עיין ערך: שנאה – מה מעיק על גרוסמן ?

דוד גרוסמן: דיוקן הסופר כדתי מודחק

גלי בת חורין

פורסם לראשונה בגיליון הראשון של מגזין שמשון

יש סופרים זיג-זג

בניגוד לדעה הרווחת, סופר אינו סתם עוד בעל-מקצוע. תשאלו: "למה להקשיב לו יותר מאשר לאינסטלטור?". ובכן, סופרים הם אלו שקובעים את רוח התקופה. הם אמורים להיות המצפן החברתי והמוסרי הכי מכויל שלה. מה נעשה עם גאוני הדור שיצירותיהם הן מופת של הכחשה עצמית?

מתוך כמה מפגשים קצרים ולא אישיים, התרשמתי שגרוסמן האדם הוא איש חביב, אדיב, צנוע, ביישן אפילו. גרוסמן הפוליטי הוא אוויל משריש עם דעות קדומות ומקובעות. גרוסמן הסופר הוא גאון יחיד בדורו. ספריו, למרבה ההפתעה, רוויים בהכרת האל והכחשתו. 

הרב ראובן פיירמן הציע קריטריון להבחנה: "אמנות יהודית היא אמנות המנכיחה, הטומנת בחובה, שלמות ואינסופיות". ואכן, בטקסטים רבי ההשראה של גרוסמן פועמת נפש מיוסרת המקוננת על אובדן הנשמה, אהבת אמת הכמהה לרגש ההתפעמות. ככל שהקינה עמוקה יותר על ההעדרו של הנשגב, כך הנשגב והאלוהי נוכחים יותר ביצירותיו, כאלו היו שיר הלל לאהבת האל.

ע"ע נכות (מתוך "עיין ערך אהבה"):

"פגומים הננו כולנו, הר נייגל, נכי גוף ורוח. גדועים וגדומים וקטועים. ואם תעמיק חקר לבוא עד תכלית הדבר הזה, הן תבין שבסתר לבנו חשים אנו כולנו, אף זה שמאושר בפיו יקרא, אותה העצבות הכוססת. אותו תולע הייאוש המר. היטב חשים אנו שהאושר, אה, זו הברייה השקופה כבעבועית של בורית וחמקמקה כמוה, נגזל מאיתנו ואבוד אבד לנו לעד. שראויים ומתוקנים היינו לו מטבע ברייתנו[ds1] , אלא באו פלונים זדים וליסטמונו הימנו. ובשל כך, אומר אני לך, בשל כך לנכים היינו. קטועים משמחה, גדועים מאושר. כרותי פשר הננו, הר נייגל. אלא כדרך כל איבר שנכרת מן הגוף, עדיין הגוף עורג אליו ומדמה בכל כוח המדמה שבו לחוש פעימות וחום הווייתו. וזה המצער, צער הגעגוע הנכרת והאובד לעד, הן דש הוא כל לב במדוכתו, האף אין זאת הר נייגל?" (עמ' 342)

אף אין כי כן? לא בהכרח גרוסמן. חילונים כמוני, שלא חשים את הנשגב, לא נרמזים שהוא חסר בעולמם. אנשי אמונה לא חשים חסרים כי עשו לאמונתם מקום בליבם. טקסט כזה יכול לכתוב רק אדם הנאבק להכחיש את היותו חש בהכרחיות קיומו של הנשגב בעולמו.

הפילוסוף רנה דקראט גזר לוגית את קיום האל מעצם קיומה של אידאת השלמות. מאחר ששלמות לא יכולה להיגזר מתוך ניסיון חיים, היא בהכרח נטבעה בנו על ידי בורא כליל השלמות. גרוסמן אמלל את ברואיו בהעניקו להם נשמה-יתרה, שמתייסרת בשל הפער הבלתי ניתן לגישור בין המציאות לבין אידאת השלמות שטבע בהם. בוראם לא הירשה להם לדעת, שלכמיהה הזו לשלמות, לטוהר, לאינסופיות, לפלאי, לאהבה טהורה – יש שם: אמונה באלוהים. כל עוד הוא עצמו מכחיש את הרגש הרליגיוזי שפועם בו, כל אחת מהדמיות שהוא הבורא שלהן נידונו לשאת את סבלו שלו.

אמונתו לוסטמה הימנו, אך לא בידי זדים. דעותיו הקדומות, כאילו הכרה באמונה דתית סותרת נאורות וקידמה ליסטמו ממנו את המרגוע לנפשו. ואולי טוב שכך, משום שללא קינתו, לא היינו זוכים בספריו – שירי הלל לאל שהוא אינו מכיר בקיומו. ישנו תסכול בקריאתם. ההכחשה וההדחקה של הסופר, לא של הדמויות, וחוסר יכולתו להסיק את המסקנה הבלתי נמנעת, מייצרת אפקט אירוני שאינו אמצעי המבע המוכר, שבעזרתו מחבר מלעיג דמות חסרת מודעות עצמית, אלא תחושת אי הנוחות, כאילו הקורא והדמויות עושים יד אחת מעל לראשו של המחבר שאינו מודע לעצמו. כמו התסכול שמתעורר כששניים מחברינו הטובים רבים ללא הרף, היחידים בסביבה שעדיין לא קלטו שהם מאוהבים. למען השם הנח כבר תפילין, גרוסמן!

רבים מגיבורי ספריו של גרוסמן הם ילדים וגרוסמן מיטיב לכתוב אותם יותר מכל סופר אי-פעם. הילדות ביצירות של גרוסמן היא גן העדן האבוד, החיים שטרם התממשו, טרם התמצקו לכלל עתיד אחד קונקרטי מתוך פוטנציאל אינסופי של אפשרויות, לפני שגופו המתבגר, על מאוויו הבהמיים, כלא את נשמתו הטהורה. . החיים, טרם כפו עצמן הקטגוריות על פלאי העולם: "מי היה יכול לשער", תוהה אהרון בן ה-11.5 ובוהה כמכושף בכדור-שלג זול (ספר הדקדוק הפנימי, עמ' 8), ״שבלב השיכון שלהם, בין הדירות הצפופות, המהבילות כנזיד, צפה לה חרש קוביית קרח כחלחלה שכזו?". גרוסמן ברא את אהרון בצלמו ובדמותו – ילד המתבונן בעולם במבט פלאי, הצובע במכחול הדמיון את המציאות המשמימה של שיכון רגיל בבית הכרם – בצבעים אקספרסיביים, רזים נרמזים לו מכל עבר בקרנבל ססגוני של כל מה שיש, לצד כל מה שהיה יכול להיות. אבל אהרון בורא עולם לא משום שהוא ילד, אלא משום שבוראו הרעיף עליו את כוחו שלו, היכולת לברוא מתוך מילים. גם צחי סמטנה הוא ילד. והוא נמצא עם אהרון באותה הדירה, דירתה הפלאית של השכנה עדנה בלום אך בעולם אחר לגמרי:

"אז בואו נסתלק כבר״, התלונן צחי ביבבה, ״כבר ראינו מספיק״.
״לא ראינו כלום ועוד אין לנו הוכחה״, השיב אהרון בלי לשעות אליו.

הנה כי כן, צחי כבר ראה הכול. אין עוד מה לראות. למשל, שזו סתם שטות שלשכנה עדנה בלום אין צל כי היא ערפד. צחי לא רואה "אין-צל". הוא מסוגל לראות רק את הנראה לעין. לא את האין. האין – הוא כל מה שאהרון מוכן לראות… עבור אהרון, ריחות בישול הם סיפור פיתוי, שיבר פתוח במרכז המסחרי זה אות לידידות, פטיש המפצח את קירותיה של עדנה בלום שדעתה הולכת ונטרפת, מספרים את סיפורו המודחק של אביו. שום דבר הוא לא רק מה שהוא, וזהו. הכל דינמי, מלא משמעויות, הכל חי, עשיר, מפתיע, מגוון. הכל מדבר. זהו "עידן הגאונות", מושג מתוך עולמו של הסופר והצייר היהודי הפולני ברונו שולץ (1892-1942), ממנו שאב גרוסמן השראה. וכך כתב גרוסמן ב"אחרית דבר" לספרו של שולץ על עידן הגאונות:

העידן שבו הייתה קיימת ויוקדת תקווה לפשר, למשמעות, והייתה אמונה בכך שאפשר לברוא חיים, שוב ושוב, בכוח הדמיון והתשוקה והאהבה, ועדיין לא שלט בנו הייאוש מכל אלה… העידן שהיה מעין תקופת ילדות מושלמת, ברה ומופזת אור, שגם אם התקיימה רק זמן חטוף מאד בחייו של אדם, הוא יוסיף ויתגעגע אליה כל חייו, ויכאב את חלופיותה ואת חד־פעמיותה, ותמיד יחוש – כמאמרו של ביאליק – כי רק אחת ישת האדם מכוס הזהב, וחזון זיו וזוהר לא־יקום לאיש פעמיים.

האם אלו געגועים לילדות, או כמיהה דתית? בקריאת סיפוריו המופלאים של שולץ לא עולה אותה תחושה של גדיעה, קטיעה או תלישות. שולץ מתאר חיים במציאות עלובה ומשמימה ואז צובע אותה בצבעים אקספרסיביים פלאיים משלו. בשפתו הפרטית וסגנונו האישי:

זו הייתה פוריות כמעט מעצמה, נשיות נטולת רסן ודשנה עד חולניות. היה דומה שדי בעצם ריחה של הגבריות, ריח של עשן טבק, בדיחה של רווקים, להניע נשיות להוטה זו ללידת־בְּתוּלִים מופקרת.
(חנויות קינמון | בית-המרפא בסימן שעון-החול. ברונו שולץ)

לדעת רחל אליאור, מחברת "אוטומיתוגרפיה, ברונו שולץ (1892–1942)":

"שולץ, כסופר יהודי־פולני, בן האימפריה האוסטרו־הונגרית, השבוי בקסמי מחזורי הזמן הנצחיים והמודע לאינסופיותה של הלשון, הנטענת במסורת היהודית בקדושה הקשורה באינסופיותה הנצחית הבוראת של לשון הקודש, דורש במשמעותן האינסופית של המילים, הכוללות את היש והאין, את הנגלה והנסתר, את הנברא והמתכלה."

ברונו, אומר גרוסמן בפיו של דמות הסופר מומיק ב"עיין ערך אהבה", הוא רמז ואזהרה לסיפור חייו שלו. ברונו הוא יוצר שמשלים את עבודת הבורא ומשיב את האינסופיות למציאות שהבורא, כשולית-ציירים רשלן, שכח להכניס ליצירה. ברונו הוא השבת הקדושה. אם ברונו הוא רמז, הקדושה היא היא הנרמז. וגם האזהרה.

"עיין ערך אהבה" מ-1986 שבו גרוסמן כותב את ברונו שולץ שלו, הוא ספרו עתיר השבחים ביותר של גרוסמן. לכשעצמי, אני רואה בו התפרעות חסרת-אחריות של כשרון גאוני לא מרוסן. "ספר הדקדוק הפנימי" הוא לדעתי היצירה המוגמרת, ש"עיין ערך" שימש לו כאטיוד. במוקד היצירה, סופר (מומיק נוימן) שמנסה להבין את מהותה של השואה דרך ניסיון להמציא מחדש סיפורים שאבדו, פרי עטו של סופר אחר (סבו של מומיק, אנשל וסרמן), שאותם, הוא מאמין שיצליח לשחזר, רק אם יפנים את כל מהותו של הסופר (האמיתי והמדומיין) ברונו שולץ. (זה מסובך גם במקור).

כך, מבעד לשלושה צעיפים – הסופר גרוסמן שכותב את הסופר מומיק שכותב את הסופר אנשל, על ידי  ברונו (האמיתי והמדומיין), מנסה להגיע לעצם מהותם של הדברים כדי שמומיק יוכל "להבין את חייו שלו, כפי שלא נחיו". כל המאמצים רק מרחיקים את מומיק מהמטרה, (ואת הסיכוי של גרוסמן להבין את עצמו) ומומיק מחליט לטוס לפולין ולהתחקות שם אחרי מהלכיו של ברונו שולץ, אבל לא האמיתיים (שולץ נרצח בגטו) אלא כפי שהסופר דמיין. כאילו ברח מהגטו, הגיע לים והצטרף למסעם הסוריאליסטי של דגי סלמון כנגד הזרם – בחזרה למקום הולדתם.

מומיק מגיע לנארביה, עיירת חוף בפולין, אחרי שחש שלראשונה בחייו הוא מוכן לאהבה. גרוסמן מתיר לו לספר לנו בגילוי-לב על דעתה של אהובתו, איילת:

״לדעתה, היו לי את כל החומרים וכל נסיבות החיים לכתוב את הסיפור הזה כפי שצריך לכתוב אותו ורק האומץ והעזה חסרו לי״. (עמ' 115)

זה כמעט בדיוק מה שניתן לומר על אדם שפוחד לספר לעצמו שהנשמה שלו כבר עשתה היכרות אינטימית עם הנשגב, ויש לה כבר את כל מה שהיא צריכה לדעת.

מומיק מגיע לנראביה, וקול פנימי אומר לו שימצא את המידע שחיפש בטבילה בים:

הנה אנחנו מגיעים, את כבר מקפצת סביבי בחוסר סבלנות. כבר גועשת כולך. הקשיבי: בבוקר הרביעי שלי בנראביה ירדתי לראשונה למים. הגלים היו חלקים ותמכו בי בעדינות. כאילו כבר אז ידעת. הסיפור שכתבתי דרש ממני לרדת לים ולהמתין שם. ומאז שקראתי את ברונו לראשונה והתחלתי להעתיק את דבריו למחברת, התחלתי לייחס חשיבות מיוחדת לדברים שידי כותבת. בלי הרף צפיתי לאיזו הודעה חשובה שתגיח משם. אבל בסיפור שלי הים היה מן ענק זקן, קצת טוב לב וקצת ערמומי ונרגן. ובעל זקן נפטון נוטף, ולא הבנתי מדוע איני מצליח לחוש אותו כראוי…. ובשעה חמש לפנות ערב נודע לי, שזה אשר חשבתיו לזקן אינו אלא אישה. נפש של אישה בגוף של מים… (עמ' 100) 

מומיק מדבר לים. בדמיונו הים הוא כוליות נשית אינסופית, ערמומית ומתעתעת, אך הוא מדמה בנפשו שהוא מכיר אותה על בוריה ולכן אינה יכולה להוליך אותו שולל:

…מפני כבר אינך יכולה להסתיר דבר. הרי אני מכיר אותך כעת עד אחרון הנקיקים בתהומותיך השחורים, ונדמה לי שהצלחתי במה שנכשלו רבים לפני, שלא העזו כמוני, כלומר: שלא נאלצו להעז כמוני; כי לכדתי בך (כמובן שאת לא תודי בזה לעולם) את מה שאינו ניתן ללכידה, והצמדתי אל הדפים שלי כהרף עין צבעוני אחד מן הקלידוסקופ האינסופי של צירופי צורה וצבע ושדות אור כחול הזוי וזהרורי פרפור המרחבים שקסמם הגדול בכך שלעולם אינם קיימים דיים כדי להיזכר, כדי להיתעד…  (עמ' 100)

בהמשך, הים-אישה נעתרת לבקשתו לשמוע על ברונו שולץ, ועונה:

• "אני אקח אותך לשם, רחוק" ורמזת לי בגביני גליך אל האופק
• "ותחזירי?"
• "שכה אני אחיה"
• "כי כבר שמעתי על מקרים שאנשים הלכו לתוכך ולא חזרו"
• "מפחד?"
• "מעניין, גם את מדברת כמו מישהי שהכרתי" (עמ' 101)

גרוסמן לא היה יכול להמציא טקסט שיבטא באופן מדויק יותר את הכמיהה הרליגיוזית להיעטף כולו בשכינה שתערסל אותו, שתבטיח לקחתו עמה, כמו גם את המאבק הפנימי שלא לתת בה אמון, את הצורך לגמד ולהכפיש את הישות הערמומית, שמאיימת/מבטיחה לקחת אותו למקומות שלעיתים לא חוזרים מהם… אין מטאפורה מדויקת יותר למעשה ההדחקה. תת-המודע של גרוסמן מנסה לגרור אותו בכוח ולדלות ממנו משפט על חוסר נכונות להודות. אבל יצא לו כהשלכה על יציר דמיונו: "כמובן שאת לא תודי בזה לעולם". מי לא יודה, במה, לעולם? ומדוע ברונו, שאת סודו מומיק מחפש בים, הצטרף דווקא ללהקת סלמון – הברואים היחידים בכל החלד למעט העם היהודי – שמנהלים מסע קשה, מסוכן, הרואי – לשוב לכור מחצבתו, לאחר שעזבו אותו – כדי שהצאצאים ייוולדו במולדת שעזבו?

מי אני

שאלת הזהות היא תמה מרכזית נוספת בכל יצירותיו של גרוסמן. הדמויות שלו נמצאות במסע לבירור מי הן באמת. כאן אין להסתפק אלא במהות האמיתית, השלמה. נוני ב"יש ילדים זיגזג" נשלח למסעו עם פתק: "מי אני?". מסע דומה עובר אסף ("מישהו לרוץ אתו"), וכן כל הדמויות בשתי הנובלות "בגוף אני מבינה". אהרון – שעושה מסע הפוך מידיעת מיהו, לאובדן מוחלט של הכרת הזהות ("ספר הדקדוק הפנימי"). מומיק (בבגרותו) מנסה להבין את פשר חייו ("עיין ערך אהבה"). רשימה חלקית בלבד.

כך מומיק/גרוסמן מדמיינים את הניסיון הבלתי-אפשרי של ברונו, לגילוי האני-האותנטי:

"רק לאחרונה הבין, שאפילו שני ספרים שהוא עצמו כתב וזה השלישי, "המשיח", שבתוכו הוא טובע ומפרפר כבר ארבע שנים, אינם אלא פיגום גדול, מסובך ומחוכם, שהוא במו ידיו בנה סביב יצור בלתי מוכר לו. עדין בלתי מוכר. וברונו הכיר לדעת אז שאת רוב שנותיו בילה כלוליין נועז במרומי הפיגום הגבוה, ושתמיד נזהר לא להביט פנימה, למטה, כי אם יביט יתקף פחד ועצבות ויידע שאינו לוליין אלא סוהר". (עיין ערך אהבה).

החיפוש אחר ייחודיותה האינסופית של הנשמה הוא זה שמרחיק עוד יותר את הסיכוי לגלות אותה. אנחנו אסירים של תודעתנו ממש כשם שהילד אהרון כלוא בקבר הגוף שלו, שהנשמה החיה מגרדת מבפנים באין שומע. בהכרח יתקיים פרדוקס בנפש המנסה להתחקות על מהותה האותנטית משום שכל ניסיון להתבונן בעצמה יוצר רפלקסיה שרק מרחיקה את האותנטיות. לשם כך נחוץ קנה מידה חיצוני, טרנסנדנטי. מומיק לא תופס זאת ומעיד: "נלכדתי לתוך הפרדוקס של זנון". (עמ' 88)

בכלל, מהיכן מגיעה אמונתם של גרוסמן ודמויותיו, כאילו קיימת ייחודיות כזו? מקורה אינו בהומניזם המטריאליסטי. הן אולי מהזרם הרומנטי, (זוהר, של ביאליק, למשל) אבל גם אם ירש אותה מהרומנטיקה, הרומנטיקה עצמה שורשיה באמונה היודו-נוצרית. הפתרון לשאלות שגרוסמן מתענה בהן  נמצאות בשורשי האמונה, אבל גרוסמן דווקא נאבק בהכרה הזו. מאבק שהוא טרגי, הרואי ופתטי כאחד. ממש כמאבקו של אהרון כנגד התבגרותו.

הכחשות לקיומה של הנשמה

בספר הדקדוק הפנימי, אהרון מעביר את כל נכסיו הפנימיים ואת כל זיכרונותיו דרך סירת נייר אל "קפסולת זמן", "אי" שאינו אלא הנשמה שלו, רגע לפני שהוא ממית את גופו. רק לא לומר את המילה "נשמה". (ולמעשה, ברגע האחרון אהרון נבהל שמא אולי אין נשמה. אבל זו רק אירוניה. לקורא ברור שזו אמונה תמימה של ילד).

מומיק ב"עיין ערך אהבה" (ובעצם, גרוסמן עצמו) מספר על חווית המפגש עם יצירתו של שולץ.

"קראתי כמו שקוראים מכתב שהוכנס אלינו בדרך לא דרך, הודעה קטועה מאח שחשבנו שמת לפני שנים רבות". (עמ' 88)

מומיק מדמה, שבשעה שברונו קפץ לים וטבע, נותר ממנו משהו שמכונה "הסופר", שמומיק (וגם גרוסמן) משמש לו יד כותבת שממשיכה אותו. "הסופר, שקינן בו שנים רבות כל כך נחרד כנראה למחשבה שגם הוא יאבד עם טביעת הפונדקאי שלו" (עמ' 85), אבל גרוסמן ומומיק לא מודים באמונתם בהשתמרותה של הנשמה: "…התרעמתי על המיסטיות הזו… שחיה לה את חייה בתחום הדמדומים שיצרה לעצמה משום שהמציאות, המציאות הפשוטה וההגיונית, קשה לה מדי…" (עמ' 115). אבל הרי גם הוא וגם גרוסמן אינם מסוגלים בעצמם להשלים עם פשטות המציאות, אלא מנסים "ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה".

מומיק מסביר את רצונו להגיע לים:

– "אני אלך לאן שהוא (ברונו) יוליך אותי…"

-"אתה מיסטיקן מר נוימן?"

– "לא, להפך, אשה אחת טוענת שהלוואי והייתי קצת יותר. לא. אינני מיסטיקן. אני מקווה שאינני".

כך מעיד על עצמו סופר, שטס לפולין לדבר עם הים, על קורות סופר שאת הביוגרפיה שלו המציא ועתה הוא סומך על ברואו הדמיוני שיוביל אותו. "מקווה שאינני מיסטיקן". מקווה שאינני אדם מאמין…

גם אני צמחתי בעידן תרבותי בו שלטה התפיסה המטריאליסטית כאילו היש הוא רק האובייקט המדעי, וכל תפיסה רוחנית במהותה שייכת לעידן ישן וחשוך. אלא שמאז רבים מאיתנו תפסו עם השנים, שאין דבר יותר מופשט וחסר ממשות מאשר "מציאות פשוטה והגיונית". אלו שעדיין מאמינים בקיומה של מציאות פשוטה והגיונית באמת חשים שנגזלו ונעקרו ממשהו, שמאחר שאינם מעיזים לתת לו שם – הם מחפשים את האשמים במצבם ביריבים פוליטיים במדינה, בתרבות, ביהדות, בעם, (מבלי להבין שהם תלשו מעצמם את הנשמה. ייסוריהם הממשיים נובעים מזעקות נשמתם המורעבת לטרנסנדנטי, המגרדת את קבר התודעה הצר מדי שלתוכה כלאו אותה מחשש שתתגלה להם ולעולם, כיהודית ואפילו לא עלינו, רליגיוזית.

"ברונו עבורי הוא רמז: הזמנה ואזהרה" – אכן. היקסמות מכתיבתו של אדם שיכור מאהבת הבריאה היא רמז לנשמה המשוועת להיוושע. האזהרה היא הפחד לאבד את החילוניות. אבל גרוסמן עצמו הזהיר את עצמו במוטו שבחר לפתוח בו את יצירתו הגדולה ביותר, "ספר הדקדוק הפנימי": 

והחיים את הרז באורח מסולף ורע – והללו רבים מאד – מאבדים אותו רק לגבי עצמם, ומוסיפים אף על פי כן להעבירו הלאה, כמסור מכתב חתום, בלי לדעת זאת כלל.
(ריינר מאריה רילקה 'מכתבים למשורר צעיר')

האם אין בכך כדי להסביר את הפער הבלתי נתפס בין גרוסמן הגאון הספרותי בעל הנשמה היתרה – וגרוסמן האיש הפוליטי – ששנאתו היוקדת ל"ימין" מתסכלת תמידית את קוראיו ומעריציו במחנה הלאומי והדתי?

---

 [ds1]אני יודעת אבל כך במקור (ייתכן מאד שבכוונה לא רצה לכתוב "בריאתנו"

 [ds2]במקור המילה קטועה. לא אכפת לי להשלים אותה