אמת ממי שאמרה, גם אם האומר – רעיל?  

התפרסם לראשונה ב"עולם קטן" (וכל הכבוד על האומץ לאפשר לי חופש ביטוי בנושאים שנויים במחלוקת ורעילים). לפני הכל יש להדגיש שאין בנאמר כדי לנקוט צד בין המאמינים להאשמות ואלו שלא. אין לי שום מושג או דרך לבחון , לשפוט וודאי שלא להכריע מה האמת. הדיון פה לא עוסק בשאלת חפותו או אשמתו של חיים ולדר ז"ל וגם אין הכוונה להטיל ספק בסבל הקורבנות.

ישנן סוגיות שעצם הדיון בהן הוא מלכודת שמוטב שלא ליפול בהן. ואלו הן בדיוק הסוגיות שפורום קפה שפירא מבקש להעלותם לדיון, מתוך הבנה, שאם מתעלמים מדרקון קטן, הוא רק גדל והופך למפלצת יורקת אש, המכלה הכול. הפרשה הטרגית סביב חייו ומותו של חיים ולדר ז"ל היא דרקון שכבר אינו קטן. הגם שמדובר בטרגדיה אמיתית, במובנה  הקלאסי – סיפור נפילתו של אדם גדול – הדיון הקל ביותר בנושא  הוא השאלה המוסרית. זהו מעגל שקל לסוגרו. אם ההאשמות נכונות, הוא אשם, עם כל הצער שבדבר. ואין מקום ללבטים נוספים.

אבל סוגית השיפוט המוסרי מעוגנת בהקשרים רחבים בהרבה, ובמקרה הזה, סובבת סביב כמה מעגלים רחבים ומשמעותיים. שכל אחד מהם הוא דרקון שאין להתעלם ממנו.

נניח לצורך העניין שכל ההאשמות והחשדות שהועלו, נכונים ואמיתיים. אני נוטה לתת אמון באישור שהעניק הרב אליהו לאמיתות הדברים אם כי בעיני,  רמת האמינות של חושפי הפרשה –  עיתון "הארץ"  –  מתחרה ברמת המוסריות המינית של המו"ל שלו, שנראה בסרטון ברשתות שבו הוא מענג גבר מסטול למראה תוך שיחה על ילדיו ומשפחתו. אני גם חושדת שהמוטיבציה לחטט בחייו האישיים של גבר חרדי נבעה מתוך מניע נקמני על חשיפתו של ולדר את הקשר המטריד בין מי שחולש על מערכת המשפט שלנו לביו זה  חולש על תכני התקשורת הישראלית.

חזקת חפות היא עקרון הכרחי לדמוקרטיה, אחרת אפשר לבטל את בתי המשפט ולדון אנשים בככר העיר. אבל לצורך הדיון הזה, נניח לרגע,   שכל ההאשמות נכונות ואמיתיות וכל המעשים הפסולים אכן נעשו.  אפילו לפני שנסקור את המעגלים של ההקשרים החברתיים, הפוליטיים, הממלכתיים, היהודים – שכל אלו מעורבים בקלחת האומללה הזו – נציין לפני הכול – שעבור ציבור המאמינים, כלל לא נחוצות ראיות לאשמתו לאחר שאשמת הניאוף נתפסה כנכונה. מפה והלאה – לציבור הדתי לא הייתה כל ברירה אלא לנדותו.

אבל האם אין כל משקל לכך, שחושפי הפרשייה הם מסוג האנשים שניאוף אינו נתפס בעיניהם כלל כחטא כלשהו, ושאין להם כל נגיעה או אמפטיה לקורבנות, הממשיים או המומצאים, של ולדר? שהרי, קוראי "הארץ" וכותביו אינם מסוגלים להזדהות רגשית אפילו עם ילדות שנאנסו ונרצחו באכזריות חייתית רק משום שהן שייכות למגזר המתנחלים. מדוע, איפוא, שיטרחו להתעניין במעשיו של ולדר, שמוסכם שאם עולל אותם – הקורבנות כולם מהמגזר החרדי, העוד יותר שנוא עליהם?

"קבל האמת ממי שאמרה"

מנגד, בהחלט ניתן לטעון. שאמת היא אמת, לא משנה מי השליח שהביא אותה. לפני שבוע התארחה אצלנו  הסופרת והפובליציסטית אמונה אלון לשיחה מרתקת. בין היתר, סיפרה לנו את האנקדוטה הזו:  ערב אוסלו הציונות הדתית התגייסה כולה להזהיר מפני המהלך – נכתבו מאמרים רבים, אורגנו הפגנות ההמוניות ביותר בתולדות המדינה, אזהרות מפני  המהלך נשמעו מעל לכל במה וכידוע, ללא הואיל. כשהתחילו להתפוצץ אוטובוסים,  כתב יואל מרקוס, עורך "הארץ" בזמנו: "מי היה יכול להאמין שזו תהיה התוצאה?!".

מי? כל אלו שהתריעו, אך שקולם לא נספר, משום שבעיני הפנאטים בשמאל, ימנים דתיים לא נתפסים כבני אדם תבוניים ואין להאזין לדעותיהם. לא מדובר בחוסר הסכמה אלא בחירשות ועיוורון מוחלטים. מרקוס לא שיקר, הוא באמת לא קלט מילה אחת מכל דברי ההזהרה. הוא חווה אותן כאילו לא הושמעו כלל , כמו אותה חיה, טיפשה יותר מבת-יענה, שכשאויב שלה טומן ראשו בחול היא חושבת שהיא לא רואה אותו… זה מה שקורה לאלו  שהרגילו את מוחם  לסווג את ערך האמת לא על פי הקשר למציאות אלא על פי השבט שמשמיע אותה. זה כמובן אווילי ברמות מסוכנות. כי, כאמור, אמת היא אמת ללא קשר למי שאומרה. ועל כך לא יכול להיות ספק.

פרי העץ המורעל

ועם זאת. האם לעולם אין להתחשב, בשיפוט הסופי, בגורמים נוספים הקשורים לאותה אמת ולמי שדיווח עליה? ברוב הדמוקרטיות המערביות (למרבה הצער, לא בישראל) קיים חוק "פרי העץ המורעל"  על פיו, בית המשפט רשאי, או אפילו מחויב, לשחרר לחופשי נאשם גם אם ברור ללא כל ספק שהוא אכן אשם-  אם הראיות לכך נאספו בניגוד לחוקים ולכללים זאת, מתוך הבנה, שקיים  משהו מעבר להבאת פושע לדין.  משום ששום דבר שקשור לחברה האנושית אינו סגור הרמטית. החיים אינם משחק בודד בתורת המשחקים.  כל "משחק"  מחובר  ל"משחקים" אחרים במעגלים אחרים של הקיום. כשם שהפשע האחד פוגע לא רק בקורבנו – הקלקול שקלקל משפיע באדוות הולכות ומתפשטות על פני החברה כולה . כך גם פעולת שיטור, שכל  אחת קשורה להתנהלות הכללית של מנגנוני האכיפה.

פשע שלא בא על עונשו מזמן את הפשע הבא. פעילות עבריינית מצד האמונים על החוק מזמנת את המשך ההתדרדרות – כל הדרך להפיכת המשטרה למיליציה הפועלת מטעם עצמה, מכל המניעים האנושיים הרגילים  – כולל נקמנות וסתם רוע רגיל בתכלית. וכשזה קורה במנגנונים שמהווים מונופול על האלימות עם כוח בלתי מוגבל  –  זה מסוכן בהרבה מכל יוזמה חופשית של פושע בודד. סכנה, כפי שכבר נרמזנו עליה,  כשאלו האמונים על שמירת הביטחון  התנקשו  בחייו של הנער אהוביה סנדק ז"ל, וכל המערכת התגייסה לחפות על הפשע ולטייח אותו. 

חוק פרי העץ המורעל הוא הקביעה, שעדיף להניח לפושע אחד ליהנות מחירות שאינו ראוי לה, מאשר להניח למנגנון משטרתי להסתאב ולהפוך לכוח אלים באופן בלתי מוגבל.  מטרתו, לרסן את המוטיבציה להביא למעצר ולהרשעה בכל מחיר, על ידי ביטול ההישג שהושג בדרכים נפסדות. זהו נוהל פרקטי שניתן לראות בו גם ערך מוסרי:  מערכת אכיפה שעוברת על החוק מאבדת את זכותה המוסרית לאכוף אותו על אחרים.

ניתן להשליך את הכלל הזה ולשאול,  האם מניע זדוני מצד "הארץ" אינו בבחינת "פרי עץ מורעל"? מה גם, שברור, שמרגע שהגורם "המשטר" באנלוגיה הזו, עיתון "הארץ"– גילה, שמשתלם לחטט בחייהם הפרטיים של אישים נבחרים בקהילה אותה הוא עוין, מבלי  משלם מחיר על המניע הלא ישר, ומצליח לחולל מהומה שלמה.  הגורמים הללו זיהו פתח, חולשה  שלעולם החרדי אין כל דרך להתמודד מולה:  רגש הבושה שקיים בחברות דתיות, שעיתונאי הארץ איבדו מזמן, שמציב אותם על מסלול התאבדות מהרגע שפוגעים בשמם.  הפירצה הזו מקנה לשונאי היהדות כוח בלתי מוגבל. מהרגע שזיהו את הנאמנות הבלתי מתפשרת של הדתיים לערכים, היא תנוצל באופן ציני, כי זה מה שהשמאל עושה:  מנצל את הסגולות הנעלות של היריב – כנגדו.  ומאחר שזכו להצלחה, מבחינתם, התיאבון רק יגבר. להבא – המתקפות ימשיכו  ללא מפרע בהפרכת שמועות לא מבוססות,  שיטלטלו שוב ושוב את החברה הדתית  על לפירוקה הסופי.  זו הרי מטרתם.  

ואם כך – האם אין כל ברירה אלא ליפול למלכודת הזאת, שנרקחה על ידי אויביה המרים של הדת?

מנגד, ניתן לטעון – שלתחקירני "הארץ" מגיעה תודה על הטרחה להוציא את האמת לאור, שמאפשרת לחברה, שאינה שלהם, לתקן את עצמה –גם הטרחה נעשתה שלא לשמה. וזה ראוי במיוחד כשקיימים קורבנות – שמגיע להם שיעשה להם צדק.

אך האם  באמת הבאת חוטא  אחד לדין מצדיקה הענקת כוח בלתי מוגבל לאויבה המר של אותה חברה? האם כל חטא חייב לבוא על עונשו בלי להתחשב במחיר? או שישנם מקרים שבהם מופעל כוח לא ראוי ומוטב אפילו להניח לחוטא לחמוק מעונש כדי להרחיק ולרסן  את המוטיבציה , ולהעניש את התוקפנות של  הארץ בתגובה אדישה לגילוייו , כדי להדוף את המשך הרדיפות? ומנגד  –  האם הכשרת שקר אחד, עוול אחד – אינה מסלול להתדרדרות במדרון חלקלק?

אם לא, משמעות הדבר היא שאנחנו מאפשרים לאנטישמיות למשטר את המוסר היהודי.  האם לשונאי היהדות יש בכלל זכות מוסרית לבקר את החברה היהודית על פי ערכיה שלה,  כשהם עצמם אינם רואים עצמם מחויבים להם? 

ביקורת נועדה לתקן את החברה, שהמבקר רוצה, בתום ליבו, בתיקונה.  ביקורת שמגיעה מאויב החברה, אפילו כשהיא מוצדקת – אינה נעשית בתום לב והיא  (גם) פעולת איבה. וכשכזו , אולי מוטב שלא לתגמל אותה כדי שלא להאכיל את הדרקון ולהעצים את כוחו?

נכון לעכשיו, הדרקון ניצח ניצחון גורף: טקטית, הנקמה האישית באה אל סיפוקה יותר משקיוו, כשהביאה את ולדר ליטול את חייו בידיו ( ובכך להוסיף על חטאו). המבוכה והבלבול שזרעה הפרשה בכל החברה הדתית העניקו  ניצחון אסטרטגי. והניצחון המוחץ מכולם הוא הניצחון במאבק סכום אפס שמתחולל על ציווינה של המדינה  לישראליות חסרת הזהות – על פני היהדות. הציונות כולה ספגה תבוסה קשה.

