איך השמאל איבד אותי, ואת עצמו – לדעת

כשיש ספק, אין ספק?

כולנו מדברים על ימין ועל שמאל, ונראה, שאף אחד לא ממש טרח לברר את ההגדרות האלו. אני מציעה לחשוב על שני המחנות כעל משבר מטאפיזי. שבא לביטוי גם במפה הפוליטית אך הוא לא נובע מפוליטיקה אלא משינוי מהותי ועמוק בנקודות השקפה.

הביטוי הכי מובהק לכך הוא סיפור אלאור אזריה, שמובא פה רק לשם אילוסטרציה ולא כדי לפתוח מחדש את הויכוח הזה, לפני שלוש שנים עמד חייל צעיר למשפט על שירה והרג מחבל מנוטרל, לכאורה.

מפרוטוקול המשפט:

החייל:  בהתאם לנסיבות אם יש חשד סביר שלמחבל יש אמצעי ואתה יודע שיש את החשד הזה, זה מספיק על מנת לנטרל.  אומרים לך אם יש ספק, אין ספק. ניקח דוגמה: מחבל מסתובב ויש לו חגורת נפץ מתחת לבגדים. אתה לא יכול לראות את זה אבל אמרו שכנראה יש עליו מטען. לאור כל מה שאתה יודע, לא תיקח את הסיכון שהוא יתפוצץ ויהרוג הרבה אנשים ואחר כך תצטער על זה שלא ניטרלת.

השופט:  זה לא אמור להיות הפוך? אתה אומר שחינכו אותנו שכשיש ספק, אין ספק, כלומר צריך לבצע ירי. אני שואל אם זה לא אמור להיות ליהפך, כדי למנוע תוצאה לא רצויה?

החייל:  "אני מבין שאם יש לך ספק, מחבל מהווה סכנה, אתה תנטרל אותו. לא תיקח את הסיכון הזה".

השופט:  "האם בהנחיות שנתנו המפקדים נעשה שימוש במינוח הזה?"

החייל:  "אמרו כשיש ספק, אין ספק. אני מבין שכשאתה מרגיש סכנה תפעל כדי לנטרל אותה. לא הגיוני שאם יש לך ספק לא תירה כי במידה והספק הזה יתברר כבאמת סכנה שפגעה באנשים. הכוונה שלי היא לומר שכאתה מרגיש את הסכנה, אתה לא יכול שלא לפעול. אחרי זה יגידו למה לא פעלת?

 

המסקנה שעולה מההנהלות הזו היא –  שבין  החייל והשופט  קיים  פער הופכי בתפיסת  מהו המובן מאליו שאינו  מוטל בספק,  שכל אחד מהם רואה אותו מזווית הפוכה.

החייל הניח כמובן מאליו, שאם הפקודה היא "אם יש ספק שאולי המחבל יפגע בו ובחבריו – אז אין ספק שיש להרוג אותו. השופט הבין את הפקודה כך:  אם קיים ספק באשר למסוכנותו של המחבל, מובן מאליו שאסור ליטול את חייו.

אז, איך קרה ששני אנשים בני אותה שפה ותרבות מבינים הפוך את מה שהיה אמור להיות כה מובן מאליו- עד שלא היה, לכאורה, צורך לפרש?

יש פה שתי תפיסות עולם הפוכות. במצב כזה, כשהפקודה היא "כשיש ספק אין ספק" מנוטרלת בעצמה. אם  מצבי ה"אין ספק" לא מוסכמים, אין במה להטיל ספק. ספק הוא מקור המחשבה, הקדמה והתבונה. אך ספק אמור להיות מעוגן בתוך מערכת שקיימים בה גם עוגנים של "אין ספק".  בשיח כזה של חרשים ללא כל בסיס משותף מוסכם מעבר לכל ספק – אי אפשר לחיות על פי ערכים וגם לא לערער עליהם. ולא ניתן אפילו לדון בהם.

החייל הניח כמובן מאליו שחייו וחיי החיילים חשובים יותר מחייו של האויב. השופט מביט על הדברים מנקודת ראות אוניברסליסטית, כפי שמעוגנת בחוק יסוד כבוד אדם וחירותו : זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין.  כלומר, אדם באשר הוא אדם ללא הבחנה  בין מין, גזע, מוצא או אפילו בין חייל שלנו לחייל אוייב.

ניתן היה לומר, שבסיטואציה שבה חייל ומחבל נמצאים במצב  פוטנציאלי של הרג הדדי- קיימת סימטריה על פי החוק, כך שכפי שהחייל אינו רשאי ליטול  את חיי המחבל, כך גם אינו רשאי שלא לפעול ולסכן כך את חייו שלו, ושל חבריו. אבל הסימטריה הזו מופרת  מתוך הנחה, שהחייל הוא סוכן המוסר, הוא הכפוף לחוקי ישראל ולכן השיקול שלא לפגוע בזולת גובר אפילו על השיקול של ההגנה העצמית.  אתם מכירים  זאת מההצרה של  בני גנץ,  שטען שהוא גאה בהחלטה מוסרית לסכן את חיילי צהל כדי למנוע פגיעה באזרחי אויב.

הבסיס המוסרי של הבחירה הזו מגיע מתוך אותה תפיסת עולם אוניברסליסטית – חיי כל אדם קדושים באותה מידה.  זו תפיסת מוסר, שאינה רק  לגיטימית, אלא היא גם מאד הולמת את היהדות. זה גם כלל אינו משנה שהאויב נוהג בנו אחרת, כי ריבונות משמעה לחוקק את חוקינו בעצמנו. (השאלה היא האם זה מה שקורה, בהינתן שניסחו לנו חוקה אוניברסליסטית קאנטיאנית, שכפי הנראה מאד רחוקה מהאינטואיציות המוסריות של רוב העם, ואם כך הדבר, אנחנו לא עם ריבוני אלא נתינים של רודן משפטי).

 

תפיסת המוסר שייצג החייל, גם היא לגיטימית, ואולי אף יותר מובנת מאליה: האירוע קרה בתוך קונטקסט שבו מדינת ישראל (ולא כלל האנושות) שלחה חיילים (ולא סתם בני אדם) להגן על אוכלוסיה ישראלית מפני אויב תוקפני.  זו תפיסת מוסר הרבה פחות שאפתנית, שעל פיה –  הקם להורגך, השקם להרגו. שגם היא מאד יהודית . היא לא מנסה לנסח כללי מוסר אוניברסליים בבחינת אור לגויים. זו תפיסת עולם שעל פיה,  בני אדם נולדו, אולי, שווים – אך תרבות, לאום במצב של מלחמה מפרידים ביניהם באופן ברור – וקובעים שחיינו חשובים יותר מחייו של האויב. (היום, טענה שכזו בשמאל, כאילו יש הבדל בין דם לדם –  תחשב גזענית).

אז, מה המובן מאליו ?רובנו מסכימים על קדושת החיים, ועל כך שאין בני אדם שחייהם פחותים משל אחרים, וגם מובן לנו מאליו – שבמלחמה – כל צד אמור להביס את האויב, ואם צריך, להורגו.

זו דילמה מוסרית קלאסית. והגיוני להניח, שאם לא נרצה לוותר על אחד הערכים – או קדושת כל חיים או הזכות לשימור עצמי – היתה נחוצה פשרה: הוראות פתיחה באש, שמנסות לכוון למינימום סיכון חיי החיילים, עם מקסימום זהירות מפני הרג מיותר.

אבל בתפיסה האוניברסליסטית לא תתכן פשרה, כמו בכל ערך מוחלט. אוניברסליזם משמעו – הכללת כלל האנושות תחת קטגוריה אחד בלבד – ללא כל זכות להבחנה. (זה, אגב, מציב את עצם קיומו של הצבא מחוץ למוסר האוניברסליסטי ומתנגש בו, ולדעתי האישית – פה  בדיוק נמצא הבלבול שבין היתר הביא את החייל לדין. כי למעשה הוא אשם בכך שהוא משרת בצהל.  אלא, שמשום שהתפיסה האוניברסליסטית בעיתית מהיסוד (כל החוויה האנושית כולה, בכל רגע נתון, עבור כולם, היא חוויה של זהות קבוצתית. "מבט העל" האובייקטיבי ממעוף הציפור – אכן יקלוט רק בני אדם לא מובחנים. אבל "אנושות" היא קטגוריה  כללית מדי ומופשטת מדי, ואין לה שום בסיס חוויתי.  (שלא לדבר על כך שהאויב אינו אוניברסליסט והוא כן פועל כנבדל – ותוקפני בקשר לכך) .

