ההבדל שבין זאבות לכלבות | גלי בת חורין

המאמר השבועי שלנו ב"עולם קטן" (עמודים 6-7)

לפני כעשר שנים חזרתי לאקדמיה נחושה להפוך לחוקרת הומור. הומור הוא תופעה אנושית מסתורית במיוחד, יש מעט מאד חוקרים בתחום, ומלבד זאת, מה יכול להיות מלבב יותר מאשר להתעסק עם בדיחות. אלא שמהר מאד ראיתי את אשר קרה לאקדמיה ועבר לי החשק לצחוק. זה היה דווקא לטובה משום שהתחום הזה מת. ההומור נרצח על ידי טרור התקינות  הפוליטית והפוסטמודרניזם ביצע בו וידוא הריגה עם אובדן ההיגיון. הומור מתקיים בסדקים שבין ההיגיון לאי-היגיון, בין המותר לאסור. צחוק, על פי פרויד הוא פורקן מתח שמשחרר דחפים אלימים על ידי ביטויים אסורים, אבל "בצחוק". כך גם  למול אבסורדים, פרדוקסים, כשלים לוגיים, תופעות של טיפשות ובורות – שלרגע מאיימים על מארג המציאות, מתגלים ההלצה גרידא, הצחוק פורץ ומשחרר את הלחץ  והעולם חוזר לשפיותו.

היום אין לעולם שפיות לחזור אליה ובדיחות שהצחיקו אותנו בשל התנגשותם על סלעי המציאות, כבר לא מוצאות סלעים להתרסק עליהם. בהעדר מוסכמות בסיסיות, לאחר שההיגיון עצמו הוקע כ"פשיסטי" (אני לא מתלוצצת) שום דבר כבר לא יותר אבסורדי משום דבר אחר. 

כשעוד התכוונתי לקחת את ההומור ברצינות, התחלתי לכתוב ספר – "הפילוסופיה של הטיפשות". ובכל פעם שנזקקתי לחומרים מהחיים תמיד ידעתי שניתן לסמוך על הגיגיה של   זהבה גלאון, יו"ר מרצ לשעבר.  לגלאון יש כשרון קומי, הגם שלא מכוון, לקלוע במדויק לכל הכשלים שהופכים סתם שכלות רגילה בתכלית, לנכסים הומוריסטיים אמיתיים, ובנוסף – להצליח לחשוף באופן מדויק את הדנ"א של הכשל השמאלני, ומאחר שאני מבינה לא מעט ברטוריקה של ההומור, אני מלאת הערכה אמיתית לאיכות הסאטירית, שהיא מספקת בנדיבות וכלאחר יד.

קראתי היום, בשחור על גבי עיתון "הארץ": 

"יו"ר מרצ לשעבר בביקורת על המרכז-שמאל הפוליטי שמנסה לרצות את הימין במקום לענות לו בצורה ברורה: "תקשיב, יא חתיכת בהמה גזענית, הומופובית, שונאת זרים, שונאת נשים, שחותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני – איננו פוחדים ממך. יש לנו עקרונות: שוויון, אהבת האדם, חירות, אחווה. ועכשיו לך מפה, לפני שנטפל בך כמו שטיפלנו בפשיסטים המקוריים".

"כל המוציא קללה מפיו, אינעל אבי-אבי-אביו" נחשב פעם לבדיחה. היום זה ביטוי  לאהבת אדם באשר הוא, ואחווה כלל אנושית. כי כמה רחב יכול להיות הלב, שיש בו כל כך הרבה מקום לשנאת השונאים? אצלי למשל אין אפילו מקום לחבב זהבה אחת, ולמרות הכאב האותנטי שלה על קיומה של שנאה, משהו ימיני בהמי שבי שואל, מה, לכל הרוחות, יש בה לאהוב? דווקא שמשום שאין בי נטיות גזעניות יוצאות דופן אני לא מצליחה לחבב אותה רק משום שהיא שייכת לעם היהודי. במיוחד כשהיא מביעה שנאה גלויה כלפי, והזדהות עם האויב הגזעני שרוצה לרצוח אותי רק משום שאני יהודיה.

אני יודעת שיש לה ערכים. אבל אני יודעת גם שכמו כל שמאלני, הערכים שלה לא נועדו לשימוש עצמי. ואני לגמרי מזדהה עם הסיבה לכך: השמאל לא יכול לנהל מלחמות ולנצח בהמות גזעניות שכמונו, כשערכים כמו שוויון, אחווה, חירות, ואהבת אדם מגבילים את טווח הפעילות הלוחמנית שלהם באויב (זה הימין, לא הערבים) השמאל באמת מאמין שאין לו ברירה אלא לרמוס את ערכיו בדרך לכפות אותם על היריב  כי התנהלות על פי ערכים נתפסת בצד השני (הימין, לא הערבים) כחולשה, ובאמת, כיצד ניתן להביס אויב ולהביא  את השלום, השוויון, החירות  אם מתנהגים כלפלפים יפי נפש?  והיא מנמקת זאת יפה:

"מבחינתם (כלומר, מבחינתנו)  המרכז והשמאל אינם יריבים, כי אם אויבים. הם ינצלו כל ביטוי של חולשה כדי להתקיף עוד".

מה יש לא לאהוב בה? רק משום שהיא משליכה עלינו את הדחפים האלימים שלה, כדי להצדיק אלימות נגדנו, בהמות גזעניות שאנחנו?

גזענות זה באמת לא דבר יפה. אבל צריך לזכור שהיא קיימת רק משום שקיימת תופעה הפוכה לה: אהבת העם שלך. לפעמים עד כדי נכונות להקרבת החיים היחידים של הפרט. האלטרנטיבה ל"גזענות"  אינה "אחווה כלל עולמית" אלא אדם לאדם זאב. גם גלאון לא באמת מאמינה בקיומה של אחווה כלל אנושית, שהרי היא לא מצליחה לחוש בה אפילו כלפינו,  קבוצת בני האדם החולקים עמה שותפות גורל ושאין בעולם אנשים דומים  לה יותר מהם.

אחווה כלל עולמית דומה לדילמת האסיר, ומאותה סיבה אין היתכנות לפתרון המיטבי משום שאחווה נוצרת סביב רעיונות משותפים, תפיסות מסוימות של מוסר .  מלחמות דת, לאום ואידיאולוגיות  פורצות דווקא משום שכולם שואפים להגיע למצב הזה, ובני אדם רוצחים זה את זה בסכסוכים על מהות הרעיון הנכון שיאפשר את מימושה.

אחוות העמים כל הדרך עד פילוג ומפולג

מכשול נוסף הוא הכלל האוניברסלי , ההכרחי מתוקף המציאות עצמה: ככל שהערך נשגב יותר, כך ערך חייו של הפרט הופכים זולים  יותר. כי מה ערך חייו של פרט אחד, אם הוא ניצב בדרכו של שלום עולמי נצחי? או חייהם של עשרה מיליוני פרטים בודדים? כל אחת מהמלחמות על השלום העולמי נחשבו "למלחמה האחרונה" שבה ימוגרו כל אויבי השלום. בינתיים אף אחת מהן לא היתה אחרונה באמת.

קצת תשומת לב להסטוריה מקומית היה יכול להאיר את עיניה של גלאון לכך שהשמאל שלה הביא לחלוקה מחדש של קיבוצים לקיבוץ "פילוג" וקיבוץ "מפולג" על רקע חילוקי דעות באותה אידאולוגית האחווה הכלל עולמית.  לו עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד לא היו קיבוצים משפחתיים זעירים, אלא מעצמות-על – הסכסוך הזה היה הופך לעוד מלחמת עולם אחרונה.

עד שתתפוס זאת גלאון מאיימת לטפל בנו "כפי שטיפלנו בפשיסטים המקוריים". שזה מצחיק כי מי שהביס את הפשיזם המקורי היו הנאציונל סוציאליסטים. הם, וזהבה. אני מקווה שהתקוה של גלאון להביס "שוב" את הפשיזם נובעת מבורות, ולא  שהיא חלילה מייחלת לאותו סיום מקורי. של   המשטר הפשיסטי באיטליה, שעד הכיבוש הנאצי הגן על חיי היהודים בו.

פשיזם מזוהה עם לאומנות, ולאומנות מזוהה עם עריצות. הפשיזם ראוי למוניטין הגרוע שלו, משום שהרעיון להעמיד את "טובת המדינה" לפני טובת הפרט מחייב שיהיה שליט שיקבע בכל רגע נתון מהי טובת הכלל, וגם כאן מדובר באידאל בלתי אפשרי שכל התוצאה שלו היא הוזלת חיי הפרט – האפסיים יחסית ל"טובת הכלל".

 בסוציאליזם הקולקטיביסטי שגלאון מייצגת את "ערכיו" מגולמת בדיוק אותה זוועה פשיסטית. בין אם מדובר בקולקטיביזם הסוציאליסטי, או הנאציונל סוציאליסטי  או הפשיזם של הסוציאליסט מוסוליני. בהכרח, בכל תרבות שמציבה את ה"חברה" מעל לפרט – מתחייב קיומו של  עריץ כל יכול, שיכפה את "הטובה" על כל פרט. זה כלל אוניברסלי הכרחי. על פי אותו עקרון, גם  "ערך" השוויון מביא בהכרח לעריצות שתמשטר את השוויון. זה ההפך מחירות. וגרוע מכך, זה ההפך משוויון.

אז , למי קראת "פשיסט", זהבה?