רגש הנחיתות של השמאל

קשה אולי להאמין, אבל זו האמת. השמאל בכללותו סבל במשך עשרות שנים מרגש נחיתות מוסרי. כמי שהייתה שם, אני יודעת זאת ממקור ראשון. אבל לא קשה להוכיח זאת. די בכך שניזכר שעד לא מזמן –משפטים רבים היו שגורים על פי -כול, כולל חילוניים : "לפחות תוריד את הכפה" נאמר  למי שנחשד בחוסר יושר, לאמור – כפה היא אות ליושרה שאינו ראוי לה. פושעים היו מתייצבים בפני שופט עם כפה, כדי לשוות לעצמם מראית עין של יושרה והגינות (היום הם מסירים אותה, מאותה סיבה). בכל דיון רלוונטי לנושא, הועלה מס השפתיים "עם כל הכבוד לדת, ויש לי כבוד…" ששולם תמיד לפני ביקורת. בדיוק מאותו מקום של בורות אווילית על פיה סברנו שדתיים אינם בני אדם, האמנו, באותה מידה, שהם אינם עומדים בפני פיתויים אנושיים. אמונה אלון סיפרה על עמיתתה השמאלנית שקראה את ספרה, שעורר בה ריגוש ופליאה. היא לא ידעה עד שקראה, שגם דתיים מסוגלים להתאהב. זה הלך רוח אמיתי ורווח. אבל לפחות, האמנו בעליונותם המוסרית של דתיים.

אבל בשנת 1998 יצא ספרו האנטישמי של עיתונאי הארץ ספי רכלסבקי, "חמורו של משיח" שטענתו העיקרית היא שדתיים רואים בחילוניים עבדים שיש לנצל עד שתוקם מדינת הלכה. באותה תקופה, אולי כסוג של יחסי ציבור לספר – או מפאת ההסתה הארסית שבו – התקשורת יצאה בקמפיין כנגד החברה החרדית. מדי יום "נתגלו" מקרים קשים של  גילוי עריות, פדופיליה וניצול מיני שנשמרו במחשכים בלי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. שזו, אגב, הייתה מאז ומתמיד האסטרטגיה בקיבוצים.  וייתכן אפילו שחלק מאותם סיפורים היו נכונים, אבל הם  יצרו  לחברה החרדית בכללותה תדמית של חברה מנוונת ושפלה.

וזה היה הרגע שבו השמאל החילוני השתחרר מכובד המשא של רגש הנחיתות המוסרית. אמנם לא בשל התעלותו בסולם המוסרי, אבל לפחות, על ידי יצירת תדמית נחותה ליריב שהוא תפס עד כה כנעלה עליו.

עד היום הציבור החרדי והדתי משלם מחיר חברתי על ההכפשה וההסתה הזו. אבל זה לא היה הנזק היחיד. סרה חינה של היהדות עצמה.  ולמרות התבוסה של היהדות הישראליות לא ניצחה.– ליתר דיוק, ניצחונה היה לתבוסתה .  מאוחר מדי הסתבר, שהיהדות, שנדמה היה שאינה אלא עמוד שתקוע באמצע הסלון היפה והמודרני, שריד ישן ומיותר,  התגלתה כעמוד תומך רק לאחר שנוסר ברמונט הכללי. כשאיבדנו את הכבוד לחרדים, איבדנו את הכבוד ליהדות עצמה- שהייתה הדבר שהחזיק אותנו יחד. ועתה הכול מתפרק לגורמים. גם לחילוניים שמאלנים.

וזה מה שעומד עתה על הפרק, בפרשה האומללה של ולדר.

מתבקשת איפוא, שאלה שאני קטונתי מלתת לה מענה: האם אין לחברה הדתית כל ברירה אלא להניח לאנטישמים להפוך להיות שוטרי המוסר שלה, אליו הם עצמם אינם מחויבים,  או שעליה עליה לפתח מנגנוני הגנה, ראויים ומוסריים, לכורח האומלל להגן על הכבשים השחורות שאינן ראויות להגנה, רק כדי שלא לשתף פעולה עם הזאב הרע שמסכן את כל העדר, או אפילו את המשכיותה של היהדות?  

---

קיבלתי הרבה מאד תגובות על הטור הזה, שחידדו עבורי את הטיעונים ואילצו אותי לחשוב, תודה על כל מי שהתזדהה עם הנאמר ובמיוחד למי שפנה אלי בביקורת.

ראשית, יש לציין, שבכל הנוגע לפוליטיקה בתוך העולם האמוני – אני אאוטסיידר מוחלט. ידעתי אמנם שישנם מחנות סביב הסוגיה אבל חשבתי שברור לכל קורא – שאני לא תומכת או מתנגדת לרב זה או אחר – משום שאני לא מכירה אותם. וממילא, הטור מציב שאלות ומציף דילמות הקשורות לא לאירוע עצמו אלא לקונטקסט הרחב יותר שבו מתקיים הדיון. ווודי לא מבקש להכריע בהן וממילא גם לא יכול.

הביקורת העיקרית היתה מצד אנשים שהתרעמו על כך שאין בי אמפטיה לקורבנות של מי שכינו אותו המפלצת. ראשית אין זה נאה, לטעמי, לתבוע הבעת רגש זה או אחר מזולת. וממילא, אין לאיש שליטה על רגשותיו. אדם אמור לשלוט רק על אופי הביטוי שהוא נותן להן, או לא נותן.

גיליתי, שמשהו בי מתנגד אפילו לתשלום מס שפתיים כגון : "עם כל הצער והאמפטיה לסבל הקורבנות" ושאלתי עצמי מדוע זה כך. מקורה של ההתנגדות הפנימית, לדעתי, הוא קודם כל בתחושה הלא נוחה – שנכפה עלי לומר את המצופה ממני – ומשום שאין בו כנות. אני לא חשה הזדהות רגשית מעצם ידיעה שנתרחש עוול – כל עוד לא שמעתי את פרטיו ואין לי כל היכרות עם הקורבן. אבל יותר מכך, קשה לי להוציא מעטי את המילה "קורבנות" משום שזהו מונח משפטי שכרוך בקשר בל ינתק מהמושג "אשם" . כל עוד אשמה לא הוכחה בבית משפט (שלצערי גם בו אין לי הרבה אמון) אין אשמים ואין קורבנות. זה אולי נוגד את האינטואיציה, משום שהלוא, אם היה נחרץ פסק דין והיתה הרשעה – כיצד רק אז כן היו קורבנות ואשמים בדיעבד?

יש פה מתח חמקמק. החברה שלנו מאורגנת כך שלבית משפט יש מונופול על ההכרעה בנוגע לאשמה פלילית. מנגד, במקרים רבים ברור לנו, בוודאות בהירה – שהפשע אכן התבצע, שהקורבנות קיימים, הסבל והמצוקה ממשיים מאד, אז איך ניתן בכלל לומר – שאין קורבנות? ומה עושים? מתעלמים מהמצוקה? מתייחסים לחוויות שלהן בחוסר אמון?

ברור שלא. אלו המקורבים להן, שאמונים על הענקת הסיוע, החיזוק, ההבנה והחמלה – ממילא גם יודעים אל נכון את האמת. אבל כשמדובר בשיח ציבורי כללי – אי אפשר להרשיע ציבורית אדם – רק משום שאנחנו מאמינים למי שמעיד ממקור ראשון על היכרות עם הקורבנות. הוא (ואין שום כוונה להצביע על מישהו מסוים) לא בהכרח אמין. במיוחד אם אינו מוכר לי. אפשר בקלות לדמיין מצבים בהם מטילים אשמה במישהו בטענה להיכרות אישית עם קורבן – ולבסוף היה מתברר שאין זו אמת. אנשים שיודעים ממקור ראשון בוודאות שהתרחש פשע צריכים להבין – שעצם הידיעה המוחשית כל כך להם – לא משליכה על אחרים, שלא מכירים את הנושא כמוהם. מתוך ניסיון אנחנו יודעים שאנשים משקרים לפעמים. לא תמיד ניתן לדעת מתי הם אומרים אמת, ומתי הם משקרים או סתם טועים בתום לב. ולחלופין כשאני יודעת על אמת וודאית כלשהי – אין לי סיבה לצפות שאחרים יאמינו לי או ישתכנעו שלא טעיתי בפרשנות. תחושת הוודאות האישית שבי, מוחשית ככל שתהיה, היא אישית וסובייקטיבית גם אם היא לחלוטין אמיתית ואובייקטיבית. גיליתי שמרבית האנשים מתקשים לתפוס שקיים פער כזה. זו טעות מוכרת בקרב ילדים, שבשיחה עם זר יספרו בפרטי פרטים על הנעשה בגן שלהם, מבלי לתפוס שהזר לא מכיר את שמות הנפשות הפועלות. הילד מספר על גננת ממשית וקיימת, אבל הזר לא מכיר את המציאות. הילד מצדו לא חושד שעולמו כפי שהוא תופס אותו – לא נמצא בהכרח בתודעת האחר.

ובנוסף על כל זה – קיימת תופעה שחייבים להבין שהיא מזיקה יותר מהתועלת שהיא אמורה להביא. היום, כשמדברים על מעשים שאין על הדעת לשאתם – זה מתקבל כפשוטו כמשמעו: הם כה נוראים עד שאסור לחשוב עליהם דבר נוסף מלבד לגנות אותם. לפעמים זה אכן המקרה. אבל לרוב זו השתקת המחשבה ואפילו השתקת הדיבור. זו מניפולציה שמנוצלת גם למטרות הגרועות ביותר. עד כה זו היתה בדיוק תחבולתם של הגרועים שבנצלני הילדים והנשים: פדופיל מפתה ילדות ואפילו נשים בוגרות, על ידי פניה לרגש האשם : "את פוחדת ממני?! זה פוגע ברגשות שלי" הזעזוע שנובע החינוך שצרוב בנו – מעצם המחשבה שפגענו ברגשות הזולת – משמש כנגדנו. הציווי הזה משתיק את כל שאר הקולות הפנימיים והטרף נופל למלכודת. כך גם הערות כגון: "את לא מתביישת לדבר על העניינים האלו? לא אכפת לך מהקורבן?!" וכך נכפה עלינו, ככל שהעוול באשמה מזעזע יותר – כך פחות מותר להטיל בו ספק, או לתהות אם התיאור מופרז מדי, או לדון בהשלכות הרחבות יותר. יותר מפעם אחת הושתקתי בשיטה הזו. כשניסיתי פעם להסביר למנהלת של ארגון למען נפגעות אונס, שהפעולה שנקטה בה מזיקה, לדעתי לנפגעות. תשובתה: "את לא מתביישת?! אני נאנסתי לפני עשרים שנה ועדיין לא התאוששתי!" כשהיא לא מבינה, שעצם המצוקה האמיתית והממשית שלה אינה הוכחה להיותה צודקת בשאלת הטיפול, מה גם, שאם היא עצמה לא מצאה דרך להמשיך בחייה עשרים שנה לאחר הפשע הנורא שבוצע בה – ברור שאינה האדם שיכול להעניק כלים אפקטיביים לסיוע להחלמת קורבנות אחרים.

משלושת סיבות אלו -העדר היכולת הכנה לחוש אפטיה מופשטת, מתוקף כך שחזקה עלי, שאין "קורבנות" כל עוד אין "עבריין מורשע" והכפיה וההשתקה בשם הזעזוע – לא הייתי מוכנה לשלם את מס השפתיים הזה. ולהגנתי אומר רק, שלא בטוח שכל שאלו שטורחים להביע את זעזועם העמוק ואת חמלתם העולה על גדותיה -הם באמת יותר אמפטיים ממני. חלקם וודאי שכן. אבל אחרים מצאו דרך נוחה לאותת עליונת המוסרית תוך ניצול ציני של מצוקה של הזולת – ועל זה הם ניזונים. יותר מפחיד אותי לחשוד בעצמי, שאני נמנית על הצבועים הללו, מאשר שיהיו שיחשבו עלי כבעלת לב קר ואטום. זה אולי אפילו נכון. אבל יש מקום לאנשים קרי לב בחברה – במיוחד כשהיא הולכת והופכת רופסת מעודף סנטימנטליות היסטרית. אני גם יודעת היטב שהוידוי הזה ישמש כנגדי בזירה הציבורית האלימה והאכזרית – אבל במובנים רבים נראה שדווקא כנות משריינת ומגינה מפני חדירת עלבונות עד לעומק הנפש.