מטריאליזם דיאלקטי זו מילה מפוצצת לתאר סתירה לוגית

רפרפתי עכשיו בפיד ובטוויטר ונתקלתי בסמיכות בשני משפטים מאנשים שונים, שמאלצים אותי לכתוב בנושא המשמעות את הפוסט שניסיתי לדחות.

חברה כתבה, שהיא לא מבינה למה, אבל היא מתפוצצת מגאווה בנבחרת הג'ודו שלנו.

מישהו אחר כתב בטוויטר: 'סתם עושים עניין מ"ציונות". יש צבא, יש מדינה, כל הויכוח כן ציונות, לא ציונות – סתמי ומיותר'.

שניהם צודקים

אי אפשר להסביר מדוע הלב מתמלא גאווה מכך שכמה ספורטאים זרים לגמרי הצליחו להרביץ לזרים אחרים טוב יותר ושבמקרה הזרים הטובים ביותר הם ישראלים.

למה? יש לה חלק בהצלחה שלהם? היא ילדה אותם? היא אימנה אותם? מימנה אותם? היא מכירה אותם בכלל?

לא.

"מדינה" היא מושג מופשט. אין שום סיבה או יכולת לאהוב "מדינה". אין לנו שום חווית "מדינה". ובטח לא – רעיון עוד יותר מופשט. כמו "ציונות".

ואם אין שום תחושת "מדינה", אז מה פתאום לשמוח כשאנשים זרים מנצחים בתחרויות ספורט רק כי הם בני המדינה "שלי"?

זה לא ראציונלי.

——————————————

חזרתי עכשיו מהסעת הילדה לפאב בקיבוץ גבעת חיים. מאוחד. או איחוד. אחד מהם. הקיבוץ הזה נחצה לשניים בשנות החמישים לאחרי שנתגלו פשעי סטלין. השבר היה אז עצום. חלק מהקיבוצניקים החליטו אז שצריך להמשיך בכל זאת לתמוך בסטלין, כי נכון שעשה משפטי ראוה שקריים, ונכון ששלח עשרות מיליונים למותם על לא עוול בכפם, בגולאגים גרועים כמו מחנות השמדה – אבל עדיין – לא זורקים רעיון טוב רק כי הוא קצת התקלקל.

האחרים חשבו שצריך לנתק כל קשר עם הרודן רוצח ההמונים.

הויכוח חצה משפחות. בגבעת חיים – יצרו גבול בין שני הקיבוצים, משפחות נחצו – ועד היום, שבעים שנה אחרי – הם עדיין שונאים אחד את השני מספיק – כדי לפתוח שני פאבים לאוכלוסיה של כמה עשרות משפחות.

—————————–

אין שום דבר ראציונלי באהבת מדינה. או בלהרגיש שגזלו ממך משהו, כשמבטלים את הציונות. מי צריך ציונות? ליהודים יש כבר מדינה וצבא.אפשר להשליך את הציונות כקליפה ריקה לאחר שאכלנו את הפרי.

האמנם?

——————————————————–

קיבוץ גבעת חיים, שמנה עשרות בודדות של משפחות של אנשים שגדלו יחד כמו משפחה אחת גדולה, עם מטרה אחת משותפת, לא הצליחו לשמר את הביחדנס שלהם בשל משבר אידאלוגי – בתוך אותה אידאולוגיה. במשפחה אחת מורחבת.

איך שמונה מליון בני אדם ללא קשר משפחתי, עם אידיאולוגיות שונות, מוצאים שונים, רמת השכלה שונה, מעמדות שונים, תחומי עניין- דתות שונות – מצליחים בכל זאת להתקיים יחד בלי להתפצל ולשנוא אלו את אלו עד לכדי פירוק, ועוד פירוק – עד לפירוק לגורמים ממש?

פשוט מאד, זה נס.

אבל הנס לא מגיע משמים. הוא מגיע מחוויות.

כולנו אולפנו בילדותנו לחוש רוממות רוח למראה הדגל הכחול לבן שלנו. למרות שאינו אלא בד צבוע. להזיל דמעה לשמע ה"תקוה", למרות שיש שירים יפים יותר. לחוש הזדהות עם המילה "ציונות" למרות שאינה אלא צליל או אותיות.

כל זה לא ראציונלי. זה חוויתי.

ולמרות שזה לא ראציונלי – זה הכי ראציונלי שיש – כי אם מפרשים "ראציונלי" כהתאמת אמצעים למטרה – דגל, הימנון, זהות ישראלית, ציונית, יהודית – זה הדבק שבנוי על חויות ילדות נוסטלגיות – שמחבר אותנו יחד, בלי להתפצל ל'תל-אביב איחוד' ו'תל אביב מאוחד'.

——————————–

"ראציונליות" מטריאילסטית, לעומת זאת,שבאה לידי ביטוי ב"יש" החומרי בלבד: "יש כבר מדינה" "יש כבר צבא" – היא הלא כלום.

האדם נמצא תמיד אך ורק בעולם החוויות שעברו מישמוע. הידיעה המופשטת ש"חשוב שתהיה מדינה" – לא מניעה אף אחד לפעולה- אף פעם.

אף אחד לא ייתגייס לצבא ובטח לא יסכן את חייו כי "צריך".

החיבור הוא תמיד חוויתי, רגשי, ממושמע, ונמצא בקשר שבין חוית חיים עוצמתית – לרגש עוצמתי: "למדנו בכיתה על השואה, הטקס המרגש, הספורים האישיים ששמענו, העובדה שגם אנחנו יהודים. שתלתם ניגונים בי אימי ואבי / ניגונים מזמורים שכוחים / גרעינים גרעינים נשאם לבבי / עתה הם עולים וצומחים ועכשיו אני גאה ללבוש מדים של צהל.

החוויה המצמררת של ההשבעה בכותל, אחרי שאתה יודע שאתה נצר לשושלת של אלפי דורות שחלמו על מה שאתה מגשים עכשיו. ה"בשנה הבאה בירושלים" שהשמיעו כל שנה באותו יום ממש יהודים בכל דור ובכל מקום בעולם. עמידת הדום המתוח לשמע ההמנון, קשה לא לבכות.

זו – מדינה.

בטלו את כל השטויות הרגשיות, הלא ראציונליות,את כל תבניות המשמעות ותשארו עם "מדינה" שלאף אחד אין חשק להתגייס לצבא שלה, ושאם מישהו מציע לך סכום כסף נאה כדי לבגוד בה – למה לא ? למה, אני חייבת משהו, למישהו? לזרים שזכו במדליה, אולי? ביג דיל. מי מכיר אותם? כסף- זה משהו חוויתי שאפשר להתחבר למה שניתן לעשות איתו. לציונות אני חייב משהו? מה זה, בכלל?

——————————–

השמאל הוא הרעיון – שכל האנושות צריכה, ויכולה – לפעול יחד בהרמוניה, ללא גבולות, ללא דתות, ללא קנין. דמיינו, אם אתם מסוגלים.

אבל לשם מה לדמיין? הרי כבר עשינו את הניסוי האמפירי הזה וגילינו שחברי קיבוץ אחד, משפחה אחת גדולה – לא מסוגלים לחיות יחד – עד כדי כך שבנו גבול בתוך הקיבוץ. האם אין להם יכולת לעשות אקסטרפולציה ולהבין מעצם השנאה שרוחשבת ביניהם אחרי שבעים שנה – שעצם העובדה שמדינה אחת קטנה יכולה להתקיים – אמנם לא בהרמוניה -אבל בכל זאת – בלי לבנות גבול בין כפר סבא מערב לכפר סבא מזרח – זה נס?

ושאת הנס הזה חייבים לתחזק ולא לנסות לפרק את האתוס- שהוא הסיפור הדימיוני המשותף שאנחנו מספרים לעצמנו עלינו? בלי לקשור חוויות רגשיות לדגל, שאינו אלא סמרטוט שניתן לחרבן עליו?

ובכלל – פיצול הקיבוצים לא הבהיר להם שלא, האנושות לא יכולה לחיות יחד כי יש לאנשים שונים רעיונות שונים?

שלא לדבר על הניסוי החברתי אידיולוגי של בריה"מ – שכשל באופן כל כך קטסטורפלי – שאין כל טעם לעשות אותו שוב?

——————————–

אתוס, טקסים, סמלים – הם רק סיפורים דימיוניים, פולחנים חסרי הגיון, וצורות וצבעים שרירותיים.

מצד שני, גם דבק אינו אלא תרכובת של קמח ומים. נסו להוציא את הדבק הסתמי מהכסא שעליו אתם יושבים. הוא יתרסק ממש כמו מדינה שבזה לאתוס שלה וסבורה, בטיפשותה, שניתן להתקיים יחד, בקיום חומרי בלבד. בלי "סיפורי מעשיות".