אקטיביזם כמטרה בפשיזם ובשמאל

לפני כעשור, בעודי שמאלנית בעצמי, כתבתי מדי פעם לאתר שמאלני בניהולה של גברת, שכבר אז חשבתי אותה למטורללת. אבל האתר היה טוב. התקשרתי אליה יום אחד לאחר שפרסמה מאמר מתלהם הקורא לאקטיביזם שיכפה על הממשלה למממן אמנים מהקופה הציבורית כי "אמנות חייבת להיות חופשית". זה היה בעקבות הזעזוע שלה לגלות שמירי אלוני הגיעה לפת לחם (ומעניין אם היא נלחמת באותה נחישות למען דודו אלהרר, למשל)

קראתי והתקשרתי אליה, להסביר לה שהיא מביסה כך את מטרתה, משום  שאם המדינה תממן אמנים, המדינה גם תחליט מיהו אמן. והפיתוי יהפוך את כל האמנים למשרתי שלטון (לא היה לי מושג אז כמה תבוסתני ורופס שלטון הימין).

בתגובה,  פתחה ג'ורהוצווחה עלי, כהאי לישנא:

"אז מה את מציעה לעשות?????!!!!!!!"

"למי קראת פשיסט" של ג'ונה גולדברג מתחקה אחר שורשי השמאל- ומראה, שכל זרם בשמאל – שורשיו מעוגנים עמוק בתוך הפשיזם.

ישנה בעייתיות מסויימת בתיאוריות כאלו, אם כי  לא חולקת על העובדות, משום שרעיונות הם  דינמיים.  ניתן להראות בקלות שלכל רעיון טוב יש רגע הולדת מפלצתי, ולהפך. רעיונות מתפצלים ללא הרף, משתנים, מתהפכים,נשאייהם מתחלפים, לרעיונות יש חיים משל עצמם. אבל   כשהם הופכים לאקטיביזם רדיקלי, בשיטות אלימות, כשערך מסוים הופך לקדוש – בין אם הוא קדושת המדינה או קדושת האוטופיה המרקסיסטית – אז ערך חיי הפרט הופכים זולים יותר – וגם אם המטרה המוצהרת היא חירות וזכויות. כשקיימת אפשרות לטוב שבכל העולמות – ערך חייו של פרט העומד בדרכה של השלמות – קטן ביחס ישר לשלמותו של אותו גן עדן עלי אדמות.

אבל עיקר כוחו של הספר, ההופך אותו לספר חשוב מאד, הוא  בהבחנות מבריקות רבות בתופעות המסוכנות של הרדיקליות השמאלנית-פשיסטית. כמי שבילתה בשמאל כל חייה – אני מזדהה לגמרי עם הלכי הרוח שהוא מצביע עליהם. הייתי חלק מהזוועה.

אחת ההבחנות שמעולם לא עמדתי עליהן, והיא נכונה מאין כמוה, היא ההבחנה  שמה שמאפיין מהפכנים פשיסטים ומרקסיסטים הוא הקריאה התמידית לפעולה.

לא משנה איזו פעולה, או מה מטרתה, או האם היא מונעת מערך כלשהו, שמא מביסה את מטרתה. העיקר –  לפעול. לשנות. כל רגע הוא מצב חירום המחייב פעולה-  ועכשיו! שלום- עכשיו, ולא חשוב אם תמותו – מחר. "סייעו  לפליטים"  ולא חשוב אם חלקם פושעי מלחמה וכולם פולשים כובשים. "הלאה הכיבוש" גם אם  נסיגה תביא למלחמה שתכחיד את הכבושים המשוחררים. בעד למימון ממשלתי לשם חירות האמנות, לא חשוב שהתוצאה תהיה הפוכה. הפגינו למען השתמטות מצבא הכיבוש, ובעד גיוס חרדים בכפיה לאותו צבא! צאו להפגין מול ביתו של עובד מדינה כדי לכפות עליו לממש את הדמוקרטיה – על פי רצוננו. הלחמו למען צדק חברתי למרות שאין לאף אחד מושג מה זה אומר. העיקר – הלחמו! השתיקו כל מי שאנחנו אומרים שהוא נגד חופש ביטוי, היו אלימים כלפי מי שנגיד לכם שהוא אלים. שנאו את אלו מלאי השנאה. עשו משהו, למען השם! צאו לרחובות בשם הצדק המוחלט, האמת המוחלטת וכנגד הדת האורתודוקסית שמאמינה בקיומם של אמת וצדק מוחלטים!

לפעול, לעשות!  כנגד  מיליטריזם או מאבק לגיוס נשים לקרבי, גם וגם. העיקר הוא המאבק. כי אחרת יהיה אסון.  איזה?  כלשהו. לא לחשוב – לעשות! ומי שמעז להצביע  על כך שעשייה מסוימת היא חסרת תוחלת ותכלית הוא תמיד ריאקציונר השם מקלות בגלגלי המהפכה.
איזו מהפכה? מה זה משנה? לעשות, לא לחשוב! לעשות! לשנות! שום דבר לא יעצור את פני ההסטוריה. לנו העתיד – הנוער לשלטון. שמש חדשה, מלאת זעם, תעלה על אפו וחמתו של העולם הישן!

שמענו את זה אפילו בדו-קרב בין פיטרסון לז'יז'ק, שבו האחרון הסכים עם כל הטענות של פיטרסון – ובכל זאת התעקש – שנחוצה פעולה. שדרוש שינוי. לא אמר איזה שינוי, לאיזו מטרה, ואיך הוא יושג ומה יהיו תוצאותיו. גרועות, קרוב לוודאי, אבל חייבים לעשות משהו!

בשמאל ובפשיזם המצב הוא תמיד מצב חירום, הדורש פעולה, טוען גולדברג. וזה כל כך נכון.

הרברט מרקוזה פותח את "האדם החד ממדי" בטענה שממשלות פשיסטיות לנצח יפחידו את  הציבור מקיומו של מצב חירום לאומי, ויצירת מצג שווא של סכנה קיומית כדי להצדיק את רודנותם. באופן מוזר קצת ההבחנה שלו התייחסה למלחמה הקרה  כמצג השווא המלאכותי של ארה"ב). ולאחר הפתיח הזה,  כל הספר אינו אלא מסע הפחדה מתמשך מפני מצב  חירום "ממשי"  – הקפיטליזם שלא הראה כל סימנים של סכנה ממשית, במיוחד לא, יחסית למשבר הטילים בקובה…) . הטריק המתוחכם של מרקוזה  היה "העדר" קריאה לפעולה תוך  "הודאה" בחוסר אונים במצב כל כך אבוד. הספר הזה היה אחד הזרזים המשמעותיים ביותר למהומות הסטודנטים ב-1968 בארה"ב, צרפת, גרמניה ועוד מקומות.(בשנות השישים לישראל היו בעיות קיומיות יותר, ולכן האפנה פסחה עלינו אז).

הלך הרוח הזה אכן אופייני לכל מה שהכרתי בשמאל.

פעולה היא כמובן דבר מבורך, כשהיא נחוצה.
כשהקדים לה תכנון, כשיודעים לאן רוצים ללכת ומה תהיה התוצאה המשוערת.
פעולה רק על מנת לשנות רדיקלית מצב קיים –  במקרה הטוב תביס את עצמה. אך במקרה הנפוץ יותר – היא תחריב את הקיים ותשאיר חורבן.
זו המטרה האמיתית של מהפכנים ושל תאבי שליטה על בני אדם (ולרוב, אין כלל הבדל)- הם לא רוצים לתקן, אלא להרוס מהיסוד.
הערכים שבשמם הם פועלים היום: תקינות פוליטית, "מאבק בהתחממות גלובלית", "התחשבות ברגשות מיעוטים מודרים", חופש ביטוי (רק לעצמם ולמתועבים מבין אויבי הסדר הקיים) דמוקרטיה (כל עוד הם לא  בשלטון), "פלורליזם" (סלקטיבי,הפועל רק לטובת המחריבים) – כל אלו אינם ערכים אמיתיים של השמאל – הם כלים להשגת כוח.  (במרבית המקרי, כששמאל קיצוני תפס את השלטון, הפעולות הראשונות שלו היו להדביר מתנגדים פוליטיים, לרמוס את זכויות הפרט, לאסור כל צורה של פלורליזם וחופש ביטוי ואפילו את החופש להתארגנות איגודים מקצועיים).

ההבחנות הללו חשובות מאד לכל מי שמתווכח עם שמאלים, שברובם הם רק נשאי חיידק המהפכה מבלי לדעת זאת.) . הגיון וחשיבה עקבית נעדרים מוויכוחים כאלו. אלו הם כלי התבונה שנועדו להבטיח, שאמצעים יפגשו את המטרה. אלא, שמי שמניע תנועות שמאל רדיקליות – שאינן שונות במאום מתנועות פשיסטיות רדיקליות – לא בתכנים ולא באמצעי פעולה – אינו מכוון לתקן את הקיים אלא להרוס הכל כדי לארגן מחדש את ההירכיות כך – שיציבו אותם בראש פירמידת הכוח. לכן המטרה המוצהרת, מה שלא תהיה-  איננה המטרה האמיתית. הערכים – שהם הדבר שאמור להיות המחוג של המצפן המורה תמיד על צפון אחד- אינם ערכים עבור המהפכן  – הן  טקטיקות. טקטיקות משתנות, ערכים לא אמורים להשתנות.  הערך היחיד שלא משתנה בשמאל הוא התביעה לשנות, להרוס את הקיים – כל שאר "הערכים" משתנים בהתאם לאפקטיביות שלהם למטרה האחת: צבירת כוח פוליטי לשינוי המצב.

איזה שינוי?

מי יודע? ולמי אכפת?

כשהשלטון יהיה בידנו, הוא יהיה בידי ה"טובים" והטובים – יעשו את הטוב. מה שהוא לא יהיה. כמו שעשו בבריה"מ, סין וקמבודיה. כי המפלגה תמיד צודקת. ומה שהמפלגה עושה – זה ייחשב לטוב.