סוף לנשים

יצירת המופת הקולנועית של  הבמאי הסוריאליט הגאון שמונואל  הוקרנה שלשום, (יום א) ברחבת הסינמטק בתל אביב. סרט קצר, חמש דקות בסך הכל, המצליח ללכוד, בסטירה מושחזת את האירוניה הפרדוקסלית בהוויה השמאלנית בכללותה.

ברובד העלילה מדובר בהפגנה המופרעת לרגע. אך כבמרבית סרטיו, שמונואל ממקד את עיקר ההתרחשות ברובד הסמבולי של היצירה , ושם –הכול מדוייק עד לכאב.

הסרט נפתח בשלט שחור הממלא את הפריים, עם הכיתוב: "בכל פעם שפמיניסטית חוברת למסתנן, אישה מזרחית נרצחת". המצלמה מתרחקת ואנו מוצאים את עצמנו בעיצומה של תהלוכת מחאה. מפגינות, רבן מהמעמד הבורגני-מהפכני, נושאות שלטי מחאה: "נשים לזה סוף", כנגד אלימות גברים כנגדן, הנשים.

ברקע מלווה אותן  קול גברי ממגפון: "..מסתנן אריתראי מנוול, רוצץ את גולגלתה של אולימפיה חביב  …". בתחילה נדמה לצופים שמדובר בחלק אינטגרלי מהפגנה, עד שהמוחות בהתהלוכה מוחות כנגד הדובר בקריאות: "פשיסט". שמונואל העדיף בשלב זה להשאיר את הצופה מבולבל ונבוך.

בסצינה הבאה אנחנו ברחבה של סינמטק. ועל במת העצרת נואמת אישה,  נבדלת מהאחרות במראה המרופט: "יש פה נציגים מדרום תל אביב" היא פותחת. ושוב הצופה מופתע לגלות שקהל המפגינות, הפך למרקחה המזכירה לול תרמכולות הודו לקראת אדר, משתיקות אותה  בקריאות בוז. היא מנסה שוב: "בדרום תל אביב קיימת אלימות קשה כנגד נשים…" אך הקהל מצווח כאשה אחת:  "לא תשתיקו אותנו!". האירוניה הסוריאליסטית שרקח הבמאי מתחילה להכות במלוא עוצמתה.

הנואמת, שפי פז (בגילומה האותנטי של שפי פז) מתחננת לשווא שיתנו לה להשמיע את דבריה. עתה ברור שלא הוזמנה ושאינה רצויה. נשות ההפגנה ממהרות להזמין את אנשי אבטחה. הגיבורה נגררת באלימות, מההפגנה נגד אלימות גברית,  על ידי גברים במדים – המסמלים את מנגנוני המדינה הדכאניים.

רגע קומי נפלא בסרט מתרחש, כשנשות השמאל שהזמינו את השוטרים לסלק את הפולשת מהטריטוריה שלהם קוראים לעברה: "גזענית פשיסטית" בשל היותה מנהיגת המאבק כנגד פלישת מסתננים לא חוקיים.

הסרט מסתיים כשהגיבורה מוכנסת לניידת ומובלת למעצר, ברקע צועקים חבריה: "זו אלימות נגד נשים". אך קולן של נשות המחאה נדם כאן.

המפתח לפרשנות היצירה נמצא ברובד הסמלי, ושם  עוצמתו האוניברסלית: לא ניתן לפענח את היצירה מבלי להבין ששפי  אינה דמות אדם ממשי.  היא עקרון. ליתר דיוק, היא עקרון המציאות. זו הסיבה  שאינה רצויה במרחב הדמיון של  ההפגנה כנגד אלימות גברית מדומיינת.

שמונואל מדגיש כך את הסכנה הגדולה שבפלישת מציאות אל מרחבי הזייה קולקטיבית. בסרט שבו חיות נשות השמאל, שפי היא בבחינת האדם שמדליק את האור באולם באמצע ההקרנה, וכופה באלימות על אלו החיות בסרט למצמץ אל מול המציאות הכואבת עצמה.

והמציאות אכן כואבת בתל אביב. בדרומה, המציאות כואבת משום שנכפה על ידי אוכלוסיה מוחלשת לחיות בפחד ובטרור מצדם של עשרות אלפי גברים פולשים מעולם שלישי שאף אחד מהם לא זכה להשכלה פמיניסטית ראויה מבית, על כל המשתמע מכך עבור הנשים והבנות שחיות שם.

המציאות כואבת בצפון תל אביב.משום שהיא הרסנית להזייה הנעימה.

נשים צפוניות אלו, שיש להן הכול: מגורים בפרבר נחמד, ביטחון אישי מובטח, רווחה כלכלית, אב מיטיב ותומך, או אם הן נשואות –בעל מפרנס ותומך. שאם לא, לא היה להן פנאי לאקטיביזם נגד אלימות גברית. נשים אלו רכשו לעצמן את הסגולה הטובה בהליך של מיקור חוץ והעבירו את עול מצפונם לנשות הדרום, וניגבו עליהן את הטינופת שדבקה בו. לנשים אלו לא חסר דבר בעולמן המושלם- למעט החיסרון עצמו. הן נעדרות קיפוח, וזה בלתי נסבל. בהיותן לא-קורבנות, הן מאבדות סמל סטטוס יוקרתי, ומודרות ממעמד המטהר, אפריורית, כל חטא, פשע וזדון.  – זה – כואב. זו סיבה לצאת לרחוב.

שמונואל, בהבחנתו החדה, רואה בזאת דילמה מדומה: מאחר שמעצם פעולתן האקטיביסטית של נשות הצפון לעצירת גירוש מסתננים, לאחר שנידבו את נשות הדרום לשלם את המחיר – נשים דרומיות אכן סובלות סבל ממשי יום-יומי מאלימות גברית ממשית, ומדי פעם גם נאנסות ונרצחות, ניתן לקחת מנשות  הדרום  גם את הדבר היחיד שעוד נותר להן: הקורבנוּת.

כל הנשים הן קורבנות, ללא הבחנה. אם כי לא נשות השכונות, שבהתנגדותן הרפה, והמושתקת להיות קורבנות לקבוצהת גברית זרה אתנית – הגזענות שלהן מבטלת את היותן נשים,ומכאן, גם את קורבנותן. והזכות עוברת לאלו המצווחות מכאב קולקטיבי את זעקתן של כל הנשים המופשטות.

שמונואל מבליט מאד את שנאתן היוקדת אל הגיבורה שלו, שפי פז. משום  שמעשה הניכוס, הגזל והנישול – מתאפשר רק אם לא מניחים למציאות לחדור להזייה. כי אם היתה המציאות מורשית לחדור למרחב ההזייה, ולו לרגע אחד – היה על נשות הצפון להתמודד מולה, ולהתאמת עם עובדות ממשיות. כגון, שגברים לא רק שאינם התוקפים שלהן, הם השוטרים שהן מזעיקות לסלק עבורן שפי פז כדי להגן עליהן מפני הכרת המציאות. מפני שפי.

אלא, שהשנאה של נשות הצפון לשפי מוכיחה שהן אינן לחלוטין אטומות. הן מבינות היטב, שששפי היא כל מה שהן רק חולמות שהן: שפי היא מודל קלסי של גיבורת מעמד הפועלים, מנהיגה שצמחה באמת מתוך ההמון, על כורחה ומתוך כורח מציאות, (ולא גויסה בשכר מטעם קרן זרה עתירת ממון ונדיבה, בעלת אג'נדה). הן מעריצות ומקנאות בה מבלי שטרחו לספר לעצמן. שפי היא האנרכיסטית, היא זו החוגגת את חירותה לפעול על פי צו מצפונה על אף המחיר הכבד שנגבה ממנה. באומץ חברתי אמיתי, בניגוד לעדר הכבשים מבוהלות המצטופפות יחד מפחד המציאות,  המדומה כמו גם האמיתית אך המוכחשת. – שפי היא האידיוודואל האמיתי שהולך נגד הזרם, נושאת  בגאון את היותה מוקעת כתועבה. היא  הגרמני שלא שתק, במצב שבו באמת היה לגרמני לא נעים לדבר. נון-קונפורמיזם הוא תמיד, או מתועב – או מדומה ומדומיין.

סיום המחץ ביצירה הקולנועית הגיח דווקא מתוך המציאות עצמה. יום לאחר השתקתה וסילוקה של המציאות מתוך ההזייה , נרצחה באכזריות מחרידה  ילדה אריתראית בדרום תל אביב, על ידי בן זוגה של האם. עוד נתון סטטיסטי שנשים פריווילגיות יכולת עתה לנכס לעצמן, כדי לראות (רק) את עצמן כקורבנות חסרותישע.

מעבר לניבזות שבדבר, כשאחרים מנשלים קורבנות מקורבניותם – בעית האלימות האמיתית לעולם לא תזכה לפתרונות אמיתיים. וקל מאד לחשוד שזה משרת היטב את השאיפות של במאיות הסרט שבו חיות עקרות הבית הבורגניות של הצפון.

על זוועות המעצר של שפי פז  ועל הפשלתה המכוונת כאישה, קראו פה

חלק א  חלק ב'

 

 

 

 

.