כשכתבתי את הספר "הכול כתוב- קונספירציה של משחקי מילים" ידעתי דבר אחד בוודאות – שני הגיבורים לא יזכו לעולם לממש את משיכתם. למרבה תמהוני, הם מימשו כבר בעמוד מאה, בניגוד מוחלט לרצוני. אז תבעתי את המופקרים
בית המשפט לסכסוכים ספרותיים
בית הסופר תל אביב
בפני השופט הנכבד מר חיים לואיס בורחס
פרוטוקול תיק מס 455
הסופרת דלית סוטר
על ידי בא כוחה, עו"ד יונתן צ'לי
(להלן "התובעת")
נגד
נעמי מתוך "הכול כתוב" לסופרת סוטר – נאשמת 1
שוקה כרמל – מתוך "הכל כתוב" לסופרת סוטר – נאשם 2
שניהם יחד וכל אחד לחוד.
על ידי בא כוחם עו"ד בר גרינוולד
(להלן, "הנתבעים")
שלב עדויות – בתאריך 15/03/2007
התובעת עולה על דוכן העדים ומושבעת.
התובעת:
לאחרונה הגיעו אלי יותר ויותר עדויות לכך שהדמויות שלי עושות יד אחת כנגדי ונוקטות בפעילויות שלא אני כתבתי עבורן. באחד בדצמבר 06 , למשל, נעשה מעשה אהבה בין השניים בניגוד לרצוני ועל כך אין עוררין והברואים אף אינם מכחישים זאת..
עורכי הדין של שני הצדדים מאשרים כי אין עוררין על עובדת מעשה האהבה.
התובעת:
יש בידי מסמכים והוכחות לכך, שלא רק שלא כתבתי עבורם את הסצנה, אלא במפגיע ציינתי בכמה מקומות בתקצירים שלפני כתיבה, בסינופסיס ובעוד כמה מקומות, כי אהבתם בשום פנים ואופן לא תתממש.
הצדדים מאשרים את המוצגים: תדפיס מחשב עם הטיוטה הראשונה של כתב היד, שנשלח במייל לגיבוי ונושא את התאריך 3.5.04 , ותדפיס 'מאפיינים' של קובץ הנושא את השם 'סינופסיס', תאריך שינוי אחרון 7.11.06. ותוכנו.
התובעת:
ניתן לעיין גם בכתב היד המקורי ולהיווכח, כי מעולם לא כתבתי, לא רמזתי , בשום צורה ואופן על כל כוונה להפגיש אותם למעשה אהבה. להפך, דאגתי, שבכל פעם שתיווצר קירבה – היא תופרע- או שתסתיים במריבה. (מצביעה על מוצגים 12 א 12 ב 12 ג 12ד) חשוב לי לציין גם, שזה לא נבע מתוך רוע לב, חלילה, אלא שעל פי תפישתי הספרותית, מתח מיני מעניין הרבה יותר מאשר עצם העניין. ולמרות כל זאת, המרו את פי, החליטו השניים האלו לעשות את זה – עד העצם, וכאוות נפשם…!
השופט:
עורך דין צ'לי, אנא הבהר למרשתך, שאין זה מקובל לעשות שימוש בסקאז תל-אביבי, בפני בית המשפט…
התובעת:
סליחה כבוד השופט. אבקש רשות להמשיך, תודה. החירות שלקחו אלו על עצמם היא כל כך גדולה, שלא מן הנמנע שנעשה כאן שימוש בחומרים שמחוץ לכתב היד…!
השופט:
dues ex machine ?! גברתי, זו האשמה חמורה!
עו"ד גריוולד:
אבקש למחוק את ההאשמה הזאת מהפרוטוקול. אין היא מופיעה בכתב האישום המקורי ולכן הינה משום הרחבת היריעה.
השופט:
אם אכן נעשה כאן מעשה כזה, הוא מוטל רק לפתחה של התובעת עצמה. הדברים יישארו בפרוטוקול. (לתובעת): אנא, המשיכי.
עו"ד צ'לי:
כבודו, מרשתי כיוונה לאפשרות, שאולי מעורב כאן סופר נוסף….
השופט:
הבלים. עדיין לא התרשמתי, שמעורב כאן, ולו סופר אחד…. (לתובעת): המשיכי-נא"
התובעת:
בנוסף למעשה התועבה, שמעתי במו אוזני בכמה מקרים, את הברואים מביעים דברי כפירה..
השופט:
הגברת סוטר, אנא ממך. ראשית, לא הכרענו עדיין בסוגיה – האם הנאשמים אכן תרגלו בחירה חופשית כלשהי. ושנית, מכיוון שאף אחד מאיתנו לא התעלה, עדיין, לדרגתו של הבורא הכל יכול, המונח "כפירה" אינו ממין העניין כאן.
עו"ד יונתן צ'לי:
כבודו, הוא עצמו השווה בכתביו את מעשה הכתיבה למעשה הבריאה. הרשה נא לי לצטט מספרך "גן השבילים המתפצלים", עמוד 7….
השופט
עמיתי המלומד, הסבור אתה, שאני זקוק לציטוטך מכתבי?! (לקהל): רבותי, אבקש לרסן את פרץ החדווה.
השופט
אני הבנתי בהחלט למה אדוני מתכוון. אך הרשה לי להאיר את עיניך לעובדה שההשוואה הייתה למעשה הבריאה של מר ויליאם שייקספיר, ולא, עם כל הכבוד – לכל מעשה של כל מושך בעט זב חוטם…
עו"ד יונתן צ'לי:
ברור. ברשות בית המשפט, אם אפשר לבקש לקרוא בפני המליאה המכובדת את תמליל השיחה שנערכה בין הברואים. שיחה שנערכה במסעדה בקיבוץ דן ושהמשיכה בנסיעה במכונית. הנאשמים אינם מכחישים כי מדובר בהקלטה אותנטית של קולם הם.
עו"ד גרינוולד אישר את הקביעה האחרונה והשופט אישר את הקריאה. ה
וקרא על ידי מזכירת בית המשפט
תמליל השיחה בין הנאשמים , כפי שהוקלט:
הערה: נמחקו מהתמליל קטעי השיחה שאינם רלוונטיים למקרה, כגון אלו המתייחסים להבעת הנאה מהארוחה, וכמה בקשות להעביר את המלח.
שוקה: (מילה לא ברורה) ….קשה לי עדיין להאמין שאנחנו כתובים.
נעמי: למה?
שוקה: מה זאת אומרת 'למה'?
נעמי : מה קשה לך להבין? (מילה לא ברורה) ..מיליוני דתיים מאמינים שהם כתובים.
שוקה: לא הבנתי את הקשר
נעמי: הכל צפוי? הרשות נתונה? (מילים לא ברורות) …מאמינים שהכל כבר נכתב עבורם. והפטאליסטים למיניהם? אל תשכח גם אותם
שוקה : כן, טוב, לא חשבתי על זה ככה. אולי את צודקת. אבל הם לפחות כתובים על ידי יישות טרנסנדנטלית נעלה כלשהי. אנחנו- כתובים על ידי קופירייטרית משועממת!
התובעת
שמעתם!? שמעתם איך הם מדברים?! רק שתבינו עם מי יש לנו עסק!
השופט:
גברתי, הרשיני להזכירך, שאת עצמך כתבת אותם.
התובעת
זהו בדיוק, שלא!
השופט (למתפרע בקהל) :
כבודו מעוניין לנהל את הדיון במקומי? נא להמשיך בקריאת התמליל
שוקה: …אבל למה היא כועסת? הרי אין לנו דרך לעשות דבר שהוא מחוץ למרחב הדמיון שלה, למה שהיא עצמה כתבה? מה היא עושה, כותבת ומצטערת? ואנחנו אשמים?
נעמי: האמת, אני באמת חושבת, כלומר, אם לוקחים את האפשרות שאנחנו באמת כתובים… (מלמול לא ברור) …חושבת שמה שעשינו היה….מעל. מעל מה שהיא כתבה. כאילו……רצון חופשי? הכל צפוי? הרשות נתונה? אבל האהבה מנצחת., כזה?
השופט (מצביע לעבר שני אנשים בקהל):
אדוני ואדוני, אתה עם הכיפה ואתה עם השפם, אני חושש שההתרגשות עלולה להשפיע על בריאותכם. אנא, צאו להירגע קצת בחוץ. (למזכירה): אפשר להמשיך בקריאה.
שוקה: או קי. בואי נלך עם זה רגע. בואי נגיד, שאנחנו "כתובים". איך היא יודעת עלי?
נעמי: נורא פשוט. היא המציאה אותך
שוקה: איך זה יכול להיות? יש לי זיכרונות ילדות. כשהיא התחילה לכתוב אותי, הייתי כבר בוגר. היא הרי לא כתבה אותי במשך ארבעים שנה. היא בגילנו, לא?
נעמי: מילה אחת יש לי בשבילך – flashback
התמלול נקטע ל- 5 דקות לערך, ובו שוקה מביע כעס אך אי אפשר להבין את המילים מאחר שכנראה מלצר מפנה את השולחנות ומרעיש
המשך השיחה:
שוקה: " … לא מתעצבן, סליחה. נמשיך. הקינוח הזה היה מופלא. ההיא הייתה צריכה להתמקד בכתיבת ספרי בישול ואפייה. אין ספק שהייתה הופכת לסופרת רבי מכר.."
לבקשת השופט נמחקה כאן הערתה הסרקסטית של הסופרת מהפרוטוקול מהתמליל, לאחר דממה ממושכת. הדובר מדבר בפה מלא ולכן חלק מהמילים נבלעו (השלמת פערים משוערת, בתוך סוגריים)
שוקה: אני לא יכול לקבל את הרעיון הזה! קחי את התפוח… (שאני מחזיק עכשיו ביד)… ונוגס בו עכשיו. הוא אמיתי. אני רואה אותו. אדמדם כזה, עם כמה כתמים צהבהבים ונקודות חן קטנות. יש פה חור קטן, מקווה שלא תולעת. אני מרגיש את המרקם המשתנה שלו בשיניים שלי. קודם אני מפצפץ את הקליפה.. (ואז השיניים שלי חודרות) …לתוך החלק הרך (יותר). מרגיש (את המתיקות) בבלוטות הטעם.. איכס. נדמה לי שאכלתי תולעת…(קולות של יריקה) . בכל אופן, הרגשתי את תחושת המלאות הנעימה, ואת הנמנום הקל שהארוחה השרתה עלי. ועכשיו אני גם מת לפיפי. פשוט לא יכול להיות, שאת כל זה היא כתבה עבורי. פשוט לא יכול להיות. אני מרגיש יותר מדי – אמיתי! "
נעמי: אני יכולה לענות לך על זה, אבל אתה תתעצבן מהתשובה, אז עזוב
שוקה: יותר ממה שמעצבת אותי כבר התשובה הזאת שלך?
נעמי טוב, נו. אז הנה לך ושלא תגיד שלא הזהרתי אותך….אל"ף-כל, אולי היא סופרת יותר טובה ממה שחשבנו, ו…בי"ת-כל , אם אתה כתוב, אתה לא מכיר שום מציאות אחרת. אתה מרגיש פשוט רגיל. העובדה שרק עכשיו גילית שאתה "כתוב" לא שינתה דבר במציאות שלך או בדרך שלך לחוות אותה. גימ"ל-כל – כל מה שהיתה צריכה לכתוב הוא "שוקה מרגיש כאילו שהוא "אמיתי"…
שוקה: את לגמרי צודקת. התשובה שלך באמת מעצבנת. ככתוב "נעמי תהיה מעצבנת. בכל רגע נתון"!
נעמי: יופי, אז אני רואה שאתה מתחיל להבין איך זה עובד…
שוקה: זה היה בצחוק!
נעמי: לא יכול להיות. לה – אין אפילו טיפת הומור.
(קולות של יציאה, כנראה ממסעדה, הליכה לאוטו והתחלת נסיעה. אין שיחה רלוונטית)
שוקה איך, לדעתך, זה מתבצע? היא כתבה לפני רגע שנצא מהמסעדה, שאני אגש היישר למושב הנהג, ושאת תעשי מין פרצוף לא מרוצה שכזה?…"
נעמי לא עשיתי
שוקה: הו, הו, ועוד איך עשית. ככה!.
עו"ד גרינוולד:
כבוד השופט, אני מבקש שנפסיק את הקריאה הזאת כאן. אין בה יותר פרטים רלוונטיים לבית המשפט, עכשיו זאת סתם חדירה לפרטיות מרשיי…
עו"ד יונתן צ'לי:
כבוד השופט, אני מבקש שנמשיך. דברי הכפי…..הבחירה נמשכו גם הנסיעה. חשוב שבית המשפט ישמע ויתרשם
קלדנית:
בחירה בחי"ת או בכ"ף?
עו"ד יונתן צ'לי:
סליחה?
קלדנית:
בחירה בחי"ת?
עורך הדין יונתן צ'לי:
אה, כן, בהחלט, דברי הבחירה בחטא..
השופט מבקש להמשיך בקריאה
שוקה ואם זה קורה בזמן אמת, מה קורה לנו כשהיא, נאמר, ישנה?
נעמי שאלה טובה. באמת שלא חשבתי על זה. אולי היא רק מתווה לנו קווים כללים, ומשם אנחנו כבר זורמים לנו לבד?
שוקה (צוחק): ו"הזרימה", שהרבצנו קודם, לא מצאה חן בעיניה?
נעמי ללא כל ספק שלא מצאה… מה שבטוח, אני הייתי מתה לקרוא את הספר הזה……
(רעש של חריקת צמיגים)
שוקה …ואת גם תקראי אותו, (מילה לא ברורה) נוסעים לעשות ביקור בית קטן
נעמי (צרחה)
התובעת(קוטעת את התמליל) : "אתם מבינים?! הם באים אלי!!!!"
השופט: עורך דין צ'לי, בפעם האחרונה. רסן את מרשתך. (למזכירה):המשיכי לקרוא את ההקלטה בבקשה
נעמי (צועק) השתגעת?! מה אתה עושה? יכולנו להיהרג!
שוקה את עוד לא מבינה? בכל מקרה אנחנו בידיים שלה. (מילים לא ברורות).כרגע, אני מפחד רק מדבר אחד. מהמקש delete
נעמי: דיליט, אה? שמת לב פעם – לשם של הכותבת שלנו?
שוקה : מה? דלית סוטר…? או…. אלוהים!!! דלית? לא…זה רק משחק מילים מטופש! לא יכול….
נעמי: לא שמת לב, שכל הרומן הזה הוא כולו קונספירציה של משחקי מילים? היא בסך הכל. קופירייטרית. חשבת לרגע על השם שלך, שוק-הכרמל…?!
שוקה: אלוהים, זהו, הכל אבוד….
נעמי. לא. זה "הכל כתוב…."
שוקה: …התפוח לא נפל רחוק מהעץ, אה, נעמי?
נעמי: oh, you realy KNOW-ME
סוף התמליל
השופט: אנו סוגרים כעת את הישיבה.
הישיבה הבאה ב-1.11.07 להמשך העדויות לצד התובעת.
סוף דבר: המשפט הסתיים בדצמבר 2009 בזיכויים המוחלט של הנאשמים. עו"ד גריוולד נעזר במומחה לספרות, מאונ' תל אביב , כדי להוכיח, על ידי הצבעה על טעויות ספרותיות בסיסיות בכתב היד, כי יש להטיל ספק בהיות התובעת "סופרת", והמשתמע מכך הוא שחוקי הספרות, כפי שאני מכירים אותם, אינן חלים על ברואיה. הפסיקה של השופט ח.ל. בורחס היוותה תקדים משפטי (תקדים "סוטר VS נעמי ושוקה") שמשמעותו היא שאין להכיל באופן אוטומטי וגורף את התואר "סופר" לכל מושך בעט.
תוכלו למצוא פרטים נוספים והבהרות במאמרו של המשפטן ד"ר הארי קול."לא הכל קריא" "המשפט הספרותי- חוקי המימזיס. רגולציה בנושא אסתטיקה של האמנות, כרך ב'. עמודים 4345-4640
טעון גיבו"ח - גלי בת חורין 
יש כאן כמה פוסטים בנושא. הוא קצת כותב באריכות אבל לדעתי זה יעניין אותך. אני מצטט לך קטעים:
לפני שנים רבות שמעתי ראיון ברדיו עם הסופר הגדול עמוס עוז. הוא אמר שדמות מתוך ספר שהוא היה אז באמצע כתיבתו, אולי היה שמה חנה, עלתה בדמיונו כשהוא אכל ארוחת בוקר והודיעה לו שהיא החליטה להתגרש מבעלה. הוא אמר לה בשום פנים ואופן את לא מתגרשת עכשיו, זה פוגע לי בכל מהלך העלילה. והיא התעקשה שהיא החליטה ושום דבר לא יזיז אותה, היא לא יכולה לחיות עם בעלה אף לא יום אחד נוסף. והוא אמר שאחרי הויכוח איתה הוא לא הצליח לשכנע אותה, והוא היה מוכרח לכתוב שהיא התגרשה מבעלה.
סופר גדול לא ממציא את הדמויות כרצונו כמו מי ששותל גינה לפי רצונו וכיו"ב. כי אז הקורא לא ירגיש שהוא פוגש דמויות חיות כשהוא קורא. דמויות של סופר גדול, אמיתי, הקורא חווה אותן כמו שחווים מפגש עם אדם חי. הוא ממש מריח את הבל פיהן, מרגיש את תנועותיהן, יודע את מרקם עור הפנים שלהן, גם אם הסופר לא כתב על זה שום דבר. הדמויות קמות כבאורח קסם בדמיונו של הקורא ושם הן נעשות חיות לגמרי והקורא רואה בדמיונו הרבה דברים לגביהן. ויש בהן תפישת עומק ופנימיות יותר מפגישת דמויות בחיים המציאותיים. כדי שהדמויות תהיינה כאלה, הסופר צריך לברוא אותן בדמיונו, ובדמיונו לתת להן מקום לחיות את חייהן שלהן. ולכן אם הדמות שבדמיון באה מתוך חייה שלה ואומרת שהיא מוכרחה כבר להתגרש אם הוא לא יכנס איתה למשא ומתן כאילו היתה דמות אמיתית, היא תפסיק לחיות בדמיונו כדמות חיה. ואז הקורא לא יפגוש בספר דמות חיה אלא סתם מילים שאומרות מידע שקרי על מישהו שלא קיים וזה יהיה חסר כל משמעות ועניין.
https://nirstern.wordpress.com/2018/12/13/59-%d7%91%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%92%d7%a9/#more-2444
כמו שדמות שהסופר חשב עליה תחפש לראות את הסופר בעצמו. היא תשוטט בכל העולם הדמיוני שהסופר חשב עליו כשחשב על העולם שבו מתרחש הסיפור שלו, ולא תמצא. שלילת התארים אומרת לה את לא יכולה למצוא אותו ככה בכלל. לא חשוב כמה תחפשי, שום דבר שתראי זה לא הוא. המבט שלך לא יכול לראות אותו. כי את והוא לא עומדים על אותו מישור מציאות. לא יתכן שהעין שלך והמציאות שלו יהיו בתוך אותה מציאות ואז העין שלך תוכל לראות אותו. והדמות תשאל אז איפה אני מוצאת אותו, והתשובה היא הסופר בעצמו זה את בעצמך. הפנתאיזם של שפינוזה אמר שהבורא והעולם זה אותו דבר. היום יש בניו אייג' (שכמדומני שזו מילה שכבר הפכה למיושנת…) דיבורים על גאיה, שזה האלוה וזה גם כדור הארץ או הטבע, זה פנתאיזם עכשווי. זה כמו שהדמות הדמיונית תבין שהסופר זה גם דמות דמיונית בתוך העלילה הנחשבת בשכל. הטעות של שפינוזה שהוא לא הבין שיש כאן שני מישורים שונים לגמרי של מציאות. העלילה של הסיפור וכל הדמויות במרחב שבו קורה הסיפור, כולם נמצאים במציאות. הם קיימים. הם ייכתבו בספר ומישהו יקרא את זה ויחיה את חוויית הסיפור ואולי יבכה את אחת הדמויות תסבול. אי אפשר לומר שהם לא קיימים. אבל מה שהסופר בעצמו קיים, זה מישור מציאות אחר לגמרי. הדמויות לא יכולות כלל להשיג את מישור המציאות של הסופר בעצמו. המובן של המושג מציאות אצלן לא מגיע לזה כלל. אז הסופר נבדל לחלוטין ובלתי מושג לחלוטין. וביחד עם זה אמת הוא שהדמות יכולה לומר המציאות שלי היא היא המציאות של הסופר. הסופר זה אני. בגלל שאלה מישורים שונים ונבדלים של מציאות, לכן אין סתירה בין האמירה שהסופר נבדל לחלוטין ובלתי מושג לחלוטין, ומצד שני שהסופר הוא הוא הדמות עצמה, הוא עצם מציאותה, והוא העלילה עצמה והוא העולם הסיפורי בעצמו. הפנתאיזם נכון בצירוף שנכון גם שהאל נבדל לחלוטין. בלי הצירוף הפנתאיזם הוא כפירה וטפשות.הנה:
https://nirstern.wordpress.com/2019/01/24/64-%d7%a7%d7%a8%d7%91%d7%aa-%d7%94-%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%9d-%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%a7-%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%aa/
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה על המענה המושכל! ואכן, סופר, גם סופרת קטנה, לא כותבים את הדמויות. הם בעיקר מקלידים אותן. זה אחד מפלאי הכתיבה, שכשהם לא מתרחשים, הכותב יודע שהוא מרמה או מפספס. הייתי פעם אחת בסיאנס. כולם הניחו אצבע על הכוס, ואז, לאחר כמה רגעים היא באמת התחילה לטוס לבד, ובמהירות כזו שכמעט חמקה והיה צריך להתאמץ לשמור את המגע. כתיבת דמויות היא תחושה דומה. לרגע אחד הן דוממות וצריך לדובב להפעיל אותן וברגע הבא הן פשוט פורצות בדהרה עצמאית וצריך להקליד אותן בקצב מהיר רק כדי ללהשיג את הקצב. היתרון היחיד של סופר על פני דמות – שהוא יכול למחוק אחר כך מה שלא מצא חן בעיניו. אבל זה לא עובר לו בשקט. דמויות יכולות לרדוף אותו יותר מאשר רוחות בסיאנס. לחלקן יש גם אופי נקמני. מחקת משהו, ונתקעת אחר כך ? הדמות מסננת בשמחה לאיד – אמרתי לך?!
אהבתיאהבתי
"הפסיקה של השופט ח.ל. בורחס היוותה תקדים משפטי (תקדים "סוטר VS נעמי ושוקה") שמשמעותו היא שאין להכיל באופן אוטומטי וגורף את התואר "סופר" לכל מושך בעט."
להכיל בחי"ת או בכ"ף?
אהבתיאהבתי