החוק הפרסונלי הופך את השלטון בישראל למשטר אפל

כשהרשות השופטת מינתה את עצמה למונופול להגדרת מהות הדמוקרטיה ולשמירתה – מדינת ישראל חדלה להיות דמוקרטיה. מרגע זה בוטלה הפרדת הרשויות והרשות השופטת הפכה מעמד השליט המהותי על המדינה ללא כל בלמים, ללא כל איזונים  ומעל לכל ביקורת.

אבל מסתבר שיש עוד לאן להידרדר. עומדת כעת הצעת חוק יסוד: תזכיר חוק-יסוד: הממשלה : אי כשירותם של נאשמים להגיש כתב אישום כנגד ראש ממשלה נבחר שהדבר הכי פחות גרוע בו זה שאינו חוקי מהיותו  חוק פרסונלי. וזה כבר גרוע דיו.  

המושג "נאשם", משמעותו, שקיימות חשדות שטרם הוכחו כנגד פרט כלשהו.  אין שום הבדל פורמלי בין כל אזרח מן השורה, לבין "נאשם".  בכל המקרים, הסטטוס הרשמי של כל אחד מהפרטים הוא שהם בחזקת חפים מכל פשע כל עוד לא הוכחה אשמתםבבית המשפט.  זה או זה, או שאין כל צורך בבתי משפט  ואין אפשרות שלישית. זה או שלבית המשפט יש מונופול להכריע אשמה (למעשה זה המונופול היחיד המותר לו בחוק) או  שכל אדם יכול למצוא את עצמו משלם מראש על מעשה, שכל אדם אחר יכול להעליל עליו.

משמעות ההצעה המגונה הזו היא ביטול חזקת החפות.   אם ישנו כלל אחד, שמבדל בין שלטון טוטליטרי לשלטון דמוקרטי, זהו הכלל: הרעיון, שכל אדם חף מכל פשע טרם הוכחה אשמתו בבית המשפט. זו לא סתם סוג של התייפייפות יפת-נפש מצד אולטרה-ליברלים מנותקים מן המציאות.  חזקת החפות היא הכלל האחד שמגן על האזרח מפני הכוח הדורסני של מנגנוני אכיפת החוק, הפרקליטות והמשטרה – מונופול על האלימות.

אך לא מזמן, חזקת החפות בישראל  באה לביטויה הקיצוני ביותר, בבית דין צבאי שראה לנכון להקל בעונשו של מחבל שהתביעה לא הצליחה לשכנע שהיתה לו כוונת רצח כי הסכין נשברה על עמוד השדרה של קורבנו המזדמן (והוכיחו כך את פרדוקס "מה אמר הצב לאכילס" של לואיס קרול, שאי אפשר לשכנע את מי שלא מוכן להשתכנע). קל וחומר, שאם חזקת החפות פועלת אצלנו עד כדי הטלת ספק בכוונת רצח שיד המקרה שיבשה, אין לפגוע בזכויות של אדם להעמיד עצמו לבחירת הציבור רק כי הוא נחשד על ידי יריבים פוליטיים -שעשויים להיות חשודים כמוהו – ובהגשת כתב אישום על ידי משפטנים שאינם נתונים לבקרת הציבור.  

והרי אם כך עלינו  לשאול, מי הם החושדים, והאם הם עצמם ניצבים מעל לחזקת החפות? כי אם כן – זה נוגד ישירות את עקרון השוויון בפני החוק.  אם לא, בהחלט ניתן להצביע על כך שסביב החושדים עצמם מתעבה חשרת חשדות. למשל, סערה ציבורית ממשית מתחשרת סביב מציע הצעת החוק עצמו, שר המשפטים גדעון סער –בנוגע להאשמות על ניצול מיני. אמנם, לא נפתח תיק חקירה. אבל אז נשאל מיהם אלו שלא פתוחים בחקירה למרות תביעת הציבור למי הם עונים ובמה הם עשויים, אולי, להיות חשודים. ייתכן שההאשמות לא עברו את הסף המצדיק חקירה. אבל כשבית המשפט הפך עצמו פוליטי – העובדה שלא חוקרים בהכרח נחשדת כשחיתות פוליטית המוטלת  לפתחה של מערכת אכיפת החוק. ועתה, תחת אותו ביטול חזקת חפות, יש לתבוע  את פיטוריהם של פקידי המערכת, הנאשמים על ידי הציבור באיתרוג עבריינים. בהעדר חזקת חפות, מתייתר בית המשפט והמונופול לקביעת אשם עובר לפרקליטות. אבל דווקא משום כך הפרקליטות הופכת לגוף שלטוני לא חוקי בדמוקרטיה – כך שהזכות לקבוע אשמה עוברת לרשות הציבור – שהוא העם, הריבון החוקי. וכשהציבור מצביע על "נאשם" – יש לכך משקל גדול יותר, משמעותית ,מאשר קבוצת פקידים לאחר שאיבדה את זכותה  לאמון העם.

ההאחדה שבין הפרקליטות לבית המשפט שמתחייב מתוך ביטול חזקת החפות, גורר ביטול הפרדת רשויות  ומרגע זה  אין יותר משפט – הכול רק פוליטי. ועתה נזרקנו למציאות של אבסורד אין סופי בצורך להעמיד חוקרים על חוקרים ושופטים על שופטים – ומעליהם עוד חוקרים ועוד שופטים – עד אינסוף.  כי השאלה מי ישפוט את השופטים ויחקור את החוקרים מתחייבת מההנחה שכולם אשמים עד להוכחת חפותם וכך מה שהתחיל כ"הכל שפיט" התגלה כ"הכל פוליטי" בלי להשאיר שארית וכל מה שנותר ממערכת המשפט הוא רק מאבק כוחני לניצחון ללא כל קשר לחוק או לצדק.

כיום, מי שרשאי להגיש כתב אישום כנגד ראש ממשלה הוא היועץ המשפטי לממשלה. זה אדם אחד. ואדם כזה אכן הגיש. וגם כנגד אותו אדם נקשרו חשדות, ולמעשה הודה בקולו שפרקליט המדינה "המניאק מחזיק אותי  בגרון". כך, אל מול מיליוני בוחרים, פרקליט מדינה יכול להחזיק בגרון את האדם האחד שבכוחו לבטל את בחירת הציבור. לעדותו שלו. ולמעשה  היה עליו לפטר את עצמו, באותו כובע  שבו פסק להגיש כתב אישום כנגד ראש ממשלה. קל וחומר שהוא אשם, אם בוטל הצורך להוכיח את האשמה. זוה אותו יועמ"ש  שעתה אינו פוצה פה להתנגד לחוק, שהופך אותו לאדם האחד שפסל ראש ממשלה מלהציע לציבור לתת בו אמון נוסף. העקביות דורשת, שעם ביטול חזקת החפות, על היועמש שהגיש כתב אישום  כנגד ראש ממשלה מכהן בעודו חשוד בעצמו, לבטל את כתב האישום משום שהוגש על ידי נאשם בפוטנציה. הוא עצמו.  אמנם. כל עוד אשמתו של היועץ לא הוכחה בבית המשפט – הוא אינו אשם, אבל אבסורד, שאדם שעומדת לו חזקת החפות יפטר ראש ממשלה באמצעות הגשת כתב אישום וטרם הוכחה אשמתו. 

עתה עולה תהייה נוספת: הרשות השופטת שלחה זה מכבר זרועות ארוכות לכל משרדי הממשלה –  שם "יועצים" משפטיים שכפופים פורמלית לרשות המבצעת אך עונים ישירות לבג"צ דווקא  – כיצד זה אין היועצים הללו מסייעים לשר המשפטים להבין – שהצעת החוק הזו עומדת בסתירה מוחלטת לשני חוקי יסוד לפחות?  עבור אותו ראש ממשלה נאשם היפותטי כפרט עומד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו-  שכולל את הרעיון שכל אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בבית משפט. בכובעו של אותו רוה"מ היפותטי כנציג ציבור – חוק יסוד: הכנסת, מגן על חופש הבחירה של הציבור בו:" כל אזרח ישראלי ….זכאי להיבחר לכנסת, זולת אם בית משפט שלל ממנו זכות זו על פי חוק או שנידון, בפסק דין סופי, לעונש מאסר בפועל…".

והיכן אותם יועצים משפטיים שמורגלים כל כך לנענע אצבע מול השר ולפסוק "זה לא יעבור בג"צ?", עצם קיומם בשירןת בגצ היא התנהלות שערורייתית מאין כמוה – שמשמעה שבכל משרד יש פוליטרוק מטעם בית המשפט לעצור חוקים ששופטים לא יאהבו –אבל כעת ברור לכול,  שאם עתה אינם מנופפים ב"נו נו נו " כנגד הצעת חוק הנוגדת  שני חוקי יסוד לפחות – עולה החשד שמא לא החוק הוא הנר שלרגליהם.

 חזקת החפות היא אחד הכללים הנשגבים ביותר שרוח האדם החופשי הצליחה להגות. בלעדי לא יתכן שום סוג של משטר חופשי.  לא כל שכן – כשמדובר בחזקת חפותו של אדם – שמיליונים מעדיפים לבחור בו.

אלא, שאל מול כל הטיעונים הללו, שכל סטודנט שנה ראשונה מכיר – ניצבת טענה אחת מוחצת בעד החוק:  ביבי.

בשם שטיפת המוח לשנאת נתניהו, מנגנונים דאכניים לא נבחרים יכולים כעת לחוקק כל חוק פשיסטי וטוטליטרי שרק יעלה על דעתם – בידיעה שהוא יעבור, נישא על אדי שנאת ביבי. ואז יקום פה רודן פשיסט אמיתי, שינצל את כל החוקים הללו לבצע כל תועבה – כחוק.

יש הסוברים, שזה כבר קרה.