להשיב את ההיגיון לשיח, בגבולות האפשר

לרינה ויוסי שם בדוי היתה מריבה נוראית. מהסוג שמראה כמחסל ומרסק כל סיכוי לאמון הדדי במערכת היחסים שלהם. במהלכו הוא צרח עליה שהוא הולך כבר מחר בבוקר לרבנות פתוח בהליכי גירושין והיא צרחה עליו שלא הוא זה שזורק אותה, אלא היא לא תחייה אותו אפילו לא רגע אחד יותר ממה אחד. ——- למחרת בבוקר כל אחד מהם התעורר, אחד בספה בסלון ואחת בחדר השינה, או להפך. כל אחד חשב לעצמו, אחרי שנרגע, שאולי הגזימ/ה קצת. אבל גם שניהם ידעו שבן הזוג הוא אדם – שאומר ועושה. רינה יודעת שאם הוא אמר שילך לרבנות, זה מה שיעשה. הוא יודע, שאם היא אמרה שהיא רוצה להתגרש היא לרוץ לפתוח בהליכים, כנראה בבית דין אזרחי. הוא מאמין שהרבנות תטיב עמו ( אלוהים כמה שהוא טועה) וכך שהראשון שפותח תיק – יזכה ביתרון. שניהם היו מעדיפים שכל העסק מאתמול יישכח. זו הבחירה הראשונה של שניהם והכי טובה בעיני כל אחד מהם. האופציה הכי גרועה עבור כל אחד מהם היא שהשני יפתח בהליכים בבית דין על פי העדפה שלו. מאחר ששניהם רציונליים הם מבינים, שכל אחד יחשוד שהשני יממש בכל מחיר את האיום ויפתח תיק, גם אם כל אחד מניח שהשני/ה מעדיף לא להתגרש – וכך שהכי הגיוני להם לפתוח תיק ולהתגרש (כשהזריז מהם זכה גם לבחור את בית הדין)
——–
עשיתי לכם כאן הזרה של "דילמת האסיר" (בערך). וזה הרגע להצביע על כך שככל שאתם מכירים אותי טוב יותר כך יותר נפלתם בפח. – כי האמנתם שאני מתכוונת לדבר על נושא אחר שמעניין אותי בד"כ. בספרות, אתם נחשבים ל"קורא אדקווטי" קרי – מי שנופל בפח המניפולציות של הכותב.
———–
לעניינינו האמתי פה. מאחר שאחד הנושאים שעולים שוב ושוב בהרצאות של קתדרת הפורום, גם אני מוצאת עצמי חושבת לא מעט על הקשר שבין רציונליות לבין אמונה: דילמת האסיר מספרת על שני אסירים שנתפסו על אותו פשע. הם מבודדים כ"א בחדר חקירות בלי פשפשים ונאמר להם כך: אם תלשין על חבריך, תואשם בעבירה מופחתת, תשב שנה והוא יקבל 10 שנים מאסר. כדאי לך למהר להלשין כי אם הוא יקדים אותך – אותו הסדר יחול עליו ואתה תשב 10 שנים. ומה אם שנינו נשתוק? שואל הנחקר. אז נאלץ לשחרר את שניכם. אבל זה לא יקרה, הוא מוסיף, משום ששאף אחד מכם לא מטומטם, לכן כמו שהוא מבין שאתה עשוי להלשין, ולכן ילשין קודם, ככה אתה חייב להלשין קודם , כי אם זה מה שהוא חושב שאתה תעשה, הוא יעשה. זה רק עניין של מירוץ זמן ביניכם. אלא אם אתה מטומטם, כמובן. האסיר בולע רוק ושואל – ואם שנינו מלשינים? והחוקר עונה לו – פה, נחשב בכך ששניכם רציונליים – וכ"א יקבל רק 5 שנים בפנים. דילמת האסיר נחשבת למעין תעלומה פרדוקסלית של תורת המשחקים: איך קרה , שאם שני ה"אסירים" רציונליים לגמרי – הבחירה הרציונלית של כל אחד מהם היא בחירה בבגידה זה בזה, למרות ששני הבוגדים פוגעים בעצמם ולא משיגים את מקסימום התועלת?; או בהזרה שלנו – איך זה שיוסי ורינה ירוויחו הרבה יותר אם ישתפו פעולה ולא יתגרשו, אבל רציונלית – עדיף לכל אחד מהם לפתוח מיד על הבוקר תיק גרושים?
——-
זאת נחשבת למכה רצינית עבור הניסיון לתפוס את האדם כרציונלי – והרבה יותר מזה – לתפוס את הרציונליות כמה שאמור להכתיב את בחירותיו של האדם. כך גם בדילמת הסחטן שניסח פרופ' אומן – מי שנוהג האי רציונליות הוא המרוויח הגדול. ואז, איפה הרציונליות נמצאת, אם מבינים שרציונליות משמעה – בדרך הטובה ביותר להשיג מטרה? מסתבר, שלדילמות שהן בבסיס המצב הקיומי האנושי – מצבים בהם שני יריבים נמצאים בקונפליקט בין תועלת אישית – לתועלת הדדית – לתועלת הכלל – תוך מיקסום תועלת אישית -הדבר הרציונלי הוא לאבד את יתרון ההדדיות ולשרת רק את עצמך . בכל קונפליקט כזה – האופציה המיטבית אינה קיימת אלא אם היריב דביל. (וגם אז הבחירה הרציונלית היא תמיד לבגוד בו כי לא ניתן לדעת מה יבחר דביל) ——- אני חושבת שישנה חשיבות ל"גילוי" דילמת האסיר (ליתר דיוק- ניסוחה באופן מתמטי), היא אכן מבהירה מצבים טריוויאליים לחלוטין של המצאות במצבי קונפליקט, במקרה דנן – משחק יחיד, סכום אפס (כלומר, ההפסד שלך הוא הרווח של היריב, במשחק יחיד שבו לא ניתן "להעניש" ו"לחנך" את היריב ולכפות שיתוף פעולה). לדעתי, זו המשמעות היחידה של "דילמה". כל השאר – קונפליקטים מורכבים. אבל דילמת האסיר ופתרונה המתמטי בנחרץ היא גם ההוכחה הניצחת לכך שלא ניתן לקבל מענה רציונלי לבעיה רציונלית ללא קומה עליונה יותר: "טרנסצנדנטציה " מסוג שהוא. שהרי, קונפליקטים זה כל מה שכל דת וכל תורת מוסר וכל תרבות וכל חינוך – קיימים במטרה להציע להם מענה טוב יותר, מאשר "בחר תמיד מה הכי טוב לך עצמך בלבד". למעשה- קשה להבין לשם מה קיימת תרבות או מוסר, אם לא לשם איזון בין טובת הפרט שעומדת בקונפליקט עם טובת הכלל . (השאלה המעניינת יותר היא האם ניתן למצוא נוסחת מינימקס עם שיווי משקל יציב – לפתרון הקונפליקט הזה! – ג'ורדן פיטרסון לדעתי התחיל להציע כאלו פתרונות). קונפליקט סכום אפס אינו יכול לבוא לפתרון מיטבי "בתוך" מסגרת המשחק שבו הוא מתנהל. נחוצה ערכאה עליונה יותר – שתעניק מכנה משותף – שמטרתו היא להפוך, באופן לא אימננטי ולא טבעי ( =תרבותי, כמובן) את הבוגדנות ללא משתלמת ואת שיתוף הפעולה – ממנו מרווחים כל הצדדים (זוכרים? אם היו שניהם שותקים שניהם היו משתחררים). בין שני ניצים כאלו נחוץ גורם שלישי – שיסדיר מראש את האמון ביניהם. למשל, אם שניהם חברים באותו ארגון פשע, שהוא התארגנות תרבותית עם כללי מוסר – שניהם ידעו ששניהם מחויבים למשהו גדול יותר מהם עצמת – שבועות נאמנות בדם – כך שאיש מהם לא ילשין וגם לא יחשוד בשני. והנה, נפתר הקונפליקט כאילו לא היה. הוא באמת קיים כמעט רק במשחקי לוח ומשחקי ספורט – שהייחוד שלהם הוא היותם מערכת פורמלית ס ג ו ר ה. כלומר – אין להם השלכות על המציאות החוץ להם והמציאות אינה רלוונטית להם ( למעט כמובן בתחרויות ספורט עתירות ממון – אבל כל זה – מחוץ לכללי המשחק עצמו) האדם במצבו הטבעי הטרום תרבותי ( מצב שמעולם לא באמת היה בו) היה אולי ניצב מול דילמות אסיר ממשיות. כל שאר בני האדם נתונים בתוך תבניות משמעות שנועדו להבטיח שאף קונפליקט פנים-תרבותי לא יהיה בבחינת דילמת אסיר. אני מכירה רק תיאוריה אחת שכאילו "פותרת" קונפליקטים בין טובת הפרט לטובת הכלל – מתוך האימננציה ( כלומר, ללא ערכאה עליונה יותר) זו תיאורית "היד הנעלמה" של אדם סמית' ( ובמידה מסויימת "ערמת הטבע" של הגל) אלא, שהעולם שבו אדם סמית גילה, שכל סוחר או יצרן משרתים רק את טובת הרווחים של עצמם ומכאן מתפתח שוק תחרותי משגשג לטובת הכלל – היה אירופה של המאה ה-18. עולם שנשלט ע"י אלוהים וכנסיה – שבו אם אתה מרמה – אתה מרוויח אולי את הרווח הישיר הקטן שלך – אבל מאחר שאתה יודע שתשלם על כך באובדן כבוד עצמי, כבוד מהסביבה ואולי חיי נצח בגיהנום – רמאות אינה משתלמת באמת ולכן אינה אופציה. כך שגם "היד הנעלמה" אינה תיאוריה "אימננטית": חלק מחוקי המשחק נמצאים מחוץ למשחק הכלכלי. ——— כשמסתכלים על הנוסחאות המתמטיות של דילמת האסיר מתגלה שם אמת , שכמדומני בדומה התגלה במשוואות מקסוול מבלי שמקוול יתפוס זאת , הופיעה שם ההנחה של מהירותו הקבועה של האור, כך במשוואות תורת המשחקים נגלה בבירור – שנעדרת הטרנסצנדנציה שהיתה יכולה לפתור את המשוואה לשביעות רצון כולם. מכאן עולה הבנת-מה לעניין הרציולניות עצמה: רציונליות, שהיא האופן שבו אנחנו בוחרים באופן מושכל את הדרכים להשגת מטרות, שוכנת תמיד בתוך משחק-על – גדול ממנה – שקובע את הכללים שמבטיחים שהמשחק עצמו יהיה הוגן ומועיל לכלל. כך שטעות היא לחשוב – שרציונליות לבדה היא הפתרון המלא והשלם לבחירות הפרט, ושמי שחושב שכך הדבר – מאבד את כל דרכו ( אם דוגמה אנקדוטלית היא תקפה, משה קרוי היה אחד מהאנשים הנועזים ביותר שלקח את הרציונליות באופן הרציני ביותר: ראשית, אימץ את האובייקטיביזם, תורת איין ראנד , כהלכתה וניתק קשר עם אמו כי "אין סיבה רציונלית להיות בקשר עם אשה שבמקרה ילדה אותי". לאחר מכן כתב את הספר "הוכחות לוגיות לקיומה של הנשמה" והתנצר. ואז הפך גנוסטיקן, ואז מיסטיקן, ואז התאבד. אני חושבת שזה מה שיקרה לכל מי שיקח את הרציונליות ברצינות שכזו) הרציונליות שוכנת בתוך גבולות מטאפיסיים, תרבותיים ובתוך "משחק שפה". היא אינה יכולה להחליף מטאפיסיקה. היא שורה בתוכה ומתאפשרת על ידיה. אם נחזור לדילמה של יוסי ורינה – אי אפשר לצאת ממנה אלא אם שניהם יזכרו – שמתחת לחופה הם נשבעו לעניני קבל עם ועדה, וכהתחייבות לבורא עצמו – שהם ישארו יחד בטוב וברע, בעוני ועושר, בבריאות ובזמן מחלה – עד שהמוות יפריד ביניהם. האם זה רציונלי בעיני מי שאינו מאמין בנדר קדוש? ובכן, תלוי באיזו רמה של משחק רוצים לשחק. אם רק האימננציה תקפה, מוטב שיאמרו את האמת: "אני לוקחת את יוסי לבעלי, עד לרגע שנתקל בדילמה ונאלץ לפתור אותה באמצעים המוגבלים של הרציונליות, קרי, בדרך הלא רצויה לשנינו" אם לוקחים ברצינות את השבועה, הנה הפתרון: רינה: שמע יא תולעת, מה שאמרת אמש היה בלתי נסלח ואני שונאת אותך עכשיו. אבל מאחר שנשבעתי לה' שאסבול אותך כל חיי, בוא תתנצל ואנסה לשכוח כי אנחנו תקועים יחד, בלי שום סיכוי להינצל זה מזו ככה שהאופציה הרציונלית ביותר היא שננסה להפוך את זה לנסבל ככל הניתן יוסי: שאני אתנצל יא כלבא?! תתנצלי את על מה שעשית לי. אבל אני נשבעתי לפני ה' שאשאר איתך אז יאללה, סליחה, לא מגיע לך אבל שיהייה רינה: לך לעזאזל אתה ומי שעשה אותך. מה אתה רוצה לארוחת ערב? יוסי: עזבי, לא בא לי שתרעילי אותי, בואי נצא למסעדה, אני אשלם.
—————-
כל זה אינו קריאה לחזרה בתשובה. אי אפשר לשכנע אדם כמוני להאמין במה שאין לי יכולת להאמין בו. אבל מנגד – חייבים להבין שלרציונליות יש מגבלות – לצד כל המעלות כמובן: כל עוד אנחנו נמצאים בשיח שפה מארגן: קדושת המשפחה, קדושת הדמוקרטיה, קדושת הערכים המוסכמים – הרציונליות היא הדרך לפעול. אבל לא נכנסים לקונפליקט שאין בו ערכאה מכוננת את היתכנות הרציולניות. מלחמות בין תרבויות הן כאלו, לכן הן קורות.זהו קרה על המטאפיסיקה עצמה. תוקפנות הדדית קיימת משום שכל צד רוצה להחיל את כללי הסדר שלו על היריב – משום שאין חשוב מכללי סדר תרבותיים ואמוניים – בלעדיהם לא ניתן לפעול ברציונליות ואז כל קונפליקט בין כל אדם הוא משחק סכום אפס עם פתרון אופטימלי שלעולם אינו מקסימלי – והוא אפילו לא טוב מספיק כדי להוות פשרה מספקת. רציונליות גרידה היא בוגדנות תמידית, בהכרח. לכן, אולי, הדבר ההגיוני הוא להאמין ברעיון אחד גדול ומאחד – שקיומו אינו יכול להיות מוכח ע"י השכל, משום שהשכל יכול לפעול רק במצבים שבו קיימת כבר מטאפיסיקה. ולא הוא יכול לברוא אותה.

תגובה אחת בנושא “להשיב את ההיגיון לשיח, בגבולות האפשר

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: