הקדמה שכתבתי לספרו של תומס סואל "צדק קוסמי"

היה לי הכבוד לכתוב את ההקדמה לספרו הנפלא של הכלכלן והפילוסוף תומס סואל צדק קוסמי" עוד ספר מופת  בהוצאת "שיבולת", שהפכה למונופול של הגות השכל הישר עם נבחרת חלומות של ההוגים ההגיונים של התקופה.

ממה ניזון החרק הזה?" שאלה אליס
הוא חי מתה קלוש עם קרום שמנת, ענה היבחוש
ומה קורה אם אינו מוצא את מזונו?
הוא מת, כמובן
הו, זה  וודאי קורה לעיתים קרובות, אמרה אליס, מהורהרת.
זה קורה תמיד, פסק היבחוש
(לואיס קרול, "אליס מבעד למראה". בתרגום חופשי)

 

האושר, אמר אריסטו, הוא משאת נפשו העליונה של כל אדם. כאלפיים וחמש מאות שנים אחר כך, ענה לו פרויד: "הכוונה שהאדם יהיה מאושר מעולם לא נכללה בתכנית הבריאה".

זהו מצבנו ביקום. אנחנו נולדים כדי לא להשיג לעולם את אושרנו, ואז למות. או, כמו שאמר הקומיקאי ג'ורג' קרלין, “Life is tough, then you die”.

האם זה הוגן?

האם זה הוגן שלצעיר אמריקני שנולד למשפחה מבוססת היטב, יהיו כל הכלים ללמוד במוסדות "ליגת הקיסוס" היוקרתיים, בה בשעה שנער מוכשר, אפרו-אמריקני יתום ועני, מחזיק בסיכויים אפסיים להגיע לאוניברסיטאות הללו?

ובכלל, מה פירוש "נער מוכשר"? האם באמת אפשר להעריך עד כמה אדם כזה היה מוכשר לו היה גדל במשפחה נורמטיבית, בסביבה מעודדת לימודים, וללא טרדות פרנסה או יחס גזעני?

האם חברה מתוקנת אינה מחויבת להבטיח לפרטיה שאיש מהם לא יישאר מאחור, ללא הבדל דת, גזע מין או אילוצי חיים?

כולנו נולדים עם תפיסת צדק אישי. אנחנו משוכנעים מינקות שרצוננו האישי הוא זכותנו, ושכל ביש מזל או מפח נפש שנגרמו לנו הם שיבוש מכוון של סדר היקום. לילדים נדמה, שאם ילד חוטף מידם צעצוע, זה לא הוגן. צדק בעיניהם זה כשהם חוטפים צעצוע, מילד אחר.ככל שאנו מתבגרים, מתגבשת בנו ההבנה שאי אפשר לקבל כל מה שרוצים ושרצונות של אחרים מתנגשים באלו שלנו. ועדיין, נוכח אסון, אפילו מבוגרים מנוסים חשים לא פעם שהם קורבן לסוג של עוול. קשה שלא להתקומם. "למה זה מגיע לי?!". מובן מאליו שלאיש לא מגיע לחוות אסונות, אבל למרבה הצער אין למי להפנות את הטענות. בפרפרזה על המשפט המפורסם של בן שפירו, ליקום לא אכפת מהרגשות שלנו. למזלנו, הוא למצער לא מתנכל אלינו באופן אישי. זאת נוטים לשכוח גם אנשים שאינם דתיים, מתוך תחושה עמוקה שהעולם הזה אמור היה להיות בעל סדר והיגיון, עם מנגנון תקין של שכר ועונש.

סוג הסיבתיות הראשונה שכל ילד מתוודא אליה היא סיבתיות תכליתית (טלאולוגית), שמקורה ברצון של תודעה. ז'אן פיאז'ה, הפסיכולוג השווייצרי שפיתח את והפסיכולוגיה ההתפתחותי והקוגניטיבית. הראה במחקרו המקיף[1], שילדיםנוטים לייחס תודעה,כוונה ואף זדון  לחפצים ולעצמים. ובינינו, מי מאיתנו לא כיבד קיר בבעיטה הגונה ללמדו לקח על תקיפת הזרת שלנו?מדתיים, המאמינים בקיומה של ישות עליונה, ניתן לצפות לגלויי אכזבה נוכח עוול נטול הצדקה. בספרו של אלבר קאמי, "הדבר", הכומר נוטש את אמונתו באלוהים לאחר שחזה במותו הנורא של ילד קטן חף מכל עוון. מה הטעם לטפח אמונה ביישות אלוהית, אם אין ביכולתה להסדיר אפילו את מאזני השכר והעונש באופן צודק? גם איוואן, האח הרציונלי, החכם והמלומד מבין "האחים קארמוזוב" מסיק את העדרה של השגחה עליונה מתוך סבלם המיותר של ילדים שטרם הספיקו לחטוא.

הדתות פיתחו במהלך הדורות פרשנויות שונות לדבר קיומו של רוע בעולם. ספר איוב מוקדש לסוגית "צדיק ורע לו". גוטפריד וילהלם לייבניץ, הפילוסוף והמדען בן המאה ה-17, למשל, כפר בעצם קיומו של רוע. לטענתו, העולם הקיים הממשי הוא בהכרח הטוב שבכל העולמות האפשריים. בתקופתו של לייבניץ התחוללה רעידת האדמה הגדולה בליסבון, דווקא בעיצומו של יום חג ליל כל הקדושים. מאה אלף איש נהרגו במאורע המחריד, משום שמשפחות שלמות בילו בדיוק באותו הזמן תחת מבני האבן הכבדים של הכנסיות – שקרסו עליהם. ניצולים שנמלטו לחוף הים טבעו בגל צונמי כביר, ומה שלא הוחרב על ידי רעידת האדמה והצונמי, נשרף בשל השריפות שפרצו. גם "בית החולים המלכותי של כל הקדושים" עלה באש, דווקא בחג שעל שמו הוא נקרא, ומאות חולים נשרפו למוות. ואם לא די בכל אלה, שיא השיאים של האירוניה הקוסמית היה שדווקא רובע הזונות בעיר ניצל מכל האסונות.

תיאורית "הטוב שבכל העולמות" של לייבניץ זכתה לקיטונות של בוז. לעג לו למשל וולטיר ב"קנדיד", סאטירה שהיא אוסף שלם של אסונות. אבל לייבניץ, האדם שהגה את החשבון האִינְפִינִיטֶסִימָלִי וגם תיאוריית זמן-חלל משלו, לא ניסה לטעון שבני האדם לא חווים רוע, אלא שמתוך נקודת מבט קוסמית כל אסון שקורה הוא חלק מתכנית אלוהית, שמכוונת את כל מהלכי היקום לתוצאה הטובה ביותר האפשרית, בשקלול של כל התופעות מנקודת מבט אל זמנית. אלא שהנפש אינה בהכרח מוצאת מזור בדבריו של לייבניץ, וככלות הכל אנחנו יצורים ברי חלוף החיים בתוך זמן, ומבחינתנו, לכאב השיניים שלנו כאן ועכשיו לא אכפת מתכניות אלוהיות המכוונות אל הנצח.

אם יש בנמצא תכנית אלוהית, בוודאי שהיא צודקת באופן מוחלט והטוב בה אינו תלוי בדבר. אלא שאיש טרם הצליח להציץ בה, ותהיה זו יומרה מסוכנת לחשוב שניתן לגזור מעולם התופעות הזמני שלנו תפיסת צדק אבסולוטי. בעולם התופעות שבתוך הזמן, מקרים שנראים לנו כאסון מתגלים לפעמים כברכה לאחר זמן, ולהפך. כאן עלי אדמות, כל טוב הוא טוב יחסי ותלוי מחיר, לא לכל בעיה יש פתרון, וישנם פתרונות שהם גרועים מהבעיה. כל המלחמות, למשל, נגרמות על ידי בני אדם. אך לחסל את האנושות כדי לבטל את המלחמות ולכונן שלום נצחי נשמע כמו תרופה הגרועה מהמחלה למרות שטכנית, הבעיה תיעלם.

***

גם תפיסת צדק קוסמי המניחה את קיומו של "טוב" שאינו תלוי נסיבות או תוצאות, היא, במידה רבה, מעין הרחבה מופרזת של המוסר הקאנטיאניהדאונטולוגי (=שאינו תלוי תוצאה). על פי "הציווי הקטגורי" הקאנטיאני, על כל אדם לחוקק לעצמו את חוקי המוסר האישיים שלו, לעצמו, שייבחרו לפי מה שנדמה בעיניו כראוי לשמש חוק כללי. מרגע שאדם חוקק לעצמו חוק כזה, עליו להתייחס אליו כאילו היה חוק טבע. החוק שקובע כי "אסור לשקר", למשל, מחייב את בעליו לדבוק בו כאילו בלתי-אפשרי לשקר.

קאנט ברא תורת מוסר שעוקפת את כל החוויה האנושית כולה. המחוקק הקאנטיאני הוא למעשה אדם נטול סממנים אנושיים סובייקטיבים, נטול היבטים אישיים, כזה המנותק מהעדפות מוסריות תרבותיות. אין ולו בן תמותה אחד כזה בנמצא. בנוסף, חוקי מוסר שהם כ"חוק טבע", אינם מותירים מקום להכרעות  במצבים של דילמות שבהם מתנגשים שני ערכים זה בזה.

שני אבותיו הרוחניים של "הצדק הקוסמי"הם לדעתי מושג הצדק הילדותי,  והציווי המוחלט (הקטגורי) התובע לראות בחוק עצמי בבחינת חוק טבע, כך שכל עוול יש לתקן ללא התחשבות במחירו של התיקון וללא תלות בשיקולים אחרים: מה שאסור- אסור. במצב כזה, יצור ראציונלי באופן מוחלט, כמו "דתה" מ"מסע בין כוכבים", היה מוצא עצמו במצבו של חמורו של בורידן[2]  לו האס-אס היה פורץ לביתו ושואל אם הוא מחביא יהודים, כאשר אסור לו לשקר.

אמנם, ניתן היה לטעון שאם כולם היו קאנטיאנים, כלל לא היו נאצים בעולם. אך גם אם נניח שזה נכון, לו אכן כולם היו פועלים רק למען אותו הטוב כאילו היה חוק טבע – הרי שמלכתחילה כלל לא היה נחוץ מוסר. הסיבה לנחיצותו של מוסר היא דווקא משום שבני האדם אינם רק רציונליים, הם לחלוטין סובייקטיביים, לא תמיד שוחרי טוב, לא שולטים היטב ביצריהם ודחפיהם, ומתקיימים בעולם שבו דילמות מוסריות צצות כמעט בכל פעולה; אין להם מבט-על על התכנית הקוסמית, ולכן הערכים שלהם לא יכולים להיות מנותקים מהנסיבות ומהתוצאות הצפויות.

בקיום האנושי, כל ערך הוא טוב או רע אך רק בהתאם לנסיבות. שקר הוא רע, אבל לעתים הוא מציל חיים – ואפילו החיים עצמם לא תמיד עדיפים על פני מוות. ניתן לטעון שאילו טוראי שיקלגרובר היה נהרג במלחמת העולם הראשונה, תחת להינצל בנס, זה היה נראה כאסון מצער ולאזרחי כל העולם לא היה מושג ממה ניצלו. ברובם המוחלט של המקרים, ערכה החיובי או השלילי של ההתרחשות האפשרית לא יוודע לנו, גם לא בדיעבד.

המוסר הקאנטיאני ניתק עצמו מתוצאות, בין היתר כדי להיחלץ מסבך השיקולים שכופה עלינו ההכרח לחשב את השלכות מעשינו ושיקלולם עד אינסוף. נכון, שלעולם לא תהיה בנו  הוודאות שפעלנו נכון בהיבטים הקוסמיים . אבל הפתרון היה גרוע מהבעיה. הוא העניק לאנושות תפיסה של חוקי מוסר חקוקים בסלע, נעדרים כל גמישות נוכח מצבים ודילמות.

ובעוד שתורתו של קאנט היא, למצער, בבחינת מוסר פרטי העונה רק על השאלה "מה עלי לעשות כדי להיות אדם טוב", השאלה שמנסים לענות עליה שוחרי הצדק הקוסמי היא "מה חובתה של  החברה לעשות כדי שלאף אחד, אף פעם, לא יהיה רע – כל סוג של רע – ולא משנה כלל מהן הנסיבות וההשלכות". בניגוד לתפיסה המערבית המסורתית, לפיה לכל פעולה טובה יש מחיר והגדלת הטוב הכולל כרוכה תמיד בוויתורים, תפיסת הצדק החברתי מבודדת רע מסוים מתוך מארג החיים כולו, ופועלת למגרו כאילו אין לכך השלכות. כך למשל, מדיניות העדפה מתקנת של מיעוטים, באקדמיה ובמשרדי ממשלה, נדמית אמנם כפתרון ראוי לבעיית האפליה – אך לפי סואל נזקיה עולים על התועלת.  נשים ומיעוטים אחרים המגיעים בזכות כשוריהם ועמלם לעמדות בכירות נחשדים כמי שהגיע לשם רק בזכות העדפה מתקנת. כל זה   נסתר מעיניהם של נושאי הדגל במאבקים ל"מען" העצמת נשים או "למען" קידום שחורים. הם פשוט מתעלמים מכך בשם צדק קוסמי מוחלט. קאנט העניק להם גושפנקא להתעלם מתוצאות של מילוי ציוויים קטגוריים .

***

"צדק קוסמי" הוא כמובן מונח אירוני. אפילו בעלי אמונה באלוהים מניחים שדרכי האל נסתרות. נחוץ אידאולוג מגלומן כדי להניח שניתן לחצוב צדק מוחלט, שאינו תלוי נסיבות או תוצאה, מתוך הקיום האנושי המורכב והמסוכסך שלנו.

בסופו של דבר,  שום דבר "קוסמי" אינו רלוונטי ליצורים אנושיים בר חלוף. אמר זאת כבר אפיקורוס לפני 2,500 שנה. גם אם קיימת תכנית אלוהית היא לא נגישה לנו, לא משפיעה עלינו באופן ניתן להבנה, ולא ניתן לגזור ממנה דבר. כל מה שרלוונטי לנו הוא רק הזמני, המקרי, האנקדוטלי והמקומי. אין מקום לערכים מוחלטים. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט, הכול יחסי, תלוי תוצאה, ולכל פעולה יש מחיר.