ההפך מהתפיסה האוניברסליסטית, היא התפיסה שמחלקת את העולם ל"אנחנו" ו"הם".  וזו אם אתם קוראים "הארץ" אתם יודעים שזו תפיסה שנחשבת  לפשיסטית ו/או גזענית, שהימין מואשם בה תדיר.  אלא שזוהי האשמה אווילית, משום שהיא עצמה מחלקת את העולם ל"אנחנו – שלא מחלקים"  ל"ההם- שכן" . ובכלל – כל ערך, אם הוא מוחלט, כמו אוניברסליות חובקת-ככל אנושיות כולה ללא כל שארית  – זרה לחלוטין למציאות אנושית, ולכן גם סותרת את המציאות. אין שום דבר מוחלט, בכל הנוגע לבני אנוש.

זו רק אחת הסתירות שעליה, לצערנו, מבוססת אפילו החוקה הסודית של מדינת ישראל. (כי יש לנו חוקה, אם לא ידעתם. אחרת לא היה ייתכן "חוק שאינו תחוקתי").  והשמאל היום הוא בית יוצר פורה מאין כמוהו של רעיונות טוטאליים, ולכן סותרניים.

פרדוקס הפלורליזם, למשל, שהומחש בחינניות בסרטון של פרגר : סטודנטים ניו-יורקים עונים בזה אחר זה – שאין להם חברים ימניים (רפובליקניים) –  כי הם, הדמוקרטים, פתוחים לקבלת כל דעה  והרפובליקנים – לא.

כלומר, "אני שייך לאלו שלא מדירים אף אחד מהשיח, לכן אני אדיר מהשיח כל מי שלא פתוח לקבל את כל הדעות האפשריות בעולם".  (ומאחר שאף אחד לא פתוח עד כדי כך, הפלורליסט  פוסל כל אדם בעולם, כולל את עצמו משום שגם הוא מדיר (את כולם, למעשה).  וכל מה שנותר ב"פלורליזם" שלו, הוא התחושה הנעימה של האשלייה בה הוא חי.

 

gurdjieff2
מאת מקור, שימוש הוגן, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=611152

גורודייף עמד על הסתירה הזו  וניסח אותה באלגנטיות. כששאלו אותו מדוע אינו מקים תנועת שלום עולמית, ענה, שהדבר הראשון שתעשה תנועה שכזו יהיה לרצוח את כל המתנגדים לשלום עולמי…

 

גם פה, כשלוקחים ערך אל הקצה המוחלט שלו, הוא מתהפך 360  מעלות וחוזר לנשוך את אותה נקודה מאחור, בישבן.

השמאל, הוא בעיקרו תנועה אינטלקטואלית. הרעיונות שלו אינם אינטואטיביים ולעתים קרובות נוגדי הגיון. זה, לכשעצמו – אינו פגם.  להפך – תרבות מובססת על ריסון אינסטינקטים. ברם,  השמאל, בשלב היסטורי מסויים של התפתחות הרעיונות שלו – המיר ערכים אנושיים בערכים מוחלטים. ואם אני, הקטנה, מצליחה לעמוד על הסתירה הפנימית במושג "ערך מוחלט" (בין היתר המושג "ערך" הוא כמו שנתות על סרגל אינסופי.   ערך מוחלט אינו ערך יותר, מתוקף הגדרה ממש , משום ש"ערך" מחייב את המושג "יחסיות")  – מוזר שהמוחות האינטלקטואלים העצומים של ההוגים של השמאל לא רואים זאת. ומאחר שאינטלגנציה לא חסרה שם,  השאלה היא, מדוע אינם רואים זאת?

התשובה לכך  אינה יכולה להיות פשוטה, אבל אנסה להתוות פה  מסלול  של היסטוריה רעיונית שלדעתי לפחות, היא בעלת כושר הסברי מסוים:

מושג האמת – במובן של היכולת להצביע על דבר מה ולחבר לו מובן נכון –  הלך ואיבד את יוקרתו בכל הפילוסופיה המערבית של העת החדשה והלך והתדרדר .  את האמת החליף הספק, שבין היתר – היה זה שאפשר את התפחות הדיסציפלינה החדשה: מדע.  כלומר, המערב ויתר  ויתור כואב מאד – בשאיפה לדעת הכול –  ובאופן מושלם – ובתמורה קיבלנו חוסר וודאות כואב ומתסכל – שהיתיר מקום לגילויים חדשים – כאלו, שלא ידענו כשחשבנו שניתן לדעת הכול, ושכל היידע הנדרש לאדם  מוצפן בכתבי הקודש, ונמסר לנו על ידי ישות כל-יודעת .

מצד שני – תרבות  הספק ייצרה הזדמנויות חדשות להיחלץ מתוך החיפוש המייאש אחר אמיתות של המציאות. ניתנה ההזדמנות – לברוא מציאות  חדשה – מתוך רעיונות חדשים.(מודרניזם, הוא ההבנה שהאמת אינה נגישה לאדם, אך באמנות ניתן לברוא מציאות שכל כולה בשליטת האדם. הפוסטמודרניזם הוא הייאוש  מכך שאפילו על פרשנות מוסכמת של האמנות אין לנו שליטה  (זה מושג "מות המחבר" של פוקו/בארט/לאקאן והמושג "אין מציאות-הכל טקסט הפרוץ לכל פרשנות).

 

רגע לפני פרוץ המודרניזם, קרל מרקס טבע משפט אלמותי: "ההיסטוריונים תיארו את העולם. הגיעה העת לשנותו".  ("התזה ה-11 לפויירבך").

זה היה הרגע –  ששינה את פני מפת הרעיונות החולשת על המציאות שלנו,  ואת היחס למושג האמת – גם אם מרקס התכוון אך ורק לרעיון – שהאדם יכול מעתה לחשוב על עצמו כמי שמסוגל לשנות את הדפוס הנצחי של ההסטוריה-  שאותו הוא איבחן כ"מאבק נצחי בין מעמד מנצל למעמד מנוצל – על המשאבים החומריים.

כי מפה התחילה להתקבע תפיסה, שלא רק שאמת "אובייקטיבית" אינה נגישה לאדם  -אין צורך לחתור בדם, יזע ודמעות לחפש אחריה – אפשר, ואפילו צריך,  להבנות אותה. (המשפט מעורר ההשראה של סטיב ג'ובס: "הדרך הטובה לחזות את העתיד היא להמציא אותו" מגיע מאותו הלך רוח) . מרקס טען שניתן ליצור מציאות חברתית (המציאות כולה חברתית) חדשה לגמרי – שתהפוך את האדם לראשונה לסובייקט של ההיסטוריה, תחת להיות קורבן של אילוצי המציאות.

ורעיונות, טיבם שהם מתפתחים.  פוסטמודרניזם, למשל, התחיל כאסכולה מוזרה, לא ממש פופולרית – באמנות.  במשך כמה עשורים (אני הייתי שם, כשזה קרה לאמנות, למדתי אמנות בשנות השמונים), הלך הרוח הזה, כאילו אמנות יכולה להיות כל דבר שרק תרצה, ושכל יצירה היא טקסט פתוח לכל פרשנות,  ללא כל זיקה ל"כוונת המשורר" – היא אך זרימה של "טקסטים" ויזואלים או מילוליים, בין "טקסט" שהוא האמן לבין "טקסטים" שהם כל צרכן של היצירה  -לא היה אהוד בזמני אפילו בתחום של האמנות.

מאז, עברו כמה עשורים והתפיסה הזו התפתחה, הורחבה  והוחלה גם על המציאות עצמה. גרוע מכך, הוחדרה לתוך לב המערכת המשפטית! (א. ברק, פנינה האמפטי דמפטית אחת מני רבות:

"מכאן שתכליתו האובייקטיבית של דבר חקיקה אינה משקפת רצון ריאלי של המחוקק; היא חיצונית לטקסט ולהקשרו הספציפי, ומבטאת את כוונת "המחוקק הסביר" או "השיטה המשפטית" (עניין כובשי" ברק, בעמ' 204.)

  מעתה, לא רק שהמציאות אינה נגישה, אמת אינה אלא אשליה נאיבית.

מישל פוקו נכנס לתמונה בשנות השישים, עם ספרו "המילים והדברים", שיצא ממש באותה שנה שיצא ספרו של הרברט מרקוזה (הנאו מרקסיסט) "האדם החד ממדי".

פוקו טען, ש"המציאות" היא דבר מה, שמישהו קבע שהיא. ומי שקובע מציאות הוא מי שהיה לו די כוח לכפות אותה על האחרים. (כאן, למשל) . הוא  הראה, כדוגמה, ש"שיגעון"  – לכאורה תופעה שנתפסת כקיימת במציאות –  אינה אלא אוסף של התנהגויות של פרט – בתוך חברה שהגדירה את ההתנהגויות הללו כמחוץ לטווח ההתנהגויות המקובלות בחברה נתונה, הנשלטת על ידי גורמים כוחניים, שזכות פריבלגיות מסוימות ניתנה להם הזכות לקבוע מהי התנהגות "שפויה" ומה מחוץ לשפיות.