ואגב, הפשיזם האיטלקי, ממש כמו הנאציזם, שניהם צמחו מסיבה אחת – ריאקציה לסוציאליסטי שהגיע מרוסיה, בעל השאיפות ההתפשטות ל"ייצא את המהפכה לכל העולם" (כי "אימפריאליזם"  נשמע נחמד פחות). כך שערכי השוויון, החירות ואהבת האדם של גלאון יילדו את שלושת משטרי הזוועה הרצחניים ביותר בעת החדשה מבלי להביא לשוויון, לחירות או לאחווה. האלטרנטיבה להתארגנות חברתית סביב לאום אינה "אחוה כלל עולמית"  אלא –  שבטיות, אימפריאליזם , גן עדן סובייטי או  ג'ונגל הובסייאני.

וכל הקצף הזה פרץ כנגד  הימין, הבהמה גזענית ש" חותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני", לאחר ש"חבר הכנסת רם בן ברק שהשעה את העוזרת הערבייה שלו לאחר ההאשמות כי הצטלמה עם אנשי דת תומכי טרור". ועתה אני מבולבלת. האם הגזענות הבהמית שלי היא "טליבנית" בשל התנגדות לשתף מוסלמית תומכת "אנשי דת תומכי טרור" בוועדות הביטחון שנועדו להגן עלינו מפני תפיסת העולם הטליבנית שלה? חסר הסבר מתי טליבן זה משהו רע, ומתי זה ראוי להגנה מפני הגזענות שלנו.  שהיא, מסתבר, גם מהפכנית. לטענת גלאון, "איננו שמרני – אלא מהפכני ומטרתו להפיל את הדמוקרטיה בישראל ולהקים תחתיה מדינה ליהודים בלבד". אין זאת אלא שהימין זומם לחולל מהפכה לשינוי  רדיקלי של  מדינת ישראל –  ממדינת היהודים – למדינת היהודים. ועוד באופן לא דמוקרטי!.

גלאון הדמוקרטית מסבירה מה נדרש כדי להדביר ימנים: "צריך אומץ לב ועמוד שדרה".  כי  קצת פאשיזם מעולם לא הרג אף אחד, לפחות לא מתוך מטרה רעה. היא מקווה, שיום אחד השמאל ילמד להיות בעל עמוד שדרה שיאפשר לו לנהוג באלימות פשיסטית כדי להצליח במלחמתו בפשיזם הימני האלים. "מותר לקוות", חתמה." מי יודע, אולי יום אחד לשמאל יהיה אומץ לירות בששה עשר יריבים פוליטיים בנמל תל אביב.  מותר לחלום.

כבר לא מצחיק יותר

פעם זה הצחיק אותי. אבל מאז המופרעות הזו השתלטה על השיח. לכן אין לי ברירה אלא לעשות את מה שאסור לחולל לבדיחה: לענות עליה ברצינות:

כמו בבדיחה על הכלב שניסה להתחזות לזאב  והחל לרחרח אפים כדרכם של זאבים ולהתנשא על חבריו הכלבים מרחרחי האחוריים, עד שלכלב אחד נמאס, ואמר לו – "אני יודע מה אתה, לי אתה יכול להריח מאחור".  נאמר גם לך זהבה, אנחנו יודעים מה את. את מלאת שנאה, ממש כמונו. את מחלקת את האנושות לאויבים ואחים, ממש כמונו. את מסיתה באלימות מילולית כאחרון הפשיסטים, ממש כמונו, חולמת על היום שתצליחי להדביר, לסלק ולהיפטר מהאויבים שלך, ולא בוחלת באלימות, ממש כמונו.  אך בעוד שאנחנו מזהים את האויב במי ששונא אותנו מטעמים של אמונה דתית גזענית ורצחנית וטובח בנו כבר מעל למאה שנה – את מזהה כאויב את מי שלא מחבק את רוצחיו. בכך אינך ראויה אפילו לא להריח לנו. 

ומה עושים עכשיו?

 האם אין ברירה אלא לרדת לרמתו של השמאל, שיורד לרמתנו האלימה,  ולהחזיר לו שנאה כנגד שנאה?

צחוק, על פי הסברה הדרוויניסטית, התפתח בקרב להקות קופים כהתנהגות בקרב מול להקה אויבת: שני המחנות ניצבים זה מול זה, חושפים שיניים ומשמעים קולות מעליבים של לעג ליריב, במטרה להשפיל ולשבור את רוח הקרב, ותוך כך חושפים את ניבי השיניים. זה לא נעים, אבל עדיף על פי נשיכות ממשיות. אני סבורה שהתגובה הנאותה היא לעג וגיחוך, בתקוה שהשמאל ילמד מאיתנו ויגיע לדרגת התפתחות של הבבונים  שאנחנו. מותר לקוות?