שינוי רדיקלי זה האויב המוחלט

"השינוי במפה הפוליטית  חייב להיות רדיקלי ולא רק קוסמטי."

טוען ד"ר כרמי , פסיכולוג קליני וממקימי "אימות", עמותת אנשי בריאות הנפש למען השלום (לצערי זו לא הלצה).במניפסט הרדיקלי "עם חד"ש לא עם העבודה" ב- איך לא – "הארץ".

והוא מפרט:

"שינוי כזה לא יחולל נסים בטווח הקצר, אבל יוכל להוות בסיס לשינוי בקנה מידה גדול, אם וכאשר ייווצרו התנאים לכך, כאשר החברה הישראלית, הפוסעת אל עברי פי פחת, תיקלע למשבר חמור ולמבוי סתום".

כרגיל, שאיפת כל המהפכנים הרדיקלים למשבר טוטלי חמור.  ומשאלת מבול פתולוגית מתחילה, כתמיד, לבצבץ מבעד לקשת האוטופיה שבענן. והוא מוסיף:

"הזדהיתי ביותר עם דבריה האמיצים של רוית הכט, שבמאמרה "דרוש שינוי דנ"א" שירטטה בכמה משפטים נוקבים את הכיוון היחיד שיכול להוליך לשינוי אמיתי".

הסיבה לנחיצות השינוי הרדיקלי לטענת רופא הנפש נובעת מתוך דיאגנוזה מקצועית:

"ממחלות עמוקות הרבה יותר שבהן חולה החברה הישראלית ברובה הגדול. בין המחלות האלה אפשר למנות גזענות ושנאת ערבים פתולוגית, שנאת השמאל וכל מי שמזוהה אתו, שנאת התקשורת ומערכת המשפט."

לפני הכול ראוי לשים לב מיהם הגורמים הרדיקלים  התומכים בבית המשפט במתכונות הזו. אלו הם  הגורמים האנטי-חברתים הקייצונים ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת,  וזה מעיד על העדר הלגיטימציה של בית המשפט הנוכחי יותר מכל מה שהיה יכול לטעון מקטרג.

נתחיל עם האמיתה המובנת מאליה– שכל חי שואף להתמיד. כל דבר בטבע, כולל פרט וחברה – שואפים באופן האלמנטרי ביותר להתמיד בזהותם, בקיומם, בחיים כפי שהם מכירים אותם, בחברה שבה בחרו לחיות ובאופנים הרגילים של חייהם.

שינוי הוא תמיד משבר.
גם כשהוא שינוי לטובה במונחים אובייקטיביים לכאורה. לעתים שינוי נחוץ ורצוי, לעתים הוא כורח מציאות.  (כמעט) בכל  מצב עניינים במציאות –שינוי רדיקלי הוא האויב המוחלט של הקיום עצמו (היוצא מהכלל האחד העולה על דעתי הוא מציאות של רע-מוחלט, כמו אושוויץ).

אלו, המבקשים לשנות רדיקלית את המציאות, מכריזים מלחמה כוללת על כל הקיים.
שינוי רדיקלי הוא, אכן, שינוי דנ"א.  שינוי כזה הוא הדבר האחד  – שמתוך ההתנגדות לו – נוצר  כל החי בטבע,  כולל בטבע האדם.
שינוי בטבע הוא תמיד תוצר של סלקציה אכזרית מאין כמוה. אבל אפילו בטבע האדיש  והאכזר אין שינויים רדיקליים. רק האדם יכול להמציא רוע עד כדי כך מוחלט – כמו לכפות על חברה שלמה, על כל פרט בה – להפוך להיות , רדיקלית, מה שאינו.

מלבד רוע, מאחורי ההצעה לשינוי רדיקלי עומדת כמות אינסופית של יהירות וטמטום רדיקלי.  משמעות ההצעה היא שמישהו, כמו הכותב המומחה לנפש האדם או שוטה מדופלמת כרוית הכט – מאמינים – בטיפשותם המתודית – שכל סוד הקיום מונח כבר בחיקם,וכל הידע הנחוץ  ליצירת חברה טובה יותר. ושדי בו להמר על הרס רדיקלי של חברה "מקולקלת".  בעוד שהרוב המוחלט עיוור, חולה, פתולוגי.

זה הצעה השקולה, בתחומו המקצועי, לחוות דעת למטופל:
אי אפשר לעזור לך. תתאבד ואז אברא משהו אחר לגמרי במקומך – מחדש.
למעט, כמובן, שקל יותר ליצור אדם שלם יש מאין, מאשר חברה עם מליוני ברואיים חדשים. אה, וגם לצפות שזה יעבוד. ולא סתם אלא – טוב יותר מהקיים עתה.

רופא הבהמות גם טורח להוציא דיאגנוזה לחברה הישראלית ברובה:

" גזענות ושנאת ערבים פתולוגית, שנאת השמאל וכל מי שמזוהה אתו, שנאת התקשורת ומערכת המשפט."

מעניין לגלות, שחוש ההבחנה של  אדם האמון על תורת הפסיכולוגיה אינו מגיע לדקויות כמו העובדה, שערבים הם האויב שרוצח בנו מזה 150 שנה. שאולי ישנו מרכיב ריאלי לחוסר החיבה שלנו לערבים שאינו נובע, בהכרח, ממניעים נפשיים כגון גזענות ושנאה.
האם כך הוא גם מתייחס למטופליו? האם גם בטיפול יתעלם מכל מרכיבי המציאות ויאבחן אדם כ"דכאוני" בשל אבלו על אובדן ממשי של אדם קרוב? או יאשים אותו  ב"שנאה פתולוגית" כשיכעס על מי שגרם לאובדן?

למעשה, כל עוד ערבים הם האויב, לא נוכל לדעת אל-נכון אם הניכור אליהם נובע מגזענות, שהיא תופעה נפשית של פחד לא רציונלי מזרים או סתם אי-אהבת אויב.
אדרבא, ערבים אינם זרים לנו. הם מוכרים עד זרא – כקולקטיב שהורג בנו ומגדיר אותנו כאויבו.

למרבה האירוניה אפילו הכותב מבין זאת, כשהוא מכנה את זוהיר בהלול, ערבי שזכה לזכויות יתר בחברה הישראלית ועדיין מצא לנכון לשלול את זכותה של מדינת היהודים להתקיים הוא מאשים את יו"ר "העבודה" בפיטוריו של "זוהיר בהלול, המתון שבמתונים בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל" (אגב, בהלול התפטר כמחאה על חוק הלאום ולא פוטר ממפלגת העבודה)

חוק הלאום, מטרתו היתה לחדש נדרים שעליהם נבנתה מדינת ישראל, לאור התקפות רדיקליות כמו אלו המוטחות עלינו חדשות לבקרים –מצד רדיקלים שכמותו – ובמימון בינלאומי נדיב. אם גם  הערבי הכי מתון שולל את קיומה של מדינת ישראל, קל וחומר לשיטתו של הכותב – ששאר האוכלוסיה הערבית קיצונית ורדיקלית אף יותר ממנו. כך שבמקרה הגרוע ביותר מבחינת הדיאגנוזה- השנאה הדדית, והיא מלבה את עצמה.

משום מה, בתיאוריה הרדיקלית שלו לערבים אין כל חלק בדינמיקה הזו. יתכן שזה משום שאינו רואה בהם בני אדם ממש, כאלו, האחראים למעשיהם ולמחדליהם, ושאינם רשאים להיחשב כסוכני מוסר? החברה הישראלית גזענית אולי, אך לדרגה כזו קיצונית של דה-הומניזציה – איון מוחלט של האדם הערבי לכלל קונסטרוקט מופשט המשמש רק כמושא לטענת על גזענות ישראלית -אף גזען מבטן ולידה עוד לא הגיע לרמה של גזענות רדיקלית שכזו.

אבל למה לדבר על שנאת גזענית, אם השנאה היותר מוצדקת היא לכל אדם, ללא הבדל דת גזע או מין –  המשדל ופועל לשם שינוי רדיקלי. זו פעולה עוינת שהופכת אדם לאויב הרבה יותר רדיקלי מאשר אויב חיצוני. מום ברוב המקרים אויב חיצוני אינו שואף להשמיד את כל המציאות כפי שהיא מוכרת לנו. שזו משמעות המילים "שינוי רדיקלי".

הכותב טוען גם, שנחוץ שינוי רדיקלי כי רוב החברה שונאת עיתונאים ואת בית המשפט. ובכן,פ סיכולוג יקר – לאיזה יחס היית מצפה כלפי  אלו –  הרוצים לחולל בנו שינוי רדיקלי?

מאחר שמתוקף כוח טבעי אלמנטרי – הכול שואף להשתמר – כל המאיים ממשית בשינוי אלמנטרי – הוא האויב המוחלט. בשעה שעיתונות ובית משפט ("3% הנאורים"- לא סתם נאורים, נאורים רדיקלית…) מכוונים ופועלים לחולל שינוי ברמת הדנ"א של העם – השנאה אליהם מוצדקת באופן רדיקלי. טקסטים כגון אלו הם הכרזת מלחמה טוטלית על "החברה הישראלית ברובה הגדול", ומדוע, איפוא, שהחברה הישראלית ברובה לא תשנא את אויביה הרדיקלים?

נאורות מעולם לא הוגדרה כאהבת האויב. למעשה, נאורות יצאה כנגד הנצרות – שאחד מערכיה הקדומים היה מתן לחי שניה (זה עבר להם מרגע שהיה להם הכוח להחזיר מלחמה).
גם הכותב אינו  נדמה כ"אוהב את אויבו" ולמעשה, מאחר שהחברה הישראלית היא האויב-  הוא שונא אותה שנאה רדיקלית. ולראיה, הוא מבקש לשנות אותה מהיסוד.

שאלות מענייניות עולת מכאן בנוגע למה, בדיוק, ביקש הכותב להשיג? אם ברצונו "להבריא"את החברה מהשנאה – מדוע איפוא, הוא מלבה אותה על ידי איום אולטימטיבי? או אם ברצונו עולם ללא אויבים, מדוע אתה מכריז מלחמה על החברה?

קשה מאד שלא לראות את הקשר הפתולוגי שעל פיו מתוך אותה מגלומניה חולנית שמניעה אותו להניח שרובה של החברה חולה אנושה,  ושרק הוא זה הרואה את האור ורק לו התרופה לרפא אותה  (ריפוי רדיקלי זה להרוג את החולה במטרה לברוא אחד אחר תחתיו), מגיעה גם משאלת מוות טוטלית – להרוס הכל, כנגד הכול – ע"י חבירה לאויביה המוצהרים של החברה. אני די משוכנעת שיש לזה מונח מקצועי מתחום בריאות הנפש. אולי הד"ר יוכל לסייע לנו למצוא אותו?

מאחר שפתח את  פמפלט השטנה כנגד "החברה הישראלית ברובה" בציטוט מאלברט איינשטיין. אני אסיים בציטוט אחר שלו: "היקום אולי סופי, אבל הטיפשות (והרשע) האנושי- הם אינסופיים"

מכל מקום, לא, ד"ר. לא החברה הישראלית ברובה היא החולה במחלה פתולוגית. זה רק אתה. וקומץ הרויט -כטים והאהרון-ברקים של העולם.

ולפחות אל תתמם. שנאה לכל מי ששונא אותנו עד לכדי ניסיון לשנות אותנו רדיקלית היא השנאה המוצדקת ביותר, וכשהאיום רדיקלי–השנאה מוצדקת באופן מוחלט. זה לא אנחנו. זה אתה.