כך הופכת רוח למחלת רוח

מדי פעם אני מנסה לחשוף את תבניות המחשבה שהפכו את השמאל למחלת רוח (כמעט כל מי שלמד מדעי הרוח הותנה לה, פבלובית) . ופה נמצאת אחת מהתבניות הבסיסיות. אנא הקדישו כמה דקות – ומפה ולהלאה – התבנית הזו לא תבלבל אתכם יותר.
קראו את המופיע בהדגשה ממאמר ב"הארץ" (איך לא) מאת מרדכי קרמניצר (נו, מי אם לא) ועמי איילון:
קרמינצר
זה תבנית קבועה של מניפולציה רטורית אופיינית לנאו-מרקסיסטים
אם [פעולה של יריב פוליטי] נראית טוב, אז האמת היא ש[היא] עוד הרבה יותר גרועה, אפילו ממה שחשבנו קודם.
התבנית הזו אופיינית נולדה כתפיסת עולם דיאלקטית ב"פנומנולגיה של הרוח" של היגל. והועתקה על ידי מרקס תוך היפוך מוחלט (כי היפוך מוחלט זה בדיוק מה שדיאלקטיקה מאפשרת) ויצר לוגיקה חדשה, בעלת עוצמה אדירה – שביכולתה להניב כל מסקנה נתונה מראש. (ברור כבר מכאן, שהליך ממשי של גזירת מסקנות -אין פה)
הדיאלקטיקה מטריאליסטית (תפיסת העולם של מרקס) תופסת את העולם כמתקדם תמיד בכל אספקט במציאות – על פי הכלל ששני ניגודים נאבקים אלו באלו, ומתהפכים עם הזמן :"כל פעולה יוצרת ריאקציה " (רעיון הסינתזה של היגל נזנח במרקסיזם)
כך שבתור התחלה, גם אם הכותב מאמין בשטויות שלו, נחוץ להבהיר לו שמאחר שאנחנו לא אמונים על תפיסת עולם מרקסיסטית, אין לנו שמץ סיבה לאמץ  לוגיקה הנובעת מתפיסות מרקסיסטיות.
בתפיסת העולם הזו משתמשים בתור תחליף ללוגיקה של אריסטו.
שלושת כללי הלוגיקה של אריסטו:
1. דבר זהה לעצמו
2. דבר לא יכול להיות גם אמת וגם שקר (או – גם הוא, וגם לא הוא – בו זמנית)
3. ואין אפשרות שלישית (כלומר, שום דבר לא יכול להיות שום דבר אחר – למעט או הוא, או לא הוא)
הלוגיקה דיאלקטית הכניסה למשוואה את התפיסה שכל דבר מתהפך סימטרית עם הזמן, כך ש:
1. כל מה שזהה לעצמו – יהיה יום אחד ההפך מעצמו
2. כל דבר הוא גם הוא, וגם היפוכו – אם נמתין מספיק זמן (ומאחר שכך, גם עכשיו הוא היפוך-עצמו, בפוטנציה)
3. במהלך הזמן: כל דבר הוא גם אמת וגם שקר וגם אפשרות שלישית (סינתזה). ולכן כל דבר הוא גם אמת וגם שקר, כשאחד מהם ממשיים ושני קיים כפוטנציה.
הלוגיקה הדיאלקטית היא השלמות בתכלית. זו של אריסטו מתמטית מדי- ולא לוקחת בחשבון את ממד הזמן ואת מורכבות הקיום.
הלוגיקה הדיאלקטית, לעומת זאת, מכילה את כל מורכבות הקיום, והיא אפילו אינטואיטיבית לנו:
 כל מה שנולד- ימות. המחלה הסופנית המוחלטת – היא הלידה. אי אפשר למות בלי להיוולד, ואין חיים שבסופם אין מוות. חיים הם מוות בפוטנציה. שלטון ימין מכיל בתוכו את שלטון השמאל, כריאקציה שתגיע בהכרח. "ככל שיהיה רע יותר עכשיו כך יהיה טוב יותר בעתיד" הבטיח לנין לעמו, לאחר המהפכה, (שהתבססה בין היתר על ההתנגדות לכך שהדת מבטיחה את הטוב אחרי החיים ואילו אנחנו רוצים את הטוב עכשיו…)
מה שהופך את הדיאלקטיקה לקשקוש מוחלט הוא העובדה שהיא מושלמת. כי נכון תמיד שמה שנולד ימות. נכון תמיד, שאם תזרקו מטבע ותקבלו פאלי- זה אומר שבקרוב תקבלו עץ.
אבל כל חווית החיים נמצאת בדיוק באי הידיעה  מתי פאלי יהפוך לעץ, מתי חיים יהפכו למוות. בני אדם לא חיים את כל הפוטנציאל האפשרי של תופעה, אלא רק את זו- שהתממשה. 
לוגיקה דיאלקטית לא מוסיפה דבר להבנת החיים. היא בבחינת האמירה הנכונה תמיד, כדוגמת ססמת שדרני הכדורגל : "הכדור הוא עגול והכל עוד יכול לקרות". וזהו.
אבל בינתיים, אלו שהמוח שלהם ספג דיאלקטיקה (שמאד מאד קורצת ליהודים, בשל גן הפלפול התלמודי שלנו) הבינו את היתרונות הרטוריים הטמונים בה:
בכל רגע נתון אני יכול לארגן את התחביר של המשפט (ואת הנרטיב) כך, שאמת תהיה שקר ושקר יהיה אמת – כרצוני.
בכל רגע נתון, אני יכול לקרוא לפלי -"פלי" , או לקרוא לפלי "עץ" (שיתממש ללא ספק מתישהו)
בכל רגע נתון, אני יכול לראות בעובדה- אמת, או באותה עובדה- שקר עתידי. ואף גרוע משקר
————————
חשיבה מסוג שכזה הופכת את המוח לגמיש יתר על המידה. זה אחד מסודות הקסם וכוח המשיכה של השמאל. כשהשמאל טוען, שהימין לא מבין מורכבות, כוונתו היא שהימין לא מסוגל, מפאת הצמדות בוקית לאמת הכובלת, לנסח משפטי שקר מרהיבים, שנמשמעים כמו הליך הסקת מסקנות, רק שהמסקנה ידועה מראש וכל מה שנותר הוא – להתאים ניסוח שישעבד את העובדות למסקנה.
דיאלקטיקה כזו  מאפשרת תחביר שכזה:
1. היה ויריב פוליטי (רע מראש) עשה משהו רע – אזי  ברי, שעשה משהו רע
2. אם לעומת זאת, הרע מראש עשה משהו טוב (למשל העניק הטבה למי שפעל לטובת המדינה) אז – זה לא רק לא טוב, אלא זה אפילו גרוע יותר ממה שחשבנו קודם!
כך בעזרת לוגיקה שמאפשרת להם תמיד לגזור מסקנה ניתנת מראש- תמיד ניתן לסבך דברים בהפוך על הפוך:
אם נתניהו (הרע האפריורי ) צ'יפר מישהו שפעל לטובת המדינה בניגוד לכללים – אז – זה עדיין שוחד (כי רע הוא לפעמים באמת רע) וגם עוד משהו , גרוע יותר, (כי הוא ניצל בציניות את הצורך לפעול לטובת המדינה – לטובת שוחד….)
בלוגיקה אריסטוטליאנית (למעשה, היחידה שאשכרה פועלת ) – זה קצת יותר פשוט:
1. ראש ממשלה אמור לפעול לטובת המדינה
2. ראש הממשלה העניק למישהו הטבה
3. ההטבה היתה תמורה על פועלו למען המדינה
מסקנה: לא שוחד
לחלופין, אפשר גם להשתמש בכך הפוך, אם רוצים להשיב להם באותו מטבע בעל שני צדדים בו זמנית:
טיעון נגדי :
אם ראש הממשלה (שהוא טוב, מראש) לקח שוחד ממש, זה לא רק רע, אלא פי שניים יותר טוב: הוא גם תיגמל את עצמו, כלומר, תיגמל מישהו שהוא טוב למדינה, וגם קנס, בו זמנית, מושחתים נותני שוחד.
המשפט הזה נכון ממש באותה מידה, שהמשפט של קרמינצר נכון, ועל פי אותה שיטה בדיוק.
לכן, כשאתם פוגשים במשפט שברור שהוא משתמש בלוגיקה-הופכית כדי להגיע למסקנה ידועה מראש:
1. הבינו שמדובר בשקרן
2. שהמוח שלו לא רלוונטי אליו
3. תבינו בדיוק את המהלך
4. הציגו בפניו טיעון נגדי שמשרת את המסקנה שלכם בשיטת המרמה של היריב
5. הניחו ליריב לגלות כך את המניפולציה שלו עצמו
6. הגישו לו מגבון לח והחמיאו לו על היכולת הפתאומית לזהות את הבולשיט שהוא נוהג לשלשל על ראשינו ללא שליטה על סוגריו
הנה כל המאמר. מוזמנים למצוא בו את התבנית ההופכית שנמצאת כמעט בכל משפט :  "אם זה טוב אז זה עוד יותר רע". תהנו
52333364_2291920127744695_705294648603574272_n
מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “כך הופכת רוח למחלת רוח

הוסיפו את שלכם

  1. ערב טוב, מאמרך המעמיד את אריסטו מול מרקס אהוב עלי.

    כרגע, בלי לציין את המקור כדי לשמור על ההפתעה וכדי למנוע חדירה של ידע קודם כלשהו לבחינת הנושא, מצ"ב צ'ופר כאות תודה.

    אני מקווה שתהני מהסיפור, גם אם הוא לא בדיוק סוג הדברים המקובלים עלייך.

    This is the way in which history should be studied in order to gain insight into the working of human forces and the part they play in history.

    Now let us take another case. — It happened that peculiar circumstances drew my attention to certain events that occurred in the region we should now call the north-east of France. These events also took place in the 8th–9th century — a little later, however, than the time of which we were just now speaking. It was before the formation of large States, in the days when events took place more within smaller circles of people.

    In the region, then, which today we should call the north-east of France, lived a personality who was full of ambitions. He had a large estate and he governed it remarkably well, quite unusually systematically for the time in which he lived. He knew what he wanted; there was a strange mixture of adventurousness and conscious purpose in him. And he made expeditions, some of which were more and some less successful; he would gather soldiers and make predatory expeditions, minor campaigns carried out with a small troop of men with the object of plunder.

    With such a band of men he once set out from north-east France. Now it happened that during his absence another personality, somewhat less of an adventurer than himself, but full of energy, took possession of all his land and property. — It sounds fictitious to-day, but such things actually happened in those days. — And when the owner returned home — he was all alone — he found another man in possession of his estate. In the situation that developed he was no match for the man who had seized his property. The new possessor was more powerful; he had more men, more soldiers. The rightful owner was no match for him.

    In those times it did not happen that if anyone were unable to go on living in his own home and estate he immediately went away into some foreign country. The rightful owner was an adventurer, certainly, but emigration was not such an easy matter then; he had neither the wherewithal nor the facilities. And so he became a kind of serf, he with his followers — a kind of serf attached to his own estate. His own property had been wrested from him and he, together with a number of those who once used to accompany him on adventures were forced to work as serfs.

    In all these people who were now serfs where formerly they had been masters, a certain attitude of mind began to assert itself, an attitude of mind most derogatory to the principle of overlordship. On many a night in those well wooded parts, fires were burning, and round the fires these men came together and hatched all manner of plots against those who had taken possession of their property.

    In point of fact, the dispossessed owner, who from being the master of a large estate had become a serf, more or less a slave, filled all the rest of his life — as much of it as he was not compelled to give to his work — with making plans for regaining his property. He hated the man who had seized it from him.

    And then, when these two personalities passed through the gate of death, they experienced in the spiritual world between death and rebirth all that souls have been able to experience since that time, shared in it all, and came again to earth in the 19th century. The man who had lost home and property and had become a kind of slave, appeared as Karl Marx, the founder of modern socialism. And the man who had seized his estate appeared as his friend Engels. The actions which had brought them into conflict were metamorphosed in the course of the long journey between death and a new birth into an impulse and urge to balance out and set right what they had done to one another.

    Read what went on between Marx and Engels, observe the peculiar configuration of Marx's mind, and remember at the same time what I have told you of the relationship between these two individuals in the 8th–9th century, and you will find a new light falling upon every sentence written by Marx and Engels. You will not be in danger of saying, in abstract fashion: This thing in history is due to this cause, and the other to the other cause. Rather will you see the human beings who carry over the past into another age, in such a way that although admittedly it appears in a somewhat different form, there is nevertheless a certain similarity.

    And what else could be expected? In the 8th–9th century, when men sat together at night around a fire in the forest, they spoke in quite a different style from that customary in the 19th century, when Hegel had lived, when things were settled by dialectic. Try all the same to picture to yourselves the forest in north-eastern France in the 9th century. There sit the conspirators, cursing, railing in th

    ממקור נוסף ( ויש גם בעברית):

    Let me give one more example. — In the eighth/ninth century A.D., in the region that we should today call the North East of France, there lived a personality who in those days would have been considered a well-to-do landowner. But he was adventurous and went out on predatory expeditions in the neighbouring provinces. Incredible as it seems today, such things as the following did happen in those times. — He would leave his house and estate and wage campaigns sometimes more, sometimes less successfully in the neighbouring districts. On returning from one of these expeditions he found that he had been robbed of his property; another man was in possession and he had so many soldiers and weapons that the property could not be wrested from him by its rightful owner. There was no place to which the latter could go and he became a serf — as it would have been said later on — of the one who had dispossessed him. And so a strange relationship developed between these two men. The former owner of the estate was obliged to reverse his position. The property that had once been his now belonged to someone else and he himself was in the position previously occupied by the new owner. He (the former owner) and like-minded companions would hold all kinds of meetings — as we should call such gatherings nowadays — in the neighbouring forests by night, voicing vehement resentment against the one who had taken possession of the property and against conditions where such things were tolerated. The intense resentment and the things that were said at that time as an expression of it are an interesting study.

    I was able to follow the paths taken by these two men who passed through the gate of death in the ninth century and were born again in the nineteenth. The one who had been an owner of property of which he was afterwards dispossessed, appeared as Karl Marx, the founder of socialism in the nineteenth century. However greatly the outer circumstances differ, speculation leads nowhere. But by following certain underlying currents we find in the dispossessed landowner of the ninth century the soul of Karl Marx in the nineteenth. The one who had persecuted and abased him so cruelly in that earlier century became his friend Friedrich Engels. There is no question of sensationalism here but of understanding life and history from the concatenation of circumstances in earthly existence.

    Such matters must be taken with deep earnestness, unmixed with any trace of sensationalism. In this example we have an illustration of European spiritual life, but it was into this spiritual life that Arabist trends were inculcated. In the modern age too, a great deal of Arabism will be found — but in a quite different form.

    Now a predecessor of Haroun al Raschid, one of the earliest successors of the Prophet Mohammed in the seventh century A.D. was Muawiyah. He was a remarkable personality who longed to make conquests in the West but achieved little; his inner longing for the West could not find fulfilment, but he was still aware of the urge towards the West when he

    ⁣נשלח מ-Blue ​

    אהבתי

  2. גלי,
    כל כך נהינתי . חיבור מאוד אינטיליגנטי ברור ויפה.
    נ.ב.עורך דין עדי בן חור ( יש לו עמוד בפייס:Adi Ben Hurd Adv. מרכז תביעה מגד הפייס . אולי שווה לך לפנות אליו?

    אהבתי

  3. עיינתי ברשימותיך. אני השמאלן, לפי שיטתך, מטומטם, חולה רוח, שקרן וכו… כל שנותר לך הוא לקרוא להשמדתינו הפיזית.
    בבקשה אל תמשכי את זה יותר מידי, אני ממש לא רוצה לחיות בעולם עם נבלות כמוך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: