשה היה לשים לב שתפוחים נופלים, מה שגם הם יכולים לעשות, להבין – שמדע הוא "מטריקס" עריץ, שנועד לשעבד אותם (ובמיוחד – לצד הבלים אחרים כמו קשקשת אתנית פוסט-קולוניאליסטית בקרב שחורים דור עשירי בארה"ב) ולהציע,  ממש כמו פיירבנד האיטלקטואל הרב-תחומי – באקט של גרוטסקה מזוויעה – "ללמוד ממני. אני – שיחררתי את המוח שלי מעריצות המדע".! למה לא? הכל הולך.

 

Bibliography

Feyerabend, P. (1975). How to Defend Society Against Science. Retrieved 2005, from http://www.calpoly.edu/~fotoole/321.1/feyer.html

כהן, א. (1976). הכל הולך . מחשבות 44 .

 

 

 

 

[1] משפט אי השלמות של גדל, המוכיח שלעולם יהיו אמיתות שלא ניתן להוכיח במסגרת מערכת פורמלית אומץ ע"י דיויד בוהם, שפיירבנד עבד עמו, מצוטט תדיר ע"י סטוארט האמרוף, שיחד עם רוג'ר פנרוז, פיתח תיאוריה שטוענת שהמוח אינו חישובי גרידה אלא תוצר של תהליכים קוונטיים, המסבירים תופעות כמו אינטואיציה ורצון חופשי

[2] Less well known is the paradox of tolerance: Unlimited tolerance must lead to the disappearance of tolerance. If we extend unlimited tolerance even to those who are intolerant, if we are not prepared to defend a tolerant society against the onslaught of the intolerant, then the tolerant will be destroyed, and tolerance with them. — In this formulation, I do not imply, for instance, that we should always suppress the utterance of intolerant philosophies; as long as we can counter them by rational argument and keep them in check by public opinion, suppression would certainly be unwise. But we should claim the right to suppress them if necessary even by force; for it may easily turn out that they are not prepared to meet us on the level of rational argument, but begin by denouncing all argument; they may forbid their followers to listen to rational argument, because it is deceptive, and teach them to answer arguments by the use of their fists or pistols. We should therefore claim, in the name of tolerance, the right not to tolerate the intolerant". Philosopher Karl Popper defined the paradox in 1945 in The Open Society and Its Enemies Vol. 1

[3] הרברט מרקוזה הוא אולי הטועה הגדול מכולם. ב"ארוס וציווליזציה" הוא חולם על חברה אוטופית שלא מערימה כל קושי על הילד וכך יצמח להיות בוגר כדוגמת שילר או היינריך היינה בשלב החיים של שיא תפארתם! לא שילר, ולא היינה נולדו שילר או היינה. הם נולדו תינוקות –שעברו דרך חתחתים עד שהגיעו להיות "משוחרים" מ"עקרון הביצוע"

[4] בויכוח בין ויטגנשטיין פופר, שהתרחש ב 1946. סביב הגדרתה של הפילוסופיה.וויטגנשטיין הגדיר את הפילוסופיה בעיקר באופן לשוני וטען (כמו החוג הווינאי) שרבות מהסתירות בפילוסופיה הן פסואודו בעויות.ואין להם משמעות. פופר שהיה מרצה אורח באירוע סבר אחרת.זמן קצר לאחר תחילת ההרצאה ויטגנשטיין התפרץ ויכוח סוער בין השניים, שבמהלכו  נופף ויטגנשטיין בצורה מאיימת בדקר פחמים מהאח. ראסל נזעק להפריד. פופר אמר באותו ויכוח, לאחר שנדרש לתת דוגמה לעקרון מוסרי, "לא לאיים בדקר על מרצה אורח".לימים, ויטגנשטיין עצמו חזר בו מהתיאוריה.

[5] פייברנד טוען  ש"שמייחסים אותה לפופר". בצדק רב!  פופר ייחס אותה לעצמו, ובמיוחד בדיון לאחר שחזר בו משלילת  רעיון "החזקים הם השורדים"  כפסאודו תאוריה סביב קביעה טאולוגית שאינה ניתנת להפרכה. שם טען, שכך בדיוק הוא רוה את העשייה המדעית – כמתקדמת בתחרות מול עיקרון סלקטיבי

[6] https://youtu.be/C9SiRNibD14

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “בוא לא נגזים, פול. לא הכל הולך

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: