דילמת האסיר בין עזה לירושלים

הרגשתי שלאחר ה7.10 לכתוב הגיגים איזוטרים, זו ברבריות. לכן כתבתי הכל בראש ולא התכוונתי לטרוח להקליד.
אבל.
בסופו של דבר הכל התחבר למצבנו כאן ועכשיו, לכן – מי החפץ במסע – שיקפוץ על הרכבת, היא יוצאת מהתחנה ברגע זה
בשיחה שהעליתי פה בין פיטרסון הגדול מכולם לבין ברנש מדהים למדי שגילה למרבה התלהבותו שאסטרטגיות שנוסחו מתמטית בתורת המשחקים – הולמות באופן מושלם את האופן שבו חיות אכן פועלות.
פיטרסון – מצדו – ניסה לאלץ את אותם גילויים מאלפים – על כתבי הקודש, כמו משיחי חרוף מאילו שלעולם לא יתלהבו מגילויים, נניח – של גלילאו – ויגיבו באדישות, "זה חדש? אצלנו יודעים כבר אלפי שנים לא כתוב אצלנו שמש בגבעון דום"?
כולם יודעים שאני אוהבת את פיטרסון, וגם את המשיחיים. אבל אני לא חולקת רק עליו אלא גם על הוגי תורת המשחקים – שמהווים אולי את החוג עם כמות מנת המשכל -שאם מחשבים אותה יחד – היא שקולה למנת המשכל של כל שאר האנושות יחד.
לנוחותי, שני הדוברים העלו על ראש שמחתם את סוגית דילמת האסיר מתורת המשחקים – שקל מאד להסביר גם למי שלא מכיר את התורה הזו -שנועדה למדל ולמקסם מתמטית אסטרטגיות של מאבקים, מלחמות ושיתופי פעולה.
דילמת האסיר בפשוטות: שני פושעים חשודים בשוד. החוקרים ( לא אלו של הפרקליטות שאנחנו מכירים אלא חוקרים אמיתיים) מכניסים כל אחד לחדר חקירות אחר ומשקפים להם מציאות: "אם תלשין על השותף שלך, הוא יקבל 10 שנים בפנים ונהרוס לו את המשפחה, ואתה תצא בעבירה מופחתת ותקבל שנה עם שליש על התנהגות טובה. אם שניכם תלשינו – שניכם נכנסים לחמש שנים. ככה שכדאי לך להיות הראשון שמלשין. "רגע" שואל החשוד "ואם שנינו נשתוק?". "אז" מודה החוקר בצער, "נצטרך לשחרר את שניכם".
איפה הדילמה? תיאורתית, משתלם לשניהם אם שניהם ישתקו. מעשית, לכל אחד מהם משתלם להלשין, ומאחר שהאחד מבין שגם השני מבין זאת, ברור לו שהשני ילשין, ולן עדיף להלשין ראשון. כך, שניהם מקבלים 5 שנים למרות שהיו יכולים לצאת ללא כלום. רק שהאופציה הזו לא באמת קיימת.
כלומר, אם זה רק סיבוב יחיד ( גם לא, ואגיע לזה)
מסתבר, שאם מדובר במשחקים חוזרים ( למשל, אם הפושעים והחוקרים חיים לנצח – וכל חמש או עשר שנים הסיטואציה חוזרת שוב -אז האסטרטגיה המיטבית היא "יחס גורר יחס". כלומר, בסיבוב הראשון אחד בוחר לא להלשין, אך חברו מלשין. בסיבוב הבא, המלשין ייענש בהלשנה. בסיבוב הבא המלשין יבין שנענש, ואם המולשן יבחר להאמין שחברו למד את הלקח – שניהם לא ילשינו. כך – בכל סיבוב – הבוגד נענש, ואם לא רוצים שזה יתפתח לנקמת דם אינסופית, נחוצה איזו קפיצת אמונה מצד הנבגד – שיתן צ'אנס לחברו לתקו את דרכיו.
פה, חושף הביולוג האבולוציוני תגלית שהדהימה אותו: כך בדיוק פועלות חיות בתוך הלהקה שלהם!
נכון שמרגש לגלות שמודלים מתמטיים לאסטרטגית קבלת החלטות מתגלה כתואמת אסטרגיות הישרדות טבעיות. אבל רק כי זה מוכיח את אמיתות המודל. ביולוג אבולוציוני אמור לדעת שהברירה הטבעית אינה אלא מגרסת יום הדין שהשמידה כל תכונה למעט התכונות וההתנהגויות המנצחות בכל סבב לאורך כל הדורות. כך שכל הכבוד לפון ניומן, נאש וכל בעלי המוח היפהפה – אלו הצליחו לחצוב ולמדל את האסטרטגיות שהטבע עצמו זיקק באינסוף סבבים של ברירה אכזרית ונטולת כל פניות. (אין נקודות זכות על נחמדות, למען בתהליך היוצא דופן של אבולוציה חתולים – שבה ללא ספק – החמוד הוא השורד, וגם זה רק בגלל שהעולם מלא נשים רווקות זקנות).
פיטרסון מצדו- בטיעון מפותל מאד – רואה בגילוי הזה מעין חיזוק לרעיונות נוצריים כמו "אהב את האויב שלך, הב לו את הלחי השנייה, אהבת לרעך כמוך ואם אני לא טועה- גם נרמז לאישוש רעיון קפיצת אמונה קירקגוריאנית.
אלא שלטעמי- לעניות דעתי ותקנו אותי אם אני טועה- בטענה שגם הוגי תורת המשחקים וגם שני המלומדים פה טועים טעות קטגורית.
הדתות, כלומר -התרבות האנושית בכללותה (בחלק מזערי של העולם, התפתחה לראשונה אי פעם תרבות לא אמונית, רק במאתיים השנים האחרונות ואם מביטים בה לאור התוצאה – למעט התפתחות טכנולוגית שלא תיאמן – התרבות רק הולכת ומתקדמת לחשכת ימי ביניים אפלה) – התרבות בכללותה היא סך כל נסיונות האנושות להתגבר על הטבע. אין הגדרה טובה יותר ל"ציוויליזציה".
ראשית, ואולי די בכך – שאסטרטגיות הקיום הטבעיות, אלו הנטועות בכל יציר נברא, כולל האדם – הן אסטרטגיות שמיטיבות הישרדות בסביבה חברתית שנקראת "ג'ונגל הובסיאני". או איך שהחיות עצמן מכנות את הסביבה שלהן: "ג'ונגל".
בג'ונגל הזה המטרה היחידה היא השרדות והתרבות. אין זכויות פרט, אין חמלה, אין אינטרסים מורכבים יותר (הבחור הזה חולה במחלה ניוונית כל כך קשה, שכל חייו יצטרכו לטפל בו, והוא יוכל לדבר רק באמצעות מחשב – אבל אולי כדאי להשקיע בלהשאיר אותו בחיים בניגוד לרצון הטבע -כי מי יודע – אולי יצמח להיות פיסיקאי שיגלה את סודות המפץ הגדול בשעה שהוא חוקר חורים שחורים באי הלוליטות…).
הטעות הגדולה של הוגי תורת המשחקים – שהיא טעות מסוכנת מאין כמוה בהתחשב בכך שבמסגרת "תאגיד ראנד" שיחקה משחק מסוכן במשבר הטילים של קובה, שבו המליצו לארהב לפתוח במלחמה גרעינית -הוא – שהם אכן הצליחו בחכמתם הרבה לחצוב ואפילו להכניס לתוך מודלים מתמטיים מדוייקים – את האסטרטגיות הפרימיטביות ביותר – שמקודדות לתוך מערכת האינסטינקטים שלנו מקדמת דנא – בתוך המוח הפרימיטיבי שלנו, ובלוא חינוך תרבותי, דתי וללא חיברות – היינו נוקטים בהן גם בלי המודלים.
אבל הטעות היותר גדולה היא לא רק כי אלו אסטרטגיות של ג'ונגל הובסיאני אלא שמאחר שכולנו חיים בחברה מתקדמת – כלומר – חברה שעמלה קשות לרסן את הנטיות והדחפים הטבעיים ולבנות מוסדות חברתיים ותרבותיים שבנויים על שלילת ההתנהגות האימפולסיבית מתוך דחפים.
תורת המשחקים טובה אולי למשחקי חברה - אלו המשחקים היחידים שנעשים בתוך מערכת פורמלית סגורה ללא מעורבות של המציאות (גם שם לא, משום שאנחנו נוטים להיות תחרותיים מול יריבים שיש לנו מערכות יחסים מורכבות במציאות, ולמשל נוטים לתת לילדים שלנו לנצח – מתוך אינטרסים שמחוץ לכללי המשחק לכשעצמו) . אבל אפילו אם נקח את דילמת האסיר וננסה להכניס אותה לתוך הקשר מציאותי -היא מייד תתקל בכל המכשולים התרבותיים שהונחו לפניה. אפילו תרבות פרימיטיבית כמו ארגון פשע. בדיוק משום שמשתלם לפרטים מסויימים להלשין על חבריהם או על כל הקבוצה התרבות הארגונית בנויה על מערכות חיצוניות של מנופים: המלשין אולי ישב רק שנה בכלא – אבל לא יצא חי. הנאמנים אולי ישבו שנים בכלא – אבל ידאגו למשפחתם.
בשלב מסוים מעלה פיטרסון בהתרגשות את עניין הכנסת האורחים היהודית – בתור דוגמה לטעמו לאופן שבו מתקיים "יחס גורר יחס" של שיתוף פעולה הדדי בתנאי שלום ולא מאבק.
אבל דווקא הציווי הזה הוא הוכחה ניצחת לאופן שבו תרבות דתית כופה באמצעות ציווי קדוש -התנהגות הפוכה להתנהלות טבעית, שחופפת למשחק בין סיבוב אחד של דילמת האסיר. גם פה, ההקשר חשוב:
הציווי נולד בחברה מדברית של עוברי אורח מזדמנים שברוב המוחלט של המקרים – יחצו רק פעם אחת את אוהלך. עוברי האורח זקוקים נואשות לאירוח, לנוח לאכול ולשתות. אבל למארח אין שום אינטרס אמיתי לארח את הזרים – במיוחד כשברור שאם יתנהגו בחזירות, ישדדו ויאנסו את בנותיו – לא תהיה פעם הבאה שאז יענשו ולא ויזכו לאירוח. כך – שוב, לשני הצדדים משתלם לשתף פעולה – אבל לכל פרט בנפרד משתלם לבגוד.
לחברה בכללותה יש נקודת מבט שלישית: אם כל ההולכים שלנו במדבר יזכו לאירוח ע"י כל יושבי האוהלים שלנו, החברה שלנו לא רק תשרוד – אלא גם תטיב עם כל פרט. לכן מוטב שכל יושבי והולכי המדבר ידבקו באמונה – שהכנסת אורחים היא מצווה שתתוגמל משמיים, ומעילה באמון המארח (חטא עצום בנצרות דווקא) היא כרטיס כניסה לגיהנום בעולם הבא.
ללא הכלל הכללי הזה – כל פרט ינהג בראציונליות בשירות עצמו, יגן על עצמו ועל משפחתו – והאנושות היתה נותרת במדבר.
במאמר מוסגר -לשם הולכת החברה החילונית -הדבקה בראציונליות מטריאליסטית רדודה, שאינה ראציונליות כלל – משום שלא ראציונלי לחזור לחוקי הג'ונגל. והיום אנחנו גם רואים שלאחר פירוק כל תבניות המשמעות – אפילו רציונלית מטריאליסטית הרדודה והנאיבית הושלכה מהחלון משל היתה להטב בעזה.

כלומר – זה לא שאסטרטגיות תורת המשחקים היא תגלית – להפך – היא הבסיס הפרימיטיבי שכולנו כבר שכחנו אחרי מאות אלפי שנות תרבות דתית- שכל מטרתה – חיסול אסטרטגיות מועילות – שמשאירות את האנושות בג'ונגל!

שמעתי אגב, מרבנים משכילים – שיתרונה של היהדות היא בכך – שהיא חופפת לטבע האדם. למרבה הצער כך בדיוק טוען גם האיסלם (שצודק הרבה יותר). טבע האדם הוא טבע החיה. תרבות האדם היא כל מה שמתקן את זה. התוספת התרבותית שבייתה את האדם – מוטב שתכפה עליו ריסונים בכמות הקטנה ביותר – כך שהאדם יוכל לשאת את הריסון ללא דיכוי יתר. השאלה מהו דיכוי יתר תרבותי – ובכן – זו השאלה היחידה שניצבת בבסיס כל סוג של התארגנות חברתית, כל חברה, כל דת, וכל מה שקשור ליחסי פרט-חברה. ומאחר שאין חברה מושלמת – כנראה שהאנושות טרם מצאה פתרון אולטימטיבי.

ועד כאן ההגיג. מה הקשר למציאות היום?
השביעי באוקטובר הציב אותנו מול המציאות הטרגית בעירומה ובמלוא אכזריותה.
התנגשות חזיתית של משחק סכום אפס בין שתי תרבויות, שאין ביניהן כל היתכנות לפשרה:
התרבות היהודית היא תרבות שנטרלה בהצלחה יתרה את כל האינסטינקטים הטבעיים להתנהלות במאבק. יש רק שלוש אפשרויות: מאבק אלים עד להדברת האויב; שיתוף פעולה, קרי פשרה והסכם שלום; רודנות, קרי כיבוש עם אחד את האחר. מדינת ישראל המציאה אפשרות רביעית: "האחר הוא אני" קרי – לא משנה מי מנצח במלחמה -אין "אנחנו והם". "האויב שלך בדיוק כמוך"…
מלחמה משמע – ההבנה שלנצח נאכל חרב. שיתוף פעולה בפשרה ושלום לא ייתכן עם אויב – שכל מהותו ומטרת קיומו הוא להדביר את כולנו. "כיבוש" זה משהו שרוצץ לנו על המצפון גם כאשר למעשה חיסלנו אותו פעם אחד באוסלו והקמנו יישות טרוריסטית עצמאית ביו"ש ומימשנו את פתרון שתי המדינות – בכך שיצאנו מעזה באוסלו ולבסוף ב"התנתקות". ואני מקוה שאין מי שלא מבין היום – שזה היה פתרון רק ל"אחר" והכי לא פתרון ל"אני"
בעיה קריטית נוספת היא העובדה שדת האיסלם באמת יותר קרובה לטבע. שם אמנם דיכוי הדחפים של הפרט חמורים בהרבה, אבל אינם חלים על הדחף האלים – שדווקא מטופח מעל ומעבר לדחפים האלימים שחנן אותנו הטבע. אין ביטוי טוב יותר לעובדה הזו מאשר כשאנחנו שומעים מאלו שעברו את התופת מתקשים לתאר את הסדיסטים החולניים : "חיות, לא. גרועים מחיות, פראי אדם, לא אדם, מפלצות! .." – נכון – האיסלם השביח תרבותית את הדחפים האלימים הטבעיים – שכל תרבות אחרת נוצרה רק כדי לדכא אותם.
ההתנגשות בין חברת שפע יהודית מודרנית שהשביחה את הסלידה מאלימות – מה שהפך אותנו לחברת מופת אמיתית, ואת ישראל לאחת המדינות שהכי נעים לחיות בה – לבין חברה שהשביחה באופן תרבותי את הדחפים האלימים מתוך מטרה אחת – לרצוח אותנו, להשמיד את ישראל ולשעבד את הניצולים – היא אירוע קטקליזמי בסדר גודל תנכי. מלחמת גוג ומגוג אפוקליפטית פשוטו כמשמעו בין הטוב היחסי לרע המוחלט.
ישראל יכולה לנצח את המלחמה הזו, אבל במחיר נוראי: עליה להשיל מעצמה הרבה מאד סממני תרבות שמהווים את זהותנו- ולאמץ -בניגוד מוחלט לאופיינו ולרצוננו – את העקרונות של תורת המשחקים.