"פן יבולע לו" – סיור במנהרות המוח השמאלני, באמצעות רכבת הרים

סיטואציה: יושבים שני שדרנים באולפן 12, שנחוץ איפוק שלא קיים בי, שלא לכנותם "פרצופי תחת", מול נציג משפחת חטופים, הטוען שמשפחות פוחדות להביע ביקורת פן "יבולע להם".
מאחר שהדובר מאמין לעצמו מן הסתם, הוא פוחד לומר בקולו מה יבולע לו וממי.
פרצוף התחת באולפן 12, שיודע מהתחקיר המוקדם בדיוק לשם מה הביאו אותו לשם, לא רק שאינו זוקף גבות בתדהמה לשמע תיאורית הקונספירציה ההזוייה וחסרת ההיתכנות – אדרבא, מתנדב באומץ לשמש לו לפה. רוצה לומר – שמשפחות פוחדות להתבטא כנגד נתניהו מחשש שנתניהו יוציא את יקיריהם מהרשימות החטופים המשוחררים, ואז מגדיל עשות ומבטיח שהוא אישית, שדרן-תחת – יטפל בכך.

אנחנו עדיין על אותה רכבת הרים, אבל עכשיו עושים עיקוף קצר למעבר במנהרת הזמן:

מאז 1977 – סוף השלטון תחת תפיסת העולם של מפא"י – נשכחו ביטויים שהיו רווחים בציבור דבר יום ביומו: "אינפלציה" – שעלתה בכל יום בימי ממשל סוציאליסטי שהדפיס לעצמו כסף בכל רגע שבא לו, ושעלה ביחס הפוך לירידת פני המים בכנרת – עוד מדד יומיומי קיומי – שכבר שכחנו ממנו.
"פרוטקציה" הייתה המילה השגורה ביותר בכל הנוגע לפרנסה תחת השלטון הסוציאליסטי. בלי פרוטקציה אין פרנסה, או כמו שהיה נהוג לומר, עם קשרים בשלטון – לא צריך פרוטקציה.
מושג נוסף היה פחות מוכר בציבור הרחב משום שהיה עניין פנימי-מפלגתי, על פיו יישק כל דבר: "מפתח מפלגתי".

"על פי מפתח מפלגתי"

על פי מפתח מפלגתי היתה חלוקת תלושים בצנע; על פי מפתח מפלגתי – היתה חלוקת עבודה לצרכי פרנסה; על פי מפתח מפלגתי שחררו עצורים ממחנה המעצר בקפריסין; על פי מפתח מפלגתי הובאו מעפילים מאירופה; חלוקת נשק לגדודים במלחמת העצמאות; חלוקת מים של חברת מקורות ליישובים;על פי מפתח מפלגתי נבחרו עדים במשפט אייכמן. בזמן מפאי החינוך היה על פי מפתח מפלגתי, תנועות הנוער; קופות החולים. ידידי היקר זאב גלילי מספר שכילד זרקו עליו בהפגנה של חירות ושפכו את עינו– בקופת החולים של ההסתדרות לא הסכימו לטפל בו- אמו נאלצה לגרור אותו שעות באוטובוסים למצוא קופת חולים של המפלגה הנכונה.
זה היה מפתח גנבים מיוחד במינו – כזה שפותח רק דלת אחת – רק למחזיקי הפנקס האדום.

זה לא משום שעל המפלגה השתלטו אנשים לא ראויים אלא זו התפיסה הסוצילאיסטית הרגילה בתכלית והמתחייבת מתוך האידיאולוגיה עצמה. שלטון סוציאליסטי נבדל מלאומנות ("פאשסטית") בכך שללאום אין חשיבות – אלא הערך הוא האידאל הסוציאליסטי, שמיוצג רק ע"י מפלגה סוציאליסטית. כך – שבעיני כל סוציאליסט, כל שלטון בכל מדינה- שאינו שלטון שמאל – השלטון הוא לאומי, קרי מאוחד תחת דגל לאום, קרי, לאומני, קרי פאשיסטי – קרי- שלטון שהוא האויב האולטימטיבי. שמאלנים מעטים מאד מכירים את הרציונל הזה – אבל כולם ללא כל יוצא מהכלל מאמינים בכך בלי לתת על זה את הדעת.
בעיני כל שמאלני בעולם בכל תקופה – יש רק צורת שלטון אחת ורק דעה פוליטית אחת לגיטימית – וכל המגוון העצום של שלל הדעות והרעיונות הפוליטייים, מהיותם לא-שמאל – הם "ימין" – פאשיסטי, לא לגיטימי- ומי שמחזיק בדעות הללו אינו יריב פוליטי אלא אויב העם. המפלגה הבולשביקית נחשבה לייצוג על פי שקלול תמידי של רצון העם בכל פועלה, ושאינה מוסגלת לטעות מעצם היותה "רצון העם"- כשה"עם" אינו סתם כלל האזרחים אלא רק אלו שרצו בה וכל השאר – אויבי העם, אויבי המהפכה, אויבי השלום והאנושות.

הרעיון הזה – שמפלגה מייצגת את רצון הכלל, ללא יוצא מהכלל – למעט מי שאינו רוצה בייצוג הזה – ואז מוציאים אותו מחוץ להגדרת הכלל – הוא מעגלי לחלוטין שהשמאל העולמי מעולם לא ניסה לאתגר אותו – אדרבא – הלך הרוח המעגלי הלך והשתלט על הקוגנציה של מי שהתנה את עצמו לאידיאולוגיה השמאל.
אולי רק כך ניתן להבין, ולהסביר את המחאה האלימה שחווינו בשנה האחרונה – שיצאה בגלוי כנגד תוצאות הבחירות הדמוקרטיות – למען ובשם ה"דמוקרטיה".
כאמור, שמאלנים מותנים לתפוס כל דעה שאינה שמאל, כלא לגיטימית. מנהיגי המחאה ראו עצמם כמייצגים את כלל הציבור – למעט אותו חלק בציבור שבחר בממשלה הלא לגיטמית לטעמם – ומכאן שאין לכלול אותו כחלק מציבור בעל זכויות פוליטיות כגון הצבעה.
כל מי שהרים גבה לנוכח ההצהרות החוזרות ונשנות מתוך שכנוע עצמי ואמונה פנימית עמוקה של המיעוט הזניח שהוביל את המחאה כאילו הם הרוב, הם העם, הם מייצגים את הציבור – צריך להבין שלתפיסתם – די בכך שהם מייצגים את כל מי שרוצה שהם ייצגו אותו – וכל השאר אינם אלא סטטיסטים שאין להחשיבם.
הלך הרוח הזה עבר בתורשה בקרב כל צאצאי מפא"י, דרך החינוך בבית, בתנועות הנוער, בקיבוצים ובכל קהילה שיש בה לפחות כמה שמאלנים קולניים.
מפא"י כבר לא קיימת והצאצא הפוליטי שלה – מפלגת העבודה – בתהליך של ריקבון מוות. אבל הלך הרוח מעולם לא השתנה:
המפלגה קודמת למדינה; אנחנו לנו, בשבילנו ועבורנו – לפני הכול; כל החיות שוות אבל יש חיות שוות יותר; בכירים צריכים להיות נאמנים קודם כל ל"מפלגה", קרי – לאליטות העבשות, הדינוזאורים של ההסתדרות ששרדו מאז ושעדיין מאמינים ללא כל צל ספק, שהמדינה זה הם ושהם היצוג היחיד הלגיטימי עבור כל מי שהם מוכנים להחשיב כ"הכלל".

ואין פה שום עניין אידיאולגי. האידיאולוגיה קרסה, וכל ערכיה נרמסו בזה אחר זה ע"י נציגיה. מה שנותר הוא רק שנאה אוטומטית ליריב הפוליטי.
אין עוד אידיאולגיה או ערכים סוציאליסטיים/שמאלנים. הבידול היחיד שנותר לשמאלן הוא עוצמת השנאה לכל שלל היריבים הפוליטייים ההיסטוריים: ימין בכללותו, מתנחלים, דתיים, חרדים, בגיניסטים, ביביסטים, נוער גבעות, ציונות דתית – כלומר – הכלל.
כך באופן אבסורדי – השמאל מוגדר היטב. ה"ימין" לעומת זאת – הוא רק כל אוסף הדעות של כל אזרח ואזרחית במדינה – שמטרתם "לאומנית" – קרי – שמטרתם הפוליטית היא טובתה של מדינת ישראל – כל אחד על פי דעתו האישית. [להבדיל, כאמור, ממטרתם של צאצאי הסוציאליזם – שהיא טובת האידאולוגיה – גם לאחר שנשכחה ונזנחה – והפכה ל"רק לא ימין" בלי צורך בסיבה).

האחר הוא אני
האחר הוא אני זו ססמה שרק השמאל היה יכול להמציא. היא נובעת מתוך תפיסת העולם המעגלית שעל פיה שמאל הוא סך כל הדעה האחת הלגטימית בדמוקרטיה, שממנה נגזר שרק שמאלנים ראויים להיחשב כאזרחים במדינה דמוקרטית, ומכאן נובעת המסקנה, שגם אם מעולם לא בוטאה בגלוי, היא מקננת בליבו של כל שמאלן – שהיא – ש"אני" – זה מה שכל בן אנוש, כל אחר – שואף להתממש כדמותי ובצלמי. כך מתאיין כל "אחר", ומי ששבוי בהלך הרוח הזה לא יכול אלא להאמין – שמתוך כך שהוא מבין ומכיר את עצמו – הוא גם מבין ומכיר כל "אחר" -לרוב- יותר טוב ממה שאותו אחר מכיר את עצמו.

לבא מבחוץ קשה מאד לתפוס את הלך הרוח הזה, ובמיוחד עד כמה שהוא עמוק וטוטלי. אבל אם מאמצים את ההבחנה הזו מגלים לפתע שקל יותר להבין תופעות מעוררות תמיהה והשתאות תמידיים.
מצד אחד – ישנה ההשלכה התמידית. דומה, שבצד השמאלני של המפה מרבים להאשים את היריבים הפוליטיים דווקא באותם חטאים שבהם המאשימים עצמם חוטאים בהם. אם מניחים, שהשמאל מותנה להאמין שהאחר זה הוא – אפשר לגזור מכך – שבכל פעם שיעלה חשד לגבי מזימה מצד יריב פוליטי – מדובר במשהו שהשמאלני יודע שהוא עצמו היה פועל כך לו היתה לו הזדמנות.
אין דוגמה מושלמת יותר ממה שהתגלה השבוע בבית המשפט בחקירתו של החוקר הראשי במשפט נתניהו. כשנשאל מדוע התעורר בו החשד שנתניהו עשה עסקת שוחד, ענה – משום שאני בטוח שנתניהו אינו אדם נאיבי. כלומר- לדידו של אותו חוקר ראשי- שבני אדם בהכרח ינצלו את כוחם לרעה. לטובת האינטרסים שלהם, אלא אם הם רפי שכל תמימים. אין אפשרות שלישית. ואכן, קשה שלא לראות שהעיד על עצמו – ועל האופן שהוא עצמו ניצל את הכוח שהמדינה העניקה לו – כפי שהולך והופך גלוי – שלא כחוק לשם שינוי תוצאות הבחירות.
מי שמותנה לחשיבה המעגלית המחווטת לעצמה של המוח שמאלני, אינו מסוגל לראות את הזולת או להבין אותו – השמאל מבין רק את עצמו – ולכן חושד תמיד שהיריב פועל בדיוק כפי שהוא עצמו היה פועל לו הוא היה נמצא בעמדת הכוח. פה טמון ההסבר לכך ששמאל תמיד פוסל במומו

הצד השני של השבי בקונספצית "האחר הוא אני" מסבירה את העיוורון הבלתי נתפש לכוונות המוצהרות של האויב ולכל המופעים שבהם הוכיח האויב את כוונותיו. כל תופעה אנושית שנמצאת מחוץ לחוויה של השמאלן -למשל – תאוות רצח צמאת דם מתוך פאנטיות מוסלמית דתית – אינה קיימת במציאות מבחינתו.
זו אינה בורות! אי אפשר לטעון שכל אותם מומחים מלומדים מעולם לא נחשפו לתרבות איסלמיסטית. ואפשר אפילו להביא כראייה את העובדה שאנשי שמאל בעמדות בכירות מסוגלים לתאר לפרטי פרטים את המהות של הפאנטיות הדתית וסכנותיה – אלא שמשום מה הם משליכים כל אותן תכונות שאופייניות לאויב המפלצתי – על היהודים הדתיים בישראל דווקא.

העיוורון אינו בורות. מדובר בכשל קוגנטיבי שמבוסס על אמונה מוחלטת בכך שבי עצמי, ב"אני" שלי – מתגלמת סך כל החוויות האנושיות במלואן. כך שבעוד שהוא חוצב מתוך מאוויו את מניעיו ומשליך על האחר המוכר את מומיו – המוסלמי הדתי הפאנט הוא האחר המוחלט שנמצא כל כך רחוק מכל בדל של ניסיונו האישי החוויתי של המוח המחווט לעצמו- עד שאין ביכולתו של המוח לתפוס במלוא הרצינות – שהאחר הזה בכלל קיים. הידיעה על קיומו אינה מגיעה לכלל תפיסה ממשית של היותו קיים במלוא מובן המילה. אפשר להקיש את הצורך להכחיש את קיומו של אותו אחר מוחלט מהאופן העקבי שבו ששמאל מנסה תמידית למצוא הצדקות רצליונליות עבור ביטויים אותנטיים של רצחנות איסלמיסטית של כל אחד מאלפי המפגעים הבודדים שרצחו ואנסו ילדות יהודיות מתוך לב שבור לאחר מריבה עם האישה. לפחות כל עוד זה קרה למתנחלות, שבעצם קיומן מעוררות יצרים אלימים ניתנים להבנה…

הלך הרוח הזה הוא הכלא הקוגניטיבי של הקונספציה. הוא ההנחה, שהאחר הוא אני, כלומר שואף כמוני לחיים בורגניים חומריים חילוניים שלווים, והסיבות היחידות שיתכנו לכך שהאחר אינו חדל לרצוח – חייב להיות מתוך תסכול כלכלי מתמשך ומ"כיבוש" שמפריע לאויב להתממש במלוא אנושיותו בדמותו כ"אני"– חילוני בורגני קוסמופוליטי, אנוכי וחמדן.
בעקיפין זה מסביר גם מדוע אלו שמנהלים את מטה המאבק למען החזרת החטופים לא מצליחים להיזכר שלמאבק באחר המוכר – הממשלה הקיימת – יש עוד צד – ששומע ומעלה את מחיר שחרורם על פי הדרישות שלהם מהממשלה ל"תשלום כל מחיר" – טעות שלא היו עושים במיקוח על שטיח פרסי בבזר טורקי. במובנים מסויימים – המוח שלהם מתכחש לכך שגם לחמאס יש צד בעסקה – ולא – שהממשלה היתה יכולה להציל את כולם אבל מתוך רוע לב (ונקמנות פוליטית!) היא מגלה עקשות סרבנית להביא מזור לאומללות .

ובחזרה אל הסיטואציה שבה פתחנו:

שיח השמאלנים באולפן ותמימות הדעים על כך שנתניהו עשוי למחוק מרשימת המשוחררים את החטופים שהמשפחות שלהם "העבירו עליו ביקורת" – מהדהדת את נוהל המוכר לשימוש בכוח שלטוני להטבות על פי מפתח מפלגתי. פשוט כל אחד מהם סבור שהוא עצמו היה פועל כך.
מוח שמאלני מתקשה מאד להבין מנהיגות שרואה עצמה אחראית במידה שווה לכלל האזרחים, בין היתר משום שהעדר העדפה הפוליטית-אידיאולוגית מותירה רק אחדות וערבות הדדית תחת דגל לאום – שבעיני השמאלן זה קרוב מדי לפאשיזם. איכשהו, המוצא כנגד לאומנות במדינת לאום היא באפליה ומיון אזרחים על פי מפתח מפלגתי….

עתה רגע לפני שיתחילו המתקפות הפלבלוביות הצפויות שניתן לנחש כל מילה מראש, נזכיר שאף שמאלן לא מעלה על דעתו להתבייש לתקוף דעות של "אנשים שנמצאים עכשיו בקרב" כשהם של היריב; השמאל כבר הוכיח שאין לו עכבות לבקר ואף לתקוף משפחות של חטופים על פי מפתח מפלגתי; שאין לשמאל שום עכבות לתקוף גיבורי מלחמה, משפחות שכולות, מנהיגים פוליטיים וצבאיים בעת מלחמה כל עוד הם שייכים לצד הפוליטי היריב. השמאל עצמו לא חושב שהיה עלי להתבייש משום שעשיתי משהו שהשמאל לא היה עושה – אלא שעלי להתבייש מעצם קיומי בעודי בעלת דעה לא שמאלנית.
אני, לעומת זאת, לא אתבייש באמירת אמת. אני כן מתביישת – על שהייתי שמאלנית ופוסטים כאלו הם בדיוק הדרך שלי לבירור הכשלים האישיים שלי, מה עבר לי במוח, לעשיית חשבון נפש וכניסיון תמידי לכפר על הטעויות שעשיתי.