סיפר לי פעם רופא שבטכנולוגיה הקיימת כיום, ניתן לאבחן בזמן את כל הגידולים הממאירים, בתנאי שכל אדם ייבדק כל יום. ובכל זאת, למרות שאנחנו אוהבים את ילדינו עד אין קץ, איש מאיתנו לא יגרור את אהוביו הקטנים מדי יום לבדיקות איבחון של כל סוגי המחלות. מאמץ כזה פשוט יקר מדי במשאבים של זמן, תקציב ושקט נפשי. בשיקול מושכל של עלות מול תועלת, האנושות בוחרת להפקיר אחוז קטן של ילדים לידיו של המקרה הנורא, על מנת לאפשר קיום סביר לכל השאר. המוחלט והבלתי תלוי בנסיבות ותוצאות, נמצאים לחלוטין מחוץ טווח החוויה האנושית.

לעתים העובדה הזו חומקת מאיתנו. רוב בני האדם, למשל, יחשבו שמגוחך להפגין "בעד" – אם לא מצוין בעד מה. אבל הם כן יוצאים בהמוניהם להפגנות למען "צדק חברתי". כפי שמצביע על כך סואל, מדובר באותו אבסורד בדיוק. צדק הוא מונח חברתי. אין 'צדק' על אי בודד, ואין אדם שמתנגד לצדק. למעשה אנחנו נולדים עם נטייה חזקה לרצות צדק. מחקרים הראו שאפילו שימפנזים "נעלבים" כאשר חוקר מתגמל חבר להקה אחד באופן לא שוויוני. כולנו בעד צדק, וכל הוויכוח הפוליטי, המוסרי והחברתי נעוץ בשאלה – מה צודק? "צדק חברתי" ללא דרישה ספציפית, כמוהו כהפגנה 'בעד'.

סואל מדגיש גם שהקביעה כי שוויון הוא מצב צודק וראוי בכל מצב, כלל אינה מוסכמת או מובנת מאליה. הרי בלתי אפשרי לשקלל שוויון בין בני אדם, שכן הפרמטרים רבים ומגוונים הרבה יותר מדי. הוא – יפה אבל עני, היא – עשירה אבל דכאונית, והשניים שם גבוהים וחזקים אבל אנאפלפבתים. למי לעזור ראשון? ועל חשבון מי? וכיצד ניתן לעצב מדיניות הגיונית כאשר יש עוד אינספור אנשים ופרמטרים שמבדילים אותם זה מזה? גרוע מכך, בנקודה מסוימת יותר מדי שוויון הופך לפחות מדי שוויון. שכן, ככל שמושג שוויון ביותר אספקטים של הקיום, כך המקומות שעדיין מתקיימים בהם פערים הופכים נוצצים ומובהקים יותר. עמוס עוז עמד על כך שבקיבוץ, שבו כולם חולקים אותו מצב סוציואקונומי, תחת אותם תנאים, עם אותה השכלה, אותו חינוך ואותה תרבות, ואולי גם אותו לבוש כמו שהיה ב"קומונה א'" – אזי הבחור החכם ביותר יזכה בכל הבנות, והנערה היפה ביותר – בכל המחזרים (ייתכן גם להיפך, אם מישהי מוצאת עצמה נעלבת). ככל שמצמצמים את כמות הפרמטרים שבהם נבחנים בני אדם, כך היררכיה החברתית יותר קיצונית. לא פחות. ככל שחברה היא פחות הומגנית, ויש בה פעילות אנושית מגוונת יותר, כך קשה יותר ל"תערך" בני אדם. כך, אחד הוא עני, אך אמן מצטיין, האחרת ספורטאית בולטת אך מבית הרוס, השלישי עשיר מופלג אך מכור לקוקאין, לרביעית יש הרבה חברים שאוהבים אותה. לא הכול – כסף…