זה מאד התאים לנאו מרקסיסטים – שבעקבות  מרקס גם הם חילקו את המציאות ל"מדכאים" ו"מדוכאים".  מעתה, ובמיוחד בחברה המערבית שבה השויון המעמדי הלך והתחזק, וכבר היה יותר קשה להצביע על מדכאים השולטים באמצעי הייצור – למול פועלים חלכאים ונדכאים המנוצלים על ידי בעלי ההון –  אלא ניתן לחלק את החברה לפריבילגים שמנסחים את המציאות (מוסדות כוח) לבין "מודרים"  – שהודרו מתוך ה"שיח". (השיח הוא המציאות, המציאות היא טקסט, שמוסדות הכוח הם המגדירים אותה כמציאות).

 

הגותם של שני ההוגים הללו, פוקו ומרקוזה – היא ההגות החולשת היום על מדעי הרוח . מהאקדמיה יוצאים אחר כך אנשי התקשורת, אנשי מערכת המשפט, הסופרים, אנשי הרוח,  אנשי החינוך וכל המקצועות שמאיישים את מוסדות השלטון במדינה. ואנחנו עדים לתופעות וחיים ממש את התוצאות. הרעיונות הללו שולטים בחברה ממש.

העקרונות שבבסיס המטאפיזיקה השמאלנית

  1. תפיסת המציאות כניתנת להגדרה כפי רצונך, היותה של המציאות החברתית הקיימת – כל עוד מתקיימים בה אנשים המודרים מהשיח (מיעוטים, להטבים, טרנסג'נדרים, מסתננים  וגם מחבלים מתאבדים) – כל מה שחברה מסויימת מתנגדת באמת או למראית עין – להחיל  ולקבל לתוך המרכז שלה. (קראו עוד)  (וגם כאן)
  2. התפיסה שעל פיה אין תיאור "אמיתי" של העולם – לכן יהיה נאיבי לנסות בכלל  לתאר אותו. מנגד, חובתו של האינטלקטואל  – להבנות אותה.
  3. מציאות אינה אלא טקסט, ולכן טקסטים הם המציאות. התפיסה הזו, אגב, מיוצגת באופן כמעט קומי בתקשורת המיינסטרים. שם, מחלקים אותה לשני קטבים: כשאיש שמאל מפרש תופעה במציאות – הוא מעצב אותה. זה לא רק שאינו חטא לאמת (הלא קיימת) אלא חובתו המוסרית לעצב את החברה במילים שלו, גם על גבי עיתון  המתיימר, כביכול – להציג את המציאות מתוך שאיפה כנה לכמה שיותר אובייקטיביות.

כשימני מדבר – הוא פועל בתוך המציאות ממש. וזה תמיד בעל גוון פסול או נפשע. "בסוף כל משפט עומד אדם עם אקדח" (מאיזה שיר זה?).  זו הסיבה שפייסבוק חוסמת אתכם בשל מילים שכתבתם. מילה היא מציאות.  ביקורת קשה על מישהו היא הסתה, והסתה מביאה לרצח. לכן כשימני מדבר הוא בבחינת פושע ממשי במציאות, כשמאלני מדבר, הוא רשאי לומר כל דבר על המציאות כי אין אמת וחובתו המוסרית היא לקדם עתיד טוב יותר. [בין היתר בשיח שמאלני נפרצו הגבולות בין דסקרפטיבי לפרספקטיבי (תיאור המצוי, ועיצוב הרצוי). כשרוצים לקדם פיוס עתידי, המציאות מתוארת כאילו כל התנאים לשלום כבר קיימים. מנגד, כשג'ורדן פיטרסון טוען שהיררכיות קיימות בבחינת חוק טבע, כועסים עליו כאילו הוא רוצה שככה יהיו פני הדברים. פעם שמעתי ישראלי שאומר באחת מתחנות הטלויזיה בארהב: "אנחנו לא רוצים למסגר את הסכסוך כסכסוך דתי, כי אז  לא יהיה לו פתרון" (!).

כשגלית דיסטאל אטבריאן העזה לומר שהוכח מדעית שיהודים אשכנזים חכמים יותר, האשימו אותה בגזענות, כי להגיד עובדות מדעיות שלא מסתדרות עם האידאולוגיה (או מעליבות מישהו) מעיד על בעיה מוסרית

  1. מאחר שהמציאות היא בשפה, אין בעיה עם "ערכים" מוחלטים. בניגוד למציאות אנושית, השפה מאפשרת כל רעיון מנוסח תחבירית, בין אם הוא דימיוני לחלוטין, חסר פשר או סותר עצמו. ("אנחנו לא מוכנים לקבל רפובליקנים כי אנחנו פלורליסטים והם לא").
  2. מזהים את עצם קיומן של קטגוריות בשפה- כתוצר קלוקל של חברה שמוסדות הכוח שבה כופות את התבניות שלהן על הכלל (כאן תמצאו את המתנגדים לכפיית לחלוקה בינארית של מיגדר, על ידי שמרנים דתיים שמנסים לדכא את חירותו של כל אדםן להיות "מי שהוא באמת" תוך שהם שוכחים פתאום, שהם לא מאמינים במושג האמת, שאינו אלא פרי תוצר קלוקל של מוסדות כוח לכפות מציאות שאינה אלא שיח מדיר…

התפיסה הזו הניבה כתיבה עיתונאית שלא מתיימרת בכלל לתאר מציאות.  היא מתיימרת לעצב אותה על פי הערכים של השמאל (כלומר, על פי ערכים ראויים. לימין אין ערכים חיוביים) . כמה עשרות שנים של כתיבה מעצבת מציאות (או , במילים אחרות – בדיון, שקר, אחיזת עיניים ומניפולציות רטוריות) שנועדה לחנך ולעצב את חברה – ולגרום להמונים לדעת ולחשוב את מה שנחוץ שידעו ויחשבו  על המציאות – הפכה את אותם עיתונאים והוגים לקורבן הישיר והראשון של הנרטיב שהמציאו.  זה אך הגיוני משום שהם אלו שממילא תפסו את מושג האמת באופן הרופף ביותר והם הקרובים ביותר לרעיונות שהם וחבריהם מייצרים.

דוגמה מופתית ומאד משעשעת לכך ניתן לראות אצל כותבים כמו אורי משגב ב"הארץ".  קראו כל אחד מהטורים שלו (כאן למשל).   יש להם דפוס קבוע: הוא פותח בהשערה חסרת כל ביסוס, היפותזה, נניח. ולפעמים מודה בעצמו שמדובר בפרי דמיונו . ואז, תוך כתיבה, הוא לא מנסה להוכיח את ההיפותזה, אלא מפתח את ההשתמעויות הפנטזיה ( "מה יקרה אם ביבי יחליט לפתוח במלחמה כדי לחמוק מחקירות"), הוא הולך ומפתח את התרחיש הדמיוני שהולך ונהיה מפחיד יותר. עד שהוא מגיע לסיום התרחיש-  בקטסטרופה איומה ונוראה – הוא עצמו שכח כבר, שהתרחיש מבוסס על השערה דמיונית. מצחיק יותר לראות, שכל מאות המגיבים לו – מגיבים בגעיות היסטריות ובשטנה לנתניהו, הצורר הנורא בהיסטוריה-  בלי לשים לב שהם מגיבים לבדיה ממוצאת כולה ממוחו הקודח של משגב. תפיסת המציאות של משגב היא קורבן   מיידי של הדימיון שלו : ומאחר שהמציאות היא טקסט, אין זו אלא, שאם הוא כתב את התרחיש  – זו המציאות. והיא באמת איומה ונוראית.

ההתנהלות הזו, המתקיימת יום יום בתקשורת מזה שנים – הביאה לכך שנשכח לגמרי הרעיון – שהיה אמור להיות קשר כלשהו בין הדברים שהם אומרים וכותבים, לבין תופעות במציאות.  מה שהם כותבים – זו המציאות. ומאחר שמאז ומתמיד כתבו ביקורות איומות ונוראות על כל היריבים הרעיוניים שלהם – היריבים הרעיוניים שלהם הלכו והפכו למפלצות איומות ונוראות.

אורסון וולס הגאון חזה בדיוק זאת, ב"אזרח קיין" – את בדידותם הקיומיות המייאשת של אלו הסבורים שהם שולטים בתודעת הציבור, אך מאבדים את האחיזה במציאות ואת עצמיותם. "אנשים יחשבו… מה שאני אומר להם לחשוב" אומר אייל העיתונות, שהולך ומתרחק מהאנושיות שלו ושיפלוט משפט עלום רגע לפני מותו בבדידות לאחר שכל הנרטיב של חייו התפרק וקרס.

ההתנהלות הזו מזכירה מאד את הכתיבה של מרקוזה – במיוחד ב"האדם החד ממדי". הוא מתחיל בתיאור מציאות קפיטליסטית- אבל לא כפי שהיא –  אלא כפי שהיא אמורה להיות  על פי התיאוריה המרקסיסטית. וככל שהוא כותב יותר, כך הוא נבהל יותר מהמציאות שבה הוא חי, אז הוא מעלה עוד יותר את רמת הביקורתיות שלו-  עוד יותר נבהל – כך – כל הדרך עד שהוא מסיים את הספר כשהוא מבועת ממש מחלום הבלהות הקפיטלסטי –  שהוא עצמו המציא.

ההרגלים הרעים הללו הרחיקו מהאנשים האלו את מושג האמת – וגם את ההגיון שאמור לתווך כתחביר נאות של משפטים, (אומר הפילוסוף הגאון, ליאור מאירי: "עדיף להרוס את הדמוקרטיה למען הדמוקרטיה מאשר לא לעשות כלום למענה" . זה נשמע מאד עמוק לאלו שויתרו מרצון על השיפוט התבוני בכללותו).

אז, אמת לא קיימת, מציאות היא תמיד משהו, שבעלי הכוח  כפו על אחרים כדי לדכא אותם, המציאות היא רקבשפה, השפה סובלת כל סוגי סתירה עצמית ואין למול מה לאמת או לשלול רעיונות כי המציאות היא הבנייה חברתית של אלו שהמציאו קטגוריות. וגם שיפוט אין, כי שיפוט דורש קריטריונים, וקריטריונים הם קטגוריות מרושעות ודכאניות, לכן גם אין ערכים, כי ערכים הם נקודות יחסיות על סרגל מסוים בקטגוריה מסויימת (מעשה טוב הוא ערך מסויים על סולם "טוב ורע") אבל ערך מייצר היררכיה , והיררכיה היא ההפך משיויון (שהוא, משום מה, ערך  – בתפיסת עולם השוללת היתכנות ערכים), כי אם קיים מעשה טוב, קיימים אנשים שעושים אותם ואנשים אחרים – שלא עושים אותם – וזה מייצר הבחנות בין אנשים ראויים יותר לאנשים ראויים פתות. וזו היררכיה, והיררכיות הן כלי בידם של מדכאים- לדכא את המדוכאים. ואם כן – מה נותר?!

קטגוריות, קריטריונים, מושגים, הגדרות, היררכיה, אמת, היגיון –  כל אלו הם כמעט כל הכלים של תבונה.   מה שנותר כדי לפלס דרך בעולם – זה הרגש. לכן שמאלנים רגישים מאד לרגשות, שלהם ושל אחרים.  אלא שרגש ללא תבונה- זה הדבר שקל ביותר לתמרן.  אנשים בעלי כשרון רטורי מסוגלים להפעיל כל רגש שירצו, כלפי כל מי שירצו לכוון אותו. ירצו – יעוררו רגשות חמלה כלפי מחבל מתאבד, שמרוב בדידות והעדר אופק מדיני לא נותר לו אלא לשחוט ילדים במיטתם מרוב ייאוש קיומי– כמחאה אילמת של אדם שנושל מכל נכסיו האנושיים על ידי הכיבוש האכזר. ירצו, ייצרו רגש שטנה כלפי כל מי שעומד בדרכם, ראש ממשלה למשל . ואנחנו רואים איך מגיבים כלפיו קוראי הארץ  -בתגובות בכל השדה הסמנטי של ההקאה, הבחילה, ושאר הפרשות הגוף. מי שלחץ להם על הכפתורים  מוסת בעצמו, מהרטוריקה שלו –  הפעיל בהם מנגנונים עתיקים של תגובה לרעל, שנועדו להרחיק בעלי חיים ובני אדם מלאכול דברים שיהרגו אותם. הם מגיבים פיסית – ל"מותגים". אפשר לראות את זה בפעולה בכל הרצאה באוניברסיטה. פעם , מרצים היו מתבלים את ההרצאות שלהם בכמה הלצות, לא תמיד ממש מצחיקות. היום, כשמרצה רוצה הפוגה קומית – די שיזכיר את השם "מירי רגב"  -ואולם שלם מגיב פאבלובית בצחוק. הליכודניקים החדשים – בזה אחר זה – מעידים על עצמם שהתפקדו לאחר ש"הקיאו בפה" (שלהם, כך אני מקוה לפחות). הגועל שהשמאל חש כלפי ימנים – הוא לא מטאפורה. הוא תחושת קבס פיזית ממש, תוצאה של ביטול פעיל של התבונה –כתוצאה של השקעה  לא מבוטלת בשנים של לימוד פילוסופיה קשה מאין כמוה – שרק כשמצליחים באמת להבין אותה-  רק אז היא יכולה לחבל בכל מנגנוני התבונה – וכליה.  סתם אדם מן הישוב לעולם לא יצליח להגיע לדרגת הכשל התבוני  של האינטלקטואל השמאלני-פרוגרסיבי (פרוגרסיביות היא הדוקטרינה של התורה הפוסטמודרניסטית – שהיא עצמה מכילה נאו-מרקסיזם ואת ההגות של פוקו ודרידה) .

הרגש, שהפך כלי עיקרי לשיפוט המציאות – בעדן הפוסט-קטגוריות –  מנווט את עצמו על ידי תוויות  – טרום-תבוינות בחלוקה בינארית של דברים טובים ודברים רעים: ימין-רע, שמאל-טוב (בלי יכולת לתקף את הקביעות) סמוטריץ-רע, גלאון- טוב. מסתננים- טוב, שפי פז –רע. ביבי- רע מוחלט. אובמה-טוב טראמפ –רע. זהות יהודית ישראלית- פאשיזם.  אבל גם רב-תרבויות (כלומר, זהות תרבותית שאינה יהודית-ישראלית)-טוב.  מדינה יהודית – רע, מדינה פלסטינית- טוב. וכן הלאה. המיוחד בתוויות הוא – שאין להן מערכת יחסים עם תוויות אחרות. כל אחת מהן סינגולרית ומבודדת.  מוסר הוא לפעול למען סך כל הדברים שנקראים "טובים" וכנגד כל הדבריםעם התווית "רעים". בלא קריטריון שיפוט – אין כל בעיה לראות בלאומנות יהודית- נאציזם, בלאומיות פלסטינית- או אפילו ערבית-ישראלית –  משהו חיובי לסייע לקדם. גבר תמיד אשם, אישה – לעולם לא. אם גבר רצח אישה – הוא רוצח מתועב שאין לתת לו אפילו משפט הוגן. אשה רצחה גבר – אין זאת אלא שהגבר גרם לה עוול שהצדיק את הרצח שלו.  כל אחד מעשרות אלפי המחבלים שנשלחו מטעם רשות אויבת שמנהלת הסתה רצחנית אנטישמית ומתגמלת בנדיבות בכסף ויוקרה על פי מספר הנרצחים   – הוא "מחבל בודד" שמניעיו לא ברורים. מנגד, כל הימנים רצחו את רבין.  זו לא צביעות. כך נראה העדר קריטריון שיפוט, וזה דומה בכול לטיפשות תהומית.

כל זה הולך ומתדרדר יותר ויותר מיום ליום בטור גאומטרי, כמו מחלת ניוון מוחית מתקדמת.

אבל – וזה אבל גדול – יש פה תמורה. והיא אולי שווה את מחיקת כל התבונה: ככל שאדם מחוייב יותר לרעיונות מוחקי המוח – כך הוא דבק יותר באמונה  המלאה  – שמאחר ששמאל זה טוב, כל מה שיעשה או יאמר בעודו שמאלני – יהיה טוב . זה אפריורי ומתחייב מתוך ההגדרה ששמאל זה טוב. מנגד, כל מה שיעשה זולת לא שמאלני – זה תמיד מעשה לא שמאלני . לכן, ימנים הם סוג כושל במיוחד של בני אדם – שלא הצליחו להיות שמאלנים. וכך הם באמת חושבים על ימנים (וגם על ערבים, אבל מתוך חמלה. ערבי הוא אדם שכשל מלהיות שמאלני ואוניברסליסט, אלא מתעקש להיות ערבי כי ישראל דיכאה אותו). התמורה הזו – להיות טוב אפריורי בלי שום אחריות אישית – היא הזכות לנער מעצמך כל עול מוסרי – אבל לשמר באופן מוחלט את התחושה הטובה  של היות עליון מוסרית.

על פני השטח, יש רעיונות שנשמעים מצויין. אבל ערכים לעולם אינם אך טובים, או הופכם- אך רע. לכל דבר יש שני צדדים (ומוזר, שהם שוכחים שדיאלקטיקה היא עקרון בסיסי במרקסיזם. אבל היא מורכבת ומסובכת מדי, עבור מי שנאלץ להשתמש ברגש ככלי הניווט היחיד בעולם). לכן שיפוט על פי תיוג תמיד מגיע עם התעלמות מוחלטת מתוך עיורון מכוון– לצד השני של המטבע: נכון, גם ללהטבים מגיע הזכות להיות הורים. בתנאי ששוכחים – שגם לתינוקות מגיעים אבא ואמא. נכון, טוב לסייע למהגרי עבודה מאפריקה. כל עוד מתעלמים מתוך עיוורון מכוון לסבל שהם גורמים לתושבי השכונות. חמלה לבעלי חיים זה נאצל. אבל לא שהחמלה הזו מובילה לאלימות כלפי  בעיל איטליז, שאולי מפרנסים כך את ילדיהם, ומרחיקים מהם את חרפת הרעב.  לפלסטינים אולי יש זכות טבעית להיות ריבונים במדינתם, אבל כשאנחנו יודעים  (ואת אפילו שמאלנים יודעים) שהם ינצלו זאת לרעה למעשי איבה ותועבה – כנגדנו ואפילו כנגד עמם שלהם – מוטב לוודא שלעולם לא יממשו אותה. שלום זה נפלא. אבל לא אם הסכמי שלום יביאו מלחמה. טרנסטג'נדרים באמת סובלים מאד. בין היתר, מהחברה. אז מה דעתכם לפחות לוודא שהילדים שלכם יגבשו זהות מינית תקינה, תחת לדגמן מוסר על ידי הפקרתם לחיים של סבל – תוך מאבק אפנתי לשנות את כל החברה רק כדי שאדם אחד למיליון  ירגיש טוב עם עצמו? ומה דעתכם לנסות לעזור לו לקבל את עצמו/ה – בלי שיצטרך לחכות עד שתחנכו את כל האחרים ?

כל זה – נובע אמנם מתוך מאמץ אינטלקטואלי, ומרגיש כמו מוסריות – וזו רוח האפנתית האחרונה  – אבל זה ההפך מקדמה, ההפך מנאורות, ההפך ממוסר וזה הולך והופך יותר ויותר לרגרסיה לברבריות מוחלטת.

אני  לא טוענת בשום פנים ואופן שכל השמאלנים כאלו.  אבל כל השמאלנים כן על הספקטרום הזה. משום שלהיות שמאלן משמעו להיות אדם שאימץ רעיונות שמאלניים. וכל אלו – הם פחות או יותר הבסיס שעליו עומדים כל הרעיונות השמאלניים – וכל הערכים שנשמעים יפה כל כך, כשהם מנותקים ממציאות ומבוססים על עיוורון מכוון.

ובשל כל אלו – אין לי יותר מה לחפש בשמאל, ולשמאל אין יותר מה להציע לי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

6 תגובות בנושא “איך השמאל איבד אותי, ואת עצמו – לדעת

הוסיפו את שלכם

  1. תיקון טעות: לא הוכח מדעית שיהודים אשכנזים חכמים יותר, אם כבר, הנתונים ההיסטוריים ביחס לפרסי נובל מחד ומאידך להיסטוריה של הפרשנות ההלכתית והפילוסופיה היהודית באלף השנים האחרונות, ישנה הטיה ברורה לטובת יהודי ספרד, ביחס של כאחת לחמש לטובתם, יחסית לגודל האוכלוסיה.

    אהבתי

  2. אני רוצה לנסח את שורש הבעיה אחרת. זה לא סותר את כל מה שנכתב לעיל, אלא פשוט מציג מפתח, או סיבה לכל ההתפתלות האינטלקטואלית הזו של האדם השמאלני – שטמונה במוטיבציה הנפשית-רוחנית לכל פועלו.

    קרל מרקס התנה את האוטופיה שלו, כפי שכל ממציא אוטופיה מתנה אותה, בשינוי מהותי בטבע האדם, שעיקרו הצבעה על חולשה אנושית בסיסית והכרזה על מחיקתה מרשימת אפשרויות הפעולה שניצבות בפני האדם בעולם. במקרה של מרקס, הרי זו ״התאווה לרכוש פרטי״.

    אבהיר כאן שלוש נקודות:

    ראשית, אוטופיה אינה יכולה להתקיים בעולם שבו האדם הוא כפי שהוא, כלומר סך כל ״חולשותיו״, במרכאות או שלא במרכאות. העולם האמיתי מלא בפגמים שהם שיקוף של פגמיו של האדם, ומבנהו של העולם משקף את חולשותיו ואת יכולותיו של האדם. לכן, כדי להגשים אוטופיה, חייבים ליצור שינוי מהותי בטבע האדם ולעקור ממנו חולשה או דפקט בסיסיים.

    במקרה של מרקס, כאמור, זו ״התאווה לרכוש פרטי״, שהיא, אליבא דמרקס, שורש כל הרע והיא מסבירה את תמונת העולם שראה לנגד עיניו באנגליה התעשייתית של זמנו, את הבעייתי שבה ואת פתרונה האוטופי.

    שנית, הקביעה של האוטופיסט לגבי מהי אותה חולשה היא על בסיס סולם ערכים מוסרי שלעולם אינו מוצהר בגלוי או עומד למבחן. במקרה של מרקס, ההוכחה ל״בעיה״ בעולם, הקפיטליזם, או בשמו האמיתי, ״התשוקה לרכוש פרטי״, היא נתון אמפירי שאינו מושא לדיון מוסרי.

    שלישית, וכאן העניין האמיתי: האוטופיסט ינסה לבטל את ההתמודדות עם האחר, את ההתחרות בו, על ידי ביטול התכונה שמאפשרת לאחר לנצח אותו, והפיכתה לבלתי לגיטימית. למשל, במקרה של מרקס, הרי זו ״התאווה לרכוש פרטי״, שגורמת לאחר להיות בעל מפעל, ולמרכסיסט להסתפק במשרת פועל… אילו רק בוטלה התכונה הזו, שתווית שלילית מודבקת עליה, הרי שהתחרות היתה מתבטלת והמרכסיסט היה חדל להפסיד בתחרות.

    זה, בקיצור נמרץ, כל התורה כולה.

    מה היישום של זה?

    1. הכרזה על תכונה אנושית שלילית שאינה לגיטימית יותר מכורח ניתוח מטאפיזי כלשהו, כלומר ניתוח דוגמטי בלתי ניתן לערעור.

    2. הכרזה על אוטופיה שתוכל להתגשם כאשר התכונה הזו לא תבוא לידי ביטוי אצל אף אדם, עד האחרון שבהם.

    3. האוטופיה בנויה כך שאין בה להלכה ולמעשה שום מנגנוני הגנה כנגד אותה תכונה אנושית, משום שכאמור, תכונה זו אינה קיימת יותר בטבע האדם. זה כמובן מנוגד למבנהו של עולם האמיתי, שכן לוקח בחשבון את התכונה הזו ולכן בונה כנגדה מנגנוני הגנה ברמה כזו או אחרת של סבירות ומידתיות. במקרה של הקפיטליזם, למשל, ישנם חוקי ״משחק״ למניעת תחרות לא הוגנת, חוקי מניעת קרטל וכולי.

    4. מכיוון שאין באוטופיה שום מנגנוני הגנה כנגד אותה תכונה אנושית, אבל מה לעשות שהיא לא באמת נעלמת אלא רק בדמיונם של האוטופיסטים, היא באה לידי ביטוי בכל מקרה, ואז הדרך היחידה להתגונן מפניה היא דרך חיסול של מי שנושא את התכונה הזו. זה אפשרי משום שהמחוסל אינו באמת אדם, שהרי הנחת היסוד היא שאין (או לא אמורים להיות – הינו הך) יותר בני אדם הנושאים תכונה זו, ולכן מי שנושא אותה בהכרח אינו אדם. זו לוגיקה פשוטה. זו גם הסיבה שבעטיה הקומוניזם גרם לרציחה של מאות מיליונים בכל מקום שבו נוסה.

    אם נחזור לדוגמה במאמר שלעיל ביחס לאלאור אזריה, הרי שההתמודדות עם בעיית הטרור, האיבה והמלחמות בעולם בכלל הוא הקביעה שהתוקפנות והשנאה לאחר היא תכונה ״רעה״. באוטופיה הכלל עולמית אין מקום לתכונה הזו, ולכן אין שום מנגנוני הגנה מפניה, משום שהיא אינה אמורה לבוא לידי ביטוי. זו הסיבה וזה ההגיון שלפיו אלאור אזריה נשפט: הוא ביטא תכונה של עוינות ושל תוקפנות שלא אמורה להתקיים כלל באוטופיה של השלום הכלל עולמי.

    באוטופיה המרכסיסטית, כולם אמורים להתנהג כאילו לאף אחד אין שום צורך ברכוש פרטי. זו העמדת הפנים ההכרחית באוטופיה הקומוניסטית, ואכן, כולם נאלצו להעמיד פנים. באטופיית השלום העולמי, כולם צריכים להעמיד פנים שאין להם עוינות, חשש או אי רצון לחיות עם מי שזר להם תרבותית, משום שלאף אחד אין ולא אמור להיות צורך ברכוש תרבותי משלו. כולם חולקים בתרבות שלהם ושל האחר בערבוביה. זו המשמעות האמיתית של המושג ״רב-תרבותיות״: אף אחד אינו בעלים של שום תרבות. זהו גלגול של ״הרכוש הפרטי״ המרכסיסטי.

    ומהי המוטיבציה הנפשית-רוחנית לכל זה? זהו הניסיון להתחמק מן ההכרח הקיומי להתמודד מוסרית עם חולשות אנוש שלך ושל אחרים, עם ההכרח להתמודד עם עוולות שנגרמות לך על ידי אחרים ועם עוולות שנגרמות לאחרים על ידך. זהו הנסיון להתמודד עם תיעוב עצמי ביחס למה שאתה מזהה כחולשה מתועבת בעצמך, יחד עם הנסיון להתמודד עם העליונות של האחר שנובעת מחוזקו הנפשי והמוסרי דרך הצגת תכונותיו התרומיות כחולשות מתועבות. בכל ההתמודדיות האלו, שבהן לאדם התרבותי יש תשובה אחת: התמודדות מוסרית מתמדת, עיקשת ונמשכת מדור לדור, עם חולשות האנוש, לאדם השמאלני יש תשובה אחת: הוצאת חולשת האנשו עליה הכריז מחוץ למציאות; בריאת מציאות שבה הגדרת האדם נטולת החולשה המתועבת, מציאות שבה מי שמתעקש להילחם עלזכותו להמשיך ולהיות אדם שאינו מתכחש לאנושיות שבו, אדם כזה מוכרז כנטול כל זכויות אדם, משום שהוא לא-אדם.

    אם המוסר האנושי קבע את המוסר בציווי ״לא תגנב״ ואת המפר אותו כמי שמוטלת עליו סנקציה משום שנכנע לחולשתו, הרי שקרל מרקס מתח את המוסר לאבסורד בכך שקבע כי עצם היכולת לרצות רכוש אינה תכונה אנושית ראויה, וכל מי שנושא את התכונה הזו, משל היה יהודי הנושא גן יהודי, אינו זכאי להיקרא אדם.

    ובהתאמה לניאו מרכסיזם של ימינו, אם המוסר האנושי קבע את המוסר בציווי ״לא תרצח״, ואת המפר אותו כמי שמוטלת עליו סנקציה משום שנכנע לחולשתו, הרי הפרוגרסיבי מתח את המוסר לאבסורד בכך שקבע כי עצם היכולת לרצות לרצוח או אפילו להרוג מתוך הגנה עצמית אינה תכונה אנושית ראויה, וכל מי שנושא את התכונה הזו, אינו זכאי להיקרא אדם.

    המוסר של עשרת הדיברות, בן אלפי השנים, עליו מיוסדת הציויליזציה המערבית, הוחלף בנסיון לשבח את גזע האדם כך שיוסרו ממנו תכונות המאפשרות את החטאים שאיתם מתמודדת האנושות מזה אלפי שנים, ומי שלא יסכים להיות חלק מן הגזע העליון המשובח, דינו השמדה.

    זו המשמעות והתכלית של ״יצירת המציאות״ הפרוגרסיבית.

    Liked by 1 person

  3. אחרי שכתבתי את התגובה לעיל, ישבתי לכתוב פוסט והרחבתי, וחידדתי, אז מי שלא קרא, וגם מי שקרא ורוצה הרחבה, הנה הגירסה המורחבת:

    מה בעצם קורה בעולמנו מזה מאה שנים, וביתר שאת בשנים האחרונות? על מה נאבקים?

    או במלים אחרות: מהו הניתוח העמוק ביותר שניתן להפיק כדי להבין מה שורש הקונפליקט בין ימין ושמאל, או יותר נכון, בין שמרנים ופרוגרסיבים, בין קפיטליסטים ומרכסיסטים, בין אנשי הפוליטיקה הריאליסטית ובין האוטופיסטים?

    זה לא פוסט פייסבוקי.

    אני ממליץ לכם לקרוא את הניתוח הזה לאט ובריכוז, גם אם זה דורש טיפה מחשבה, כי זה יעניק לכם הבנה מקיפה מהסוג שלא תוכלו לרכוש גם בשנה שלמה של לימודי מדע המדינה.

    אחרי שתקראו את זה תוכלו להבין תופעות שקורות סביבכם בעולם באופן שלא היה נגיש לכם קודם לכם. כל מה שסתום יהיה פתאום ברור כשמש. זה תענוג ששווה להתאמץ בעבורו.

    השאלה שניצבת בפנינו היא : מהי המטרה שאליה חותרים הפרוגרסיבים, ומהי המוטיבציה הנפשית-רוחנית לכל פועלם.

    מדוע הם חוזרים ומספרים לנו שהמציאות היא אחרת מכפי שהיא באמת? מדוע הם מתעקשים לייצר מציאות שאינה קיימת בפועל, בזמן שאנחנו חושבים שהם ״הוזים״, או ״מנותקים מהמציאות״?

    
התשובה היא ברצון שלהם ליצור אוטופיה. לשם כך, כדאי שנבין יותר טוב מה פירוש ״אוטופיה״.


    קרל מרקס, ממציא הקומוניזם (פחות או יותר), התנה את האוטופיה שלו, כפי שכל ממציא אוטופיה מתנה אותה, בשינוי מהותי בטבע האדם. אוטופיה חייבת להיות מבוססת על אדם מסוג שונה, בלי חולשות מסוימות, כי אחרת נקבל שוב את אותו עולם פגום, שהוא שיקוף של פגמיו של האדם.

    מרקס, באוטופיה שלו, הצביע על חולשה אנושית בסיסית (לדעתו הסובייקטיבית): ״התאווה לרכוש פרטי״, והכריז על מחיקתה מרשימת אפשרויות הפעולה שניצבות בפני האדם בעולם.

    אבהיר כאן שלוש נקודות:

    ראשית, העולם האמיתי מלא בפגמים, כי האדם עצמו פגום. לכן מבנהו של העולם משקף את חולשותיו ואת יכולותיו של האדם. בעולם ללא תשוקה לפשוע לא היתה משטרה, למשל. לכן, אוטופיה אינה יכולה להתקיים בעולם שבו האדם הוא כפי שהוא, כלומר סך כל ״חולשותיו״, במרכאות או שלא במרכאות, כי נקבל שוב את העולם האמיתי ה״פגום״. לכן, כדי להגשים אוטופיה, חייבים ליצור שינוי מהותי בטבע האדם ולעקור ממנו חולשה או דפקט בסיסיים. צריך להפוך את החולשה הספציפית, עליה הכרזנו, לבלתי לגיטימית.

    במקרה של מרקס, כאמור, זו ״התאווה לרכוש פרטי״, שהיא, לפי ההגיון של מרקס, שורש כל הרע בעולם, והיא מסבירה את תמונת העולם שראה לנגד עיניו באנגליה התעשייתית של זמנו, עם העשירים והעניים, עם בעלי המפעלים והפועלים, ובחיסולה של התכונה הזו ראה את הפתרון האוטופי שלו לכל הבעיות.

    שנית, הקביעה של האוטופיסט לגבי מהי אותה חולשה היא על בסיס סולם ערכים מוסרי שלעולם אינו מוצהר בגלוי או עומד למבחן. במקרה של מרקס, ההוכחה שלו ל״בעיה״ בעולם, הקפיטליזם, או בשמו האמיתי, ״התשוקה לרכוש פרטי״, היא מבחינתו נתון אמפירי שאינו מושא לדיון מוסרי, למרות שלמעשה יש כאן סולם ערכים דרקוני שהוא מחיל על כולנו.

    שלישית, וכאן העניין האמיתי: האוטופיסט ינסה לבטל את ההתמודדות עם האחר, את ההתחרות בו, על ידי ביטול התכונה שמאפשרת לאחר לנצח אותו, והפיכתה לבלתי לגיטימית. למשל, במקרה של מרקס, הרי זו ״התאווה לרכוש פרטי״, שגורמת לאחר להיות בעל מפעל, ולמרכסיסט להסתפק במשרת פועל… אילו רק בוטלה התכונה הזו, שתווית שלילית מודבקת עליה בידי המרכסיסט, הרי שהתחרות היתה מתבטלת והמרכסיסט היה חדל להפסיד בתחרות.

    זה, בקיצור נמרץ, כל התורה כולה.

    מה היישום של זה? כיצד בונים אוטופיה?

    1. מכריזים על תכונה אנושית שלילית שאינה לגיטימית יותר, מכורח ניתוח מטאפיזי כלשהו, כלומר מתוך ניתוח דוגמטי בלתי ניתן לערעור, שמהווה הנחת יסוד, אכסיומה (למרות שאין לו למעשה שום תכונה אכסיומטית וניתן להפריך אותו, כפי שאעשה בהמשך לכל האוטופיות כולן באשר הן).

    2. מכריזים על אוטופיה שתוכל להתגשם רק כאשר התכונה הזו לא תבוא לידי ביטוי אצל אף אדם, עד האחרון שבהם.

    3. החברה האוטופית בנויה כך שאין בה להלכה ולמעשה שום מנגנוני הגנה כנגד אותה תכונה אנושית, משום שכאמור, תכונה זו אינה קיימת יותר בטבע האדם (ראו סעיף 1 ו-2).

    זה כמובן מנוגד למבנהו של העולם האמיתי, שלוקח בחשבון את התכונה הזו ולכן בונה כנגדה מנגנוני הגנה ברמה כזו או אחרת של סבירות ומידתיות. במקרה של הקפיטליזם, למשל, ישנם ״חוקי משחק״ למניעת תחרות לא הוגנת, חוקי מניעת קרטל וכולי.

    4. מכיוון שאין באוטופיה שום מנגנוני הגנה כנגד אותה תכונה אנושית, אבל מה לעשות שהיא לא באמת נעלמת אלא רק בדמיונם של האוטופיסטים, היא תבוא לידי ביטוי גם לאחר שנכונן את האוטופיה, ואז הדרך היחידה להתגונן מפניה היא דרך חיסול של מי שנושא את התכונה הזו.

    זה אפשרי בהחלט, פשוט משום שהמחוסל אינו באמת אדם, שהרי הנחת היסוד היא שאין יותר בני אדם הנושאים תכונה זו (או לא אמורים להיות – היינו הך), ולכן מי שנושא אותה בהכרח אינו אדם. זו לוגיקה פשוטה. זו גם הסיבה שבעטיה הקומוניזם גרם לרציחתם של מאות מיליונים בכל מקום שבו נוסה. הם לא באמת היו בני אדם, כי היתה להם תכונה שלא אמורה להיות אצל בני אדם.

    =====

    אם ניקח את הדוגמה של משפט אלאור אזריה, כפי שמצוטטת במאמר של דלית סוטר באתרה (גלי בת חורין), נגלה שישנו דיון בין השופט ובין אלאור שמייצג את שתי תפיסות העולם המנוגדות, של השמרן (אלאור) מול הפרוגרסיבי (השופט):

    אלאור טוען שראה מחבל עם בגד נפוח וחשש שיש עליו חגורת נפץ, וגם ששמע חיילים שטוענים שיתכן שיש עליו חגורת נפץ כזו, ולכן ״אם יש ספק אז אין ספק״ – זו הפקודה ששמע ממפקדיו תמיד. 



    השופט מקשה, ושואל אותו מה קורה אם יש ספק? אלאור מתכוון לספק שמא המחבל עלול לפגוע בחיילים, ואילו השופט מתכוון לספק שמא האדם שעל הקרקע אינו מסוכן.

    יש כאן ערכים מתנגשים והפוכים. אלאור מציב במקום הראשון את ערך ההגנה העצמית על חייך מפני מי שבא לרצוח אותך, והשופט מציב את במקום הראשון את הערך של שמירה על חיי אדם, כל אדם. 

במקרה של אלאור, מדובר בסיכוי שרוצח ירצח חפים מפשע, ובמקרה של השופט, מדובר בסיכוי שאדם שלא מתכוון לעשות כלום יירצח.

    אם כך, כיצד הפרוגרסיבי מתמודד עם בעיית הטרור, האיבה והמלחמות בעולם?

    זו השאלה העיקרית שאיתה מתמודדים הפרוגרסיבים ושעליה הם משתיתים את כל תפיסת עולמם: שאלת האיבה והמלחמות בעולם.

    בדומה לכל אוטופיסט, הם מתחילים בקביעה שהתוקפנות והשנאה לאחר היא תכונה ״רעה״. כזכור, כדי לכונן את האוטופיה שלהם, הם חייבים להכריז על תכונה אנושית כלשהי כעל בלתי קיימת. 



    באוטופיה הכלל עולמית שלהם אין מקום לשנאה כלפי האחר, ומן הסתם גם לא לתוקפנות כלשהי כלפי האחר, ולכן אין שום מנגנוני הגנה מפניה, משום שהיא אינה אמורה לבוא לידי ביטוי. אלאור מייצג מנגנון הגנה מפניה, ולכן עצם קיומו אינו לגיטימי. זו הסיבה וזה ההגיון שלפיו אלאור אזריה נשפט: הוא ביטא תכונה של עוינות ושל תוקפנות שלא אמורה להתקיים כלל באוטופיה של השלום הכלל עולמי.

    
בעולמו של אלאור, יש רוצחים שבאים כדי לרצוח. בעולמו של השופט, האוטופי, לא אמורים להיות בכלל אנשים שבאים להרוג, לא האדם שמוטל על הקרקע ולא אלאור שניצב מעליו.


    לשם השוואה, באוטופיה המרכסיסטית אמורים כולם להתנהג כאילו לאף אחד אין שום צורך ברכוש פרטי. זו העמדת הפנים ההכרחית באוטופיה הקומוניסטית, ואכן, כולם נאלצו להעמיד פנים. 



    באוטופיית השלום העולמי, כולם צריכים להעמיד פנים שאין להם עוינות, חשש או אי רצון לחיות עם מי שזר להם תרבותית, משום שלאף אחד אין ולא אמור להיות צורך ברכוש תרבותי משלו. כולם חולקים בתרבות שלהם ושל האחר בערבוביה. זו המשמעות האמיתית של המושג ״רב-תרבותיות״: אף אחד אינו בעלים של שום תרבות. זהו גלגולו של ״הרכוש הפרטי״ המרכסיסטי.

    
באוטופיה הפרוגרסיבית, לאף אחד לא אמורה להיות תשוקה לתרבות משלו ולחיים תרבותיים ייחודיים ועצמאיים בקהילה תרבותית שמסוגלת להגן על התרבות שלה. 

עבור הפרוגרסיבים, אם עקבתם עד עכשיו אחרי ה״הגיון״, זה מקור כל המלחמות בעולם.


    מכאן אתם מבינים עד כמה היהדות שנואה בעיניהם. הלא היא מייצגת את התרבות המגובשת ביותר והעמידה ביותר בתולדות האנושות, וגם, כפי שנראה בהמשך, מעלה על נס את האנטיתיזה לפרוגרסיביות, הלא הוא רעיון המוסר (אבהיר בהמשך).

    ====

    מהי המוטיבציה הנפשית-רוחנית שמניעה את הפרוגרסיבים, באוטופיה הזו שלהם?

    זהו הניסיון להתחמק מן ההכרח הקיומי להתמודד מוסרית עם חולשות אנוש שלך ושל אחרים, עם ההכרח להתמודד עם עוולות שנגרמות לך על ידי אחרים ועם עוולות שנגרמות לאחרים על ידך.

    זהו הנסיון להתמודד עם תיעוב עצמי ביחס למה שאתה מזהה כחולשה מתועבת בעצמך, יחד עם הנסיון להתמודד עם העליונות של האחר שנובעת מחוזקו הנפשי והמוסרי דרך הצגת תכונותיו התרומיות כחולשות מתועבות.

    בכל ההתמודדויות האלו, שבהן לאדם התרבותי יש תשובה אחת: התמודדות מוסרית מתמדת, עיקשת ונמשכת מדור לדור עם חולשות האנוש, לאדם הפרוגרסיבי יש תשובה אחרת: הוצאת חולשת האנוש עליה הכריז מחוץ למציאות; בריאת מציאות שבה הגדרת האדם לא כוללת את החולשה המתועבת, מציאות שבה מי שמתעקש להילחם על זכותו להמשיך ולהיות אדם שאינו מתכחש לאנושיות שבו, אדם שכזה מוכרז כנטול כל זכויות אדם, משום שהוא לא-אדם.

    מכאן תבינו מדוע התוקפנות והעוינות של הפרוגרסיבים אינה מופנית כלפי טרוריסטים מוסלמים למשל, אלא כלפינו, אנשי המוסר היהודי, משום שתרבותנו מחייבת אותנו לשפוט מוסרית את מעשיהם של אותם טרוריסטים, מתוך הכרה בכך שיש לאותם טרוריסטים חופש בחירה ברוע. עבור הפרוגרסיבים, ההכרה בחופש הבחירה היא הכרה בכך שלעולם האדם יוותר פגום ורק מאמץ מוסרי אישי ותרבותי יוכל לנסות ולהתמודד עם מימדי הרוע; אוטופיה לא תהיה כאן לעולם, וסבבים של מלחמות יהיו גם יהיו, לעד.

    ====

    מהו ההבדל המהותי ביותר בין השמרנים והפרוגרסיבים?

    אם המוסר האנושי קבע את המוסר בציווי ״לא תגנוב״ ואת המפר אותו כמי שמוטלת עליו סנקציה משום שנכנע לחולשתו, הרי שקרל מרקס מתח את המוסר הזה לאבסורד בכך שקבע כי עצם היכולת לרצות רכוש אינה תכונה אנושית ראויה, וכל מי שנושא את התכונה הזו, משל היה יהודי הנושא גן יהודי, אינו זכאי להיקרא אדם.

    ובהתאמה לניאו-מרכסיזם של ימינו, או הפרוגרסיביות העכשווית, אם המוסר האנושי קבע את המוסר בציווי ״לא תרצח״, ואת המפר אותו כמי שמוטלת עליו סנקציה משום שנכנע לחולשתו, הרי הפרוגרסיבי מתח את המוסר לאבסורד בכך שקבע כי עצם היכולת לרצות לרצוח או אפילו להרוג מתוך הגנה עצמית, עצם הרצון להיות בכלל עוין למישהו, למשל לגנות אותו על מוסריותו הקלוקלת, כל אלו נובעים מתכונה שאינה תכונה אנושית ראויה, וכל מי שנושא את התכונה הזו אינו זכאי להיקרא אדם.

    המוסר של עשרת הדיברות, בן אלפי השנים, עליו מיוסדת הציויליזציה המערבית, הוחלף אצל הפרוגרסיבי בנסיון לשבח את גזע האדם כך שתוסר ממנו התכונה היסודית המאפשרת את החטאים שאיתם מתמודדת האנושות מזה אלפי שנים, ומי שלא יסכים להיות חלק מן הגזע העליון המשובח, דינו השמדה.

    זו המשמעות והתכלית של ״יצירת המציאות״ הפרוגרסיבית.

    עכשיו אתם מבינים מדוע אין לפרוגרסיבי בעיה לשלוט בחייהם של בני האדם ולקבוע להם בדיוק מה לעשות ומה לא: הרי באוטופיה של הפרוגרסיבי אין צורך בעשרת הדיברות משום שלאדם אין יותר חולשות שהוא נאלץ להתמודד איתן; אין לו גם רצונות סותרים או צורך בחופש בחירה, משום שממילא אינו יכול לבחור ״לא נכון״: ישנה רק בחירה אחת אפשרית, והיא הבחירה בטוב, משום שהמשיכה לרע לא קיימת יותר בטבע האדם.

    עולמו של האוטופיסט הפרוגרסיבי הוא עולם שבו הוסרה כל אחריות מן האדם הפשוט, כי אין צורך יותר במוסר; עשרת הדיברות מייצגים את ״העולם הישן״ שבו האדם היה עדיין פגום.

    באוטופיה הפרוגרסיבית כולם טובים; לאף אחד אין עוינות כלפי אף אחד ולכן ממילא אף אחד לא יעשה שום דבר רע לאף אחד: לא ירצח, לא יגנוב, לא ינאף, לא יענה ברעהו עד שקר, לא יחמוד.

    האדם הפרוגרסיבי הוא אדם מהונדס-שפה, שבעזרת תעמולה מתמדת יהפוך/הפך זה מכבר לאדם שאוהב את כולם, שאין בו שום יכולת להיות עוין כלפי אף אחד משום שאין לו תאווה לרכוש תרבותי משלו, לזהות תרבותית יחודית.

    עכשיו אתם גם מבינים מדוע ״הגבר המערבי הלבן״ הוא מושא להתקפה: הוא מייצג היסטורית (לכל הפחות) את היצירה ואת הכוח, את האנרגיה ליצור ואת האנרגיה להרוס, משום שלאדם ניתן חופש בחירה. ״לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשל בו״. סירוס הגבריות הוא חלק מן ההינדוס.

    אהבתי

  4. מסכימה לגמרי ולדעתי משלים את הטיעונים שלי. הפרדוקס המרקסיסטי לעניין טבע האדם ( המרקסיזם הלך רחוק עוד יותר מההשערה שלך. הטיעון הוא שאם היה לאדם טבע, משמע, האדם אינו חירות. לכן לא יתכן שלאדם יש טבע בכלל, (והפוסטמודרניסטים יוסיפו, שמה שנקרא "טבע האדם" אינו אלא סך כל התכונות שמוסד כוח קבע – שזה טבע האדם) וכך שוב בערבוב בין רצוי ומצוי ( לא מתאים לתיאוריה שלאדם יהיה טבע, אז אין לו) – היה נוח מאד להתעלם מעובדות בסיסיות כרצון בקניין, בטבע האדם (ומנגד, משום מה האדם הוא שוחר שלום וחירות, מטיבו, שאין לו) – אלא, ופה הפרדוקס – אם האדם מתאים לקומוניזם – לא צריך קומוניזם. האדם, בכללותו, היה פועל מתוך חירות עצמית וללא כל כוונה זדונית גם בחברה קפיטליסטית, שלמעשה לא היתה אפשרית בכלל – אף אחד הרי לא באמת רוצה לנצל אף אחד אחר. אבל אם בכל זאת אנשים כן מעדיפים אינטרסים אישיים צרים – אז לקומוניזם אין שום היתכנות.

    אהבתי

  5. גם האוניברסיטאות ומוסדות אחרים להשכלה גבוהה איבדו את הקריטריונים המדעיים-אוביקטיביים. אם בעת המודרנית חשבנו שמוסדות אלו אמונים על מחקר מדעי-אוביקטיבי ככל שבן אנוש יכול להגיע אליו, הנה זה מכבר בעת הפוסט מודרנית חוגים רבים כגון מדעי המדינה ולימודי המגדר נסחפו לעולם הרגש ולאימוץ נרטיבים רגשיים של קורבניות.

    אפילו תנאי הקבלה למוסדות אלו לא תמיד מבוססים על נתונים ממשיים ועל כלי ניבוי להצלחה בלימודים שעד כה לא נמצאו טובים מהם – הפסיכומטרי וציוני הבגרות – אלא שהחלו להיות אפליות "מתקנות" כחלק מתנאי הקבלה. כך קורה שערבי, גם אם לא שרת בצבא כמו ברוב המקרים, עלול להתקבל ללימודי רפואה במקום יהודי ששרת שלוש שנים בצבא וציוניו בבגרות ובפסיכומטרי גבוהים יותר. אלו קריטריונים רגשיים לחלוטין לקבלה לפקולטות שונות. ועוד לחשוב שלמי שלא שרת בצבא היה יתרון של שלוש שנים נוספות להשלמת בגרויות.

    בדומה לאלו הטוענים שהם "סופר פלורליסטים" אך בעצמם נוהגים ההיפך מכך. ובדומה לאלו הטוענים שאין בנמצא שום אמת ואין שום ערך עליון ואין משמעות אוביקטיבית למילות החוק אך בעצמם קובעים אמיתות, ערכים ופרשנויות "מוחלטים" משלהם. בדומה לכל אלו שמאלנים רבים מאד (למעשה רובם) דוגלים למשל באותה אפליה "מתקנת" כנ"ל אך ספק אם הם עצמם היו מוכנים ללכת לרופא שהתקבל ללימודי רפואה רק בגלל אפליה "מתקנת" ולא כי הוא באמת מוכשר. בסופו של דבר השמאל הפך למחנה שלא רק שאינו מתקן עולם אלא רק מזיק יותר משמתקן בכל המישורים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: