אין דבר כזה הטרדות מיניות

עישון כמשל

"סליחה, אכפת לך לא לעשן? זה מפריע לי"
אני לא מוכנה להודות בגיל, אבל כילדה יצא לי לומר משפטים כאלו באוטובוס ובבית הקולנוע.
זאת, משום שאז כבר יצא חוק, שאם מישהו מבקש, אז המעשן חייב להפסיק.
היום, במקומות רבים במערב- אסור לעשן אפילו בבית שלך, בבניני מגורים שאוסרים על עישון.

מה קרה?

גם כשהייתי ילדה ידעו שעישון לא בריא. אף אחד לא חשב גם שאוטובוס אפוף עשן זה לא מזיק. מאז יצאו גם מאמרים על הסיכון שבעישון פאסיבי. ואז – יצאו מאמרים אחרים שטוענים שזה בולשיט. ואז יצאו עוד מאמרים שטוענים שתעשיית הטבק שילמה ל"חוקרים" שכתבו את המאמרים ההם, ואז יצאו מאמרים שטוענים, שחברות ענק אחרות יצרו היסטריה מכוונת נגד עישון – מסיבות מסחריות משלהן. וזה המשיך ..

האמת היא, שעישון מזיק. גם עישון פאסיבי. השאלה היא עד כמה, ומה קנה המידה. כי – בסופו של יום – אלפי דברים רגילים בתכלית מזיקים, או שאומרים עליהם שהם מזיקים. אז האם עישון מזיק כל כך הרבה יותר מאשר, נניח, חימום במיקרו? או – חיים בעיר גדולה עם הרבה רכבים?

קשה להשוות. ואם כבר – אז גם קשה לשקלל את כמות הנזק אל מול איכות החיים שבהמנעות, לקזז שקרים שנאמרים מצד חברות הטאבק, או שקרים של מקדמי מכירות של עיתונים שמעוניינים ללבות הסטריה.

אנחנו חיים בעידן של עודף אינפורמציה, אינפורמציה זמינה כמו שמעולם לא היתה, ולכן גם חשופים במיוחד למניופלציות ובעצם אנחנו לא יכולים לדעת כמעט כלום.
אנחנו יודעים פחות עובדות מוכחות מאשר ידע איש המאה ה-199 שהיה עליו לכתת רגליו לספריה בעיר הגדולה כדי לרכוש עובדה מבוססת יחסית, מספר שנערך באחריות על ידי עורך מלומד.

היום, קנה המידה העיקרי הוא כמות ההסטריה שנושא צבר. קל לדמיין, שחוק שאוסר על אנשים לעשן באוטובוס אם מבקשים להפסיק, שהתקדם לחוק איסור עישון במקומות ציבוריים, שהפך לחוק לעישון בבנין מגורים – שנמצא בלב מנהטן העמוסה בתנועת רכבים – יכול להקצין לחוק שהופך כל עבריין עישון לפושע שדינו 20 שנה בכלא.

כרגע, זה נשמע מופרז. הדגש הוא על "כרגע". משום שאנחנו שוכחים לקחת בחשבון את הדינמיקה של האינוקטרינציה של היד-הנעלמה:

הרבה מאד אנשים בעולם מעלים על דעתם כל מיני רעיונות, ורוצים,כמובן, שתהיה להם תהודה. לבסוף, רעיון אחד "תופס". הוא לא בהכרח הרעיון הטוב ביותר, ולא בהכרח יש בו אמת, ואף אחד לא מבטיח לנו שרעיונות אמיתיים וטובים לא יעלמו ללא שום הד. זה פשוט ככה. יש אינספור סרטוני יוטוב מפגרים, אבל תמיד יש אחד – שצובר מיליארד צפיות. למה? ככה. תורת הכאוס.

ברגע שרעיון תופס – יש הרבה אחרים שהתפקיד שלהם הוא לרכוב על ההצלחה- המדיה התקשורתית. אם נתפס הרעין, שעישון מזיק ( ואיש לא חולק על כך) – המדיה תעצים את העניין עד לכדי הסטריה ופאניקה המונית.

ככה זה עובד

משם, יש לחץ מלמטה על מחוקקים, לחוקק חוקים האוסרים על עישון.
הטרמפיסט הבא יהיה הפוליטיקאי הצעיר והאלמוני- שירכוב על גל ההסטריה, ילבה אותה ויהפוך אז למי שקשוב ופועל לפתור את הבעיה, בניגוד למתחריו האדישים.
בעידן רשתות חברתיות- אין עלייה מטאורית יותר מאשר ליבוי הסטריה.

וכך, החברה כולה הופכת יותר ויותר קיצונית ביחס שלה לעישון.

אף אחד לא מתכנן את זה מראש, ואז מביט למטה על ההסטריה שיצר מלטף חתול ומצחקק ברשעות. כל טרמפיסט פועל למטרתו הוא, ורוכב על גל קיים כבר.

אם עיתונא, או פוליטיקאי, או חברה מסחרית שמקדמת מסטיק ניקוטין ירצו להתבלט – הם יקחו מפה את הטרמפ הבא, יעלו תוכניות דוקו שיראו לנו תינוק מסכן שנולד פגום לאם מעשנת, את מחלקת ההוספיס וסיפור אחד על אדם שהצליח בדרך הירואית להגמל מעישון, ועל אחר, שלא נגמל, ואיבד את כל חבריו

כל אלו יהיו סיפורים אמיתיים, אבל שקריים לגמרי. כי הם כולם סומכים על טריק אחד:
לבני אדם אין שום אינטואיציות לגבי סטטיסטיקה.

כך שזה נכון, שהתינוק נולד פגום בגלל עישון. אחד למאה אלף, בה בשעה, שאחד למאה תינוקות נולד פגום יותר, בגלל משהו טריוויאלי אחר, שעליו לא מדברים ולכן הוא לא קיים. אין לנו חוש לפרופורציה. אנחנו נכנסים לפאניקה שיצרו בנו סביב דבר אחד, ומתעלמים לגמרי מדברים שהיה עלינו להזהר מהם יותר.

ואז, כשהאינדוקטרינציה של היד הנעלמה הופכת את עניין העישון לשיחת היום, לאחר שכולם צפו בדוקו שהרטיט את הלב ועורר בהלה, זה עובר לרשתות החברתיות, מוקמות קבוצות אנטי-עישוניות, מתארגנת תנועה חברתית, הפגנות, לחץ חברתי. מה שיוצר בסופו של דבר אווירה -שבה – מעשן הופך להיות אוייב העם.

ואז, הילדה מהאוטובוס, אם במקרה לא היתה פה תקופה, ולא הותניתה על ידי ההסטריה הרגעית – כשהיא חוזרת ומגלה במה החברה מתעסקת – היא עלולה להיות מוכת השתוממות: זה הנושא האחד, שדווקא הוא הפך להיות כל כך חשוב?

אין דבר כזה, הטרדות מיניות

כלומר, וודאי שהתופעה קיימת. איש לא חולק על כך, וגם לא על כך שאינה תופעה נעימה במיוחד. (אם כי, אני תמיד נהניתי ממנה בעצם)

יש לתופעה הזו , כתופעה שלילית במיוחד רגע הולדת. מישהו יצר את ההסטריה פה בארץ בסביבות תקופת איציק ("הבני ז..ה שינו את הכללים ולא סיפרו לו") מרדכי.

משום שנוצרה ההסטריה, היו מי שרכבו על הגל, הקצינו אותו מאד.
משום שכך, בנות, שעד אז לא התרגשו כלל מה"הטרדות" , או ידעו היטב להתמודד איתן, החלו לחוש באמת ובתמים – שזה אכן פוגע בהן. כי זה רק עניין של גישה לדבר. התכווננות. רגישות חדשה – שאינה רק רגישות שאוסרת על התופעה אלא רגישות חדשה במובן הפוגעני. בעבר, הייתי "אטומה" לתופעה, היום היא עלולה להצליח לייצר בי טרדה ממשית. אפילו – טראומטית.

וכך, דבר מה שרובו ככולו מיסגור של תופעה קיימת, שתשומת הלב של ה"קורבן" עצמה היתה שולית עד לא נחשבת, הלכה ותפחה למימידים רציניים יותר.

נמצאו עתה אינספור "נפגעות" ( "אחת מתוך אחת"…) נשים החלו לפרש מחדש זכרונות, שהיו נטולי משמעות וקיבלו עתה משמעות טראומטית. וכך -זה הפך להיות "נכון". ובדיעבד. …
והרשו לי להתנבא, שתופעות אחרות, חמורות אין שיעור אבל שמבחינה פוליטית לא עולות בקנה אחד עם רוח התקופה -יהפכו לפתע למשהו לחלוטין נסבל.

זה קורה ממש עתה עם פדופיליה.
תופעה כל כך נפוצה באיסלם עד שמאחר שישנה תנועה עצומה להכנסת תרבות האיסלם למרכז השיח – יש על כן להנמיך את הלהבות סביב הטאבו הזה.

לא בכדי, דניאל עוז, בן של הכריז על עצמו בגאווה, שהוא פדופיל.

לתופעה הזו קוראים "נירמול" – והיא הפעולה ההפוכה מההסטריה: במקום להביא מומחים שיפחידו אנשים מעישון, מביאים ידוענים – שיהפכו תופעת שוליים שלילית – למשהו שדומה לקונסנזוס- שאמיצים וכנים מבין המובילים החברתיים אינם חוששים להודות בה

והאינדיקציה הטובה ביותר לכך – ששום דבר לא מחזיק פה מים, הכל שרירותי,ונובע מתוך הסטריה המונית ולא מתוך שיקולים מושכלים, עם קריטריונים ברורים, עם מידרוג הולם בין רע, יותר רע, עוד יותר רע או סתם שטות מפגרת היא ה"דילמה" הזו:

מה דינו של פדופיל (תופעה שהיום לפחות נחשבת לאומץ להודות שבא לך על ילדות) – שהטריד מינית (פשע מתועב) -ילדה (אומץ חברתי) ?

———————-
אין דבר כזה באמת, הטרדה מינית.
בפרשנות הנוכחית – היא לחלוטין פיקציה. שמפרנסת יפה הרבה מאד מרצות לחוגי מיגדר ולכן היא תשאר עמנו הרבה זמן, והתוצאה שלה היא כבר : יצירת עולם מאיים יותר ומפחיד יותר עבור בנות, מזה שאני חייתי בו (כשהייתי מבקשת באוטובוס לא לעשן, לעתים הייתי נענית בתגובה סקסיסטית מגעילה. אבל אני כלל עוד לא ידעתי, שעלי להעלב ממנה. אז לא נעלבתי. הבנות שלנו כבר יחוו זאת כטראומה. אמיתית. )
שנית, האישה היום חשה הרבה יותר מאויימת ויותר פגיעה. לכן, מזל שיש אירגונים נשים- שנועדו להגן על נשים מפני משהו, שפעם לא נתפס כלל כבעיה…
שלישית, כל זה מחזיר את המאבק הפמניסטי האמיתי לאחור – כל הדרך לכך שאף גבר לא ייעז להעסיק אישה, ויגיע היום, שבו נשים תפחדנה ממש לצאת מהבית, וגבר שהחמיא לאישה עלול למצוא עצמו 20 שנה בכלא…וזה יהיה הגיוני לזמנו .
גבר, בכלל, יהיה לא חוקי בעולם הזה. כבר