***

סואל עוסק בטעויות הקרדינליות שמייצרות אותן אידאולוגיות כפי שהן מתבטאות בשיח המערבי האופנתי והעכשווי. כפי שהראה גם ג'ורדן פיטרסון, אי שוויון הוא תופעה שמונחת בבסיס הקיום עצמו. מספיק ניתוח אנליטי כדי להבין את הטיעון הזה: ערך הוא דבר מה רצוי בחברה נתונה. בהינתן ערך כלשהו, תמיד יהיו בחברה בודדים שיספקו אותו בנדיבות, אחרים שיהיו בינוניים בהישגיהם, וגם כאלה שהתוצאות שלהם יהיו שליליות. בחברה תחת איום מלחמתי, לדוגמה, אומץ לב הוא ערך חשוב. בחברה כזו יהיו גיבורים מעטים שאומץ ליבם הביא אותם למעשים הירואיים, והם יזכו בתהילה. יהיו גם חיילים פשוטים שיזכו לכבוד ואולי להערצת נשים, יהיו אחרים, דוגמת אנשי עורף ולוגיסטיקה, שתרומתם למאמץ המלחמתי תיחשב  פחותה בהרבה, ויהיו גם פחדנים ומשתמטים בעלי הערך השלילי, שייתפסו כפרזיטים ואף חמור מכך  בוגדים. ערך נקבע על ידי צרכיה של חברה נתונה, בתוך נסיבות נתונות. אפשר לטעון, למשל, שלא הוגן שמצביא זוכה בכל התהילה בקרב שבו אלפי חיילים הקריבו את חייהם ונותרו אלמונים. אבל אי אפשר לטעון שגיבור ופחדן ראויים להיחשב כשווים וכבעלי אותו ערך. הרעיון שצריך להיות שוויון בכל, שקול כנגד הקביעה שהכל חסר ערך. אפילו לשיטתם של שוחרי השוויון זו הנחה שגויה, מעצם העובדה שהם תופסים את השוויון עצמו כערך – כלומר כעניין בעל עדיפות. אחרי הכל, גם פעיל השוויון האדוק ביותר ייאלץ להודות שחברה שוויונית עדיפה על חברה בלתי שוויונית ומעצם כך לא נכון שכל החברות שוות ושכל התרבויות טובות באותה מידה. בכלל, המאבקים החברתיים בשם הצדק הקוסמי, המניחים שאין מקום לפערים ולהתנשאות בין בני אדם, רוויים בלוחמי-צדק ושווין הרואים עצמם עליונים מוסרית על כולם. גורודייף, שהיה מעין גורו לתקופתו, נשאל פעם מדוע אינו מקים תנועת שלום עולמית. תשובתו היתה "משום שדבר הראשון שהיו עושים שוחרי השלום יהיה לרצוח כל מי שלא שוחר שלום כמוהם". ישנם מאבקים שמראש מביסים את מטרתם.

טעות לוגית נוספת שסואל מצביע עליה היא הבלבול שיוצרים אנשי הצדק הקוסמי בין שוויון בתוצאות לשוויון בהזדמנויות, והבעיות שנולדות מבלבול זה.

שוויון בתוצאות, כידוע, הוא דרישה רדיקלית להשוואת השורה התחתונה – בחשבון הבנק, במספר שנות הלימוד האקדמיות או בכישורי החיים. לפי תפיסה זו, השוויון נמדד בנקודת הסיום: האם תנאי החיים של האזרחים שלנו דומים?

שוויון בהזדמנויות לעומת זאת, הוא דרישה לתנאי פתיחה הוגנים – שהחוק יחול על כולם ללא אפליה, שהזכויות של כולם יישמרו באופן שווה, שלא יהיו אזרחים סוג ב'. מרגע שמתקיים שוויון זה, האחריות מוטלת על כתפי כל אחד ואחת להשיג את התוצאות הטובות ביותר עבורו.

יש איור מפורסם המעניק מטאפורה ויז'ואלית נהדרת להעדפת השמאל את שוויון התוצאות על פני שוויון ההזדמנויות. באיור החצוי לשניים מתוארת אותה סיטואציה פעמיים. בראשונה נראית חבורת ילדים בגבהים שונים, המציצים מעבר לחומה אל משחק כדורגל. כל הילדים עומדים על כסא בגובה זהה, וראשם של הילדים הנמוכים יותר לא מגיע אל מעל לחומה. זהו, לפי דעתו של המאייר, "שוויון הזדמנויות". במחצית השנייה של האיור אותם ילדים עומדים על כסאות בגבהים שונים, ולכל ילד כסא בגובה המתאים לו. במצב הזה כל הראשים באותו גובה מעל לחומה. זהו כמובן "שוויון בתוצאות".

האפשרות השלישית כלל לא עלתה על דעת המאייר: זו שבה כל הילדים עומדים על כסאות בגובה שווה, כזה שמספיק גם לילד הנמוך ביותר ביניהם. במצב הזה הוא רואה היטב את המשחק, אך יש לצדו ילדים גבוהים שרואים אפילו טוב ממנו. מדוע המאייר לא בחר באפשרות הזו? משום שבשם הצדק הקוסמי – גם אם העוני ימוגר כליל וכל הילדים יצליחו לצפות במשחק – עדיין העשירים או הגבוהים יותר יהנו יותר.

גם אם נניח שעולם כזה, שבו כולם שווים בדיוק ואין בני אדם עשירים או גבוהים או יפים יותר מזולתם, הוא עולם צודק יותר – עדיין עולה השאלה כיצד יקודם הצדק הזה. הרי בעולמנו הממשי בכל זאת יש עשירים. אז מה עושים איתם? מישהו צריך לכפות עליהם לוותר על רכושם או הישגיהם, ולפקח על כך בכל רגע  נתון. שחלילה לא יווצר מצב שמאן-דהוא רוכש עדיפות על זולתו. בעולם כזה מתחייב גוף מפקח, עם שומרי סף ומערך למאבק בעושר. מפקחים אלו יהיו, מטבע הדברים –בני אדם עליונים יותר בהיררכיה בין שווים.  כאן אנו כבר מפסיקים לדבר על שוויון ומתחילים להתווכח על המחיר. האם הקמת מנגנון אכיפה אימתני,אלים, דכאני באופן מוחלט להבטחת "שיויון" כזה אכן תהפוך את החברה לשוויונית וצודקת יותר? נדמה שהוא בעיקר יעניק כוח מוחלט למי שיעמוד בראש המנגנון, למקורביו ולמקורביהם. למעשה, אין כלל צורך להוכיח זאת. הניסיון האמפירי עשה זאת עבורנו כבר בברית המועצות ובכל מקום שבו הקומוניסטים כבשו את השלטון.מכאן מתחיל לחלחל החשד, שמא זו לא כוונתם הנסתרת של שוחרי השיויון הקטגורי . אנשי המנגנון יזכו לכפות על כלל בני האדם, כל דבר, בכל רגע נתון, משום  שמפלצת חוסר השיויון עלולה להרים את ראשה המכוער גם בפעולות השוליות ביותר. ובפרמטרים שקודם לא חשבו עליהם. "מלאה הארץ משפט",ובמיוחד – פיקוח- בכל הנוגע לסוגית  השוויון…

כאשר מערבבים יחדיו גם את ערך השויון המסורתי – שוויון הזדמנויות – פה כבר אין יותר שום עקרון שיגביל את כוחו של מנגנון הפיקוח על אכיפת השוויון, משום ששני המושגים סותרים זה את זה כך שכל פעולה תהיה תמיד מוצדקת בשם אחד מהסוגים.

דוגמה אחת מני רבות לכך, היא מאבקן של ארגוני הנשים לשוויון הזדמנויות בגיוס נשים ליחידות קרביות בצה"ל. הטענה בשם שוויון הזדמנויות היא שנשים יכולות לעשות כל מה שגבר יכול.  אך, כאשר החיילות לא עומדות במבחן המסלול בשטח, נתבע, בשם שוויון התוצאות – "לשנמך" את הרף, להתאמתו למגבלות הפיסיות של גוף האשה.

החירות שנטלו לעצמם אנשי הצדק הקוסמי לברור כרצונם בין שני עקרונות שוויון הפוכים על פי צרכי המאבק נתון, הופכים את טיעוני השוויון שלהם לנטולי עקרון הפרכה. הם תמיד צודקים! אם על פי קריטריון אחד, אם על פי הופכו. מצד אחד נטען שזהו שוביניזם לחשוב שנשים הן לוחמות טובות פחות מגברים, ומצד שני, אם מתגלה שכך אכן הדבר בפועל, נטען שהאשמה מוטלת על הצבא בהיותו ארגון גברי, מדיר ושוביניסטי. הדבר היחיד שנמצא מחוץ לדיון כולו הוא עצם תכלית קיומו של צבא – לנצח במלחמות.

ברגע שמדברים בשם צדק, הכולל שני קריטריונים סותרים – אין למעשה כל קריטיון שיפוט. וללא קריטריון אחיד ואובייקטיבי – אין שיפוט כללאלא שאין  כל הבדל בין "שיפוט" ל"תבונה". כל רגע בחיינו כולל שיפוט, החל מ"האם ראוי לקום מהמיטה הבוקר" ועד "איך חברה יכולה להיות צודקת יותר". בשעה שאידאולוגיה לא קוהרנטית משבשת את כושר השיפוט כשהיא כולאת את תפיסת הצדק בין שני קריטריונים סותרים – ניטל השיפוט מידי הפרט – ועובר אל פסיקתם של כוהני השיפוט, רבניו ואפיפריוריו.  כשקאנט קבע ש"נאורות היא יציאתו של האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה"  – הוא התכוון בדיוק למצב שבו אדם מוותר על השיפוט שלו, ומעביר את חובתו האישית, לחשוב בכוחות עצמו, אל חכמי הדת.ההומניזם היה תנועת ההתקוממות  כנגד מונופול אנשי דת על השיפוט.

היום, שופטים ואנשי רוח מנצלים את הבלבול בערכי הצדק כדי  להחיל את הציווי הקטגורי הפרטי על כלל החברה,(ולאו דווקא על עצמם…)כשהם משוכנעים שטובת הכלל כולה פרושה לנגד עיניהם. זירת המאבק הדמוקרטית על הרעיונות רק מפריעה לכלל למצוא את טובתו ה"נכונה"  ההסטוריה מלמדת, שכמעט מעולם לא נולד האינטלקטואל – שלא יתפתה להזדמנות למשטר את כל החברה על פי הפילוסופיה הפרטית שלו באם תינתן לו ההזדמנות.

שרישה לשוויון תוצאות על ידי העדפה מתקנת יכולה לעתים להיות טובה וצודקת. אבל קריאה גורפת בשם צדק קוסמי לקיזוז כל מגבלה לטובת מצב של שוויון תוצאות, מבטלת למעשה את המושג "תוצאה". כל עוד אנו מבינים "פעולה" כדבר מה החותר לקראת תוצאה מסוימת, אם מצפים שהחברה תבטיח לכל פרט בה את התוצאה הרצויה לפועלו, הפעולה מיותרת. אלא, שהפעולות לא מיותרות. חוזקה ועוצמתה של חברה נוצרים רק מסך כל התוצאות של מי שפועל בה. ולא ההפך. חברה לא יכולה להעצים ולחזק אם היא מתחייבת מראש להעניק לכל פרט הצלחה ללא תמורה. חברה הזקוקה לגיבורי מלחמה לא תוכל להעניק לכל משתמט את התואר הנכסף. בהעדר גיבור ממשי, היא פשוט תושמד.

למעשה, כשהמושג "תוצאה" הופך להיות באחריות "החברה", או הגוף הממשטר את התוצאות, החובה, הזכות והאחריות להיות אזרח מועיל ניטל מידי הפרט. כבתי הקטנה לא הצליחה לבצע פעולה מסויימת, היא נהגה לבקש "אמא, תצליחי לי את".. שוויון תוצאות הוא אותה דרישה ילדותית מתוך אותה אמונה עיוורת בכל-יכולותו של הורה, גוף, חברה, או אלוהות.

***

כל-יכולת קוסמית שכזו מונחת כהנחת יסוד מובלעת אצל ההוגים הפוסטמודרנים, הרואים את החברה כתוצר של מספר מוסדות כוח,בה  על ידי בעלי זכויות-היתר "מכוננים" את כל השאר,מכתיבים ומעצבים  את המציאות עצמהעל פי שיקולים אינטרנסטיים, וקובעים אילו פרטים צריכים להיות מודרים מ"מרכז השיח". לפי תפיסה זו, בני אדם נחלקים לשני סוגים: אלה שמעצבים את המציאות, ואלו שמעוצבים על ידיהם. תובנה זו מזכירה במידה רבה את התפיסות המרקסיסטיות שמחלקות את העולם למדכאים ולמדוכאים. בשורה התחתונה, הרעיונות הללו מהדהדים את תחושת ה"לא פייר" מתקופת הילדות המוקדמת, לפיה יש ביקום מי שאמור להסדיר ולכונן בעולם צדק קוסמי מוחלט – ולפיכך כל דבר רע שאירע לנו נתפס כזדון מכוון של מישהו בעל עוצמה.

ארבע מאות שנה מאז שהמערב החל לזנוח את האמונה בקיומה של ישות אלוהית כזו, החולשת על הפרטים כולם ומבטיחה את התוצאות הטובות ביותר – מתוך הבנה שמדובר באמונה ילדותית ובמשאלת לב –חוזר המערב פעם נוספת אל אותו רעיון., את אלוהים בתפקיד הכל יכול מחליפה אלוהות חדשה – החברה.

צדק קוסמי הוא כזכור מוחלט ומושלם, ומוכרח להימצא גורם גדול וחזק דיו לתקף ולהשתית אותו, וחשוב מכך – גם להיות האשם הבלעדי בכל מופע של אי צדק.

הגורם הזה הוא החברה, שהאנשה  והאלהה שלה היא אותו פאטיש רליגיוזי של אלו הסבורים והמאמינים שיש בידם  לשנותה מהיסוד ולשלוט בה באופן מוחלט – ובד בבד, מאמינים בכוחה הכל יכול. אך למעשה, חברה אינה אלוהות, וגם לא ניתן בנקל לשנותה לטובה. קל יותר להרוס אותה.

לפני שנים כתב מישהו את המהתלה הזו:

"לכבוד מערכת הארץ! אני מנוי על עיתונכם זה שנים רבות. בכתבה שפירסמתם בגיליון הקודם הופיע המשפט 'הדיסוננס הקוגניטיווי בין הפוזיטיוויזם הקולקטיווי לנגטיוויות הדטרמיניסטית היא מהרעות החולות של הציונות'. ורציתי לשאול – מה זה, לעזאזל, ציונות?"

למרות היותה הלצה, אין טוב ממנה לתיאור הדיסוננס הקוגנטיבי ביחסם של חסידי הצדק הקוסמי למושג החברה. מצד אחד, קיימת אמונה "פוזטיביזטית קולקטיבית" ביכולתה של "החברה" להחליף את אלוהים ואת הקוסמוס ולכונן צדק מוחלט לכול. ומצד שני, ככל שאמונה זו חזקה יותר, כך טענות חסידיה כנגד "החברה" גדולות יותר, כל הדרך עד לייאוש דטרמיניסטי "נגטיווי". בכל הטיעונים בשם הצדק הקוסמי, החברה מצטיירת כיישות כל יכולה בעלת רצון ותכלית משלה – סואל כינה זאת "האנשת החברה" – שיכולה להיות גם כל-טובה, אם רק לא ישחיתו אותה אנשים רעים וזדוניים. כלומר, כל אלה שלא חושבים "כמונו". וככל שהחברה כושלת מלתקן כל רע, כך השנאה כלפיה גדלה – כל הדרך עד : "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".

תפיסת הצדק המסורתית היא משא ומתן תמידי בין זכויות הפרט לבין דכאנותה של החברה. בעיניהם של שוחרי  הצדק הקוסמי, שום צורה של דכאנות מצד החברה אינה נסבלת. הם מתעלמים, מתוך תמימות או כוונת מכוון מכך, שכל זכות היא תמיד חובה. וכל חובה היא דכאנית. זכותך לחיים, היא חובתי שלא לקפד אותם. זכותו של כל ילד לביטחון תזונתי, היא חובתו של כל בעל משכורת לוותר על אחוז מסוים מרווחיו. ככל שבחברה יש לפרט יותר זכויות – כך החברה דכאנית יותר. המשחק הוא לשמור על האיזון הנכון בין שני הקטבים.

הניסיון להתעלם מהמתח הזה, והצגת כל מצוקה של כל פרט כאילו היא בהכרח פגיעה בזכויות וממילא אחריות החברה, מובילה בסופה למשטר דכאני. ככלות הכל, אזרחי המדינה הם אלו שישלמו את המחיר על כל דרישה לתיקון עוול.

לא כל התוצאות יכולות להיות זהות, כי לא כולן שוות ערך, וגם אם לא הוגן שישנם ילדים גבוהים וילדים נמוכים, החברה חייבת למדוד את ערכם של הפרטים בה על פי תרומתם  למטרותיה גם אם זה לא הוגן הרעיון על פיו "כל בני האדם שווים בערכם" הוא בבחינת  ביטול מושג הערך עצמו. אלו הן  תפיסות חד ממדית להחריד, המתעלמות מכל מורכבות הקיום האנושי, ומחזירות את הציוויליזציה כל הדרך חזרה לעברנו הרחוק, הפרימיטיבי, הילדותי, האמיניסטי והמיסטי. לרעיונות האלו יש שני סוגים עיקריים של חסידים – בני אדם ילדותיים ותלותיים שעדיין מחפשים הורה שיגן עליהם מפני המציאות  – ואינטלקטואלים מוכי היבריס שהצליחו להשלות את עצמם שהרעיונות שלהם יכולים לארגן מחדש את העולם כך שיתקיים בו צדק מוחלט.

**

הנער האפרו-אמריקאי ששימש כדוגמה לחוסר צדק בפתח הדברים הוא תומס סואל, מחברו של ספר זה.. סואל התייתם מאביו בגיל צעיר. הוא אומץ על ידי דודתו המבוגרת, משום שלאמו קשת היום היו כבר ארבעה ילדים להאכיל. בזכות כישוריו יוצאי הדופן התקבל לבית ספר תיכון יוקרתי בניו יורק, אך נאלץ לקטוע את לימודיו כדי לסייע בפרנסת המשפחה. לאחר שירותו הצבאי נרשם סואל ללימודי ערב באוניברסיטת הרווארד, התבלט בציוניו הגבוהים, ובהמלצת מרציו התקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה היוקרתית, שאותם סיים בהצטיינות. בתוך שנה נוספת סיים את התואר השני באוניברסיטת קולומביה, ואת הדוקטורט שלו בתולדות המחשבה הכלכלית קיבל מאוניברסיטת שיקגו.

תומס סואל הוא מרצה ותיק באוניברסיטת סטנפורד ובמוסדות יוקרתיים נוספים. האיש שדגל בתחילת דרכו במרקסיזם, הפך לאחד מדובריה הרהוטים והמשכנעים ביותר של הכלכלה החופשית. בספר הנהדר הזה סואל מסביר באופן צלול וברור מדוע רעיונות כמו "צדק חברתי" ו"העדפה מתקנת" מביסים את עצמם ופוגעים דווקא במי שהם אמורים להגן עליו.

 

[1] בין היתר: בספרו " תפיסת העולם של הילד, תרגם אליהו פורת, מרחביה: ספרית פועלים, תשכ"ז 1966.

[2] פרדוקס ידוע הקרוי על שם הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-14 ז'אן בורידן:  חמור הניצב במרחק שווה בין שתי ערימות מספוא הנצבות המרחק שווה ממנו. כך שהחמור הראציונלי באופן מוחלט אינו יכול להכריע אל איזו מהן  לגשת קודם  ולבסוף מת מרעב.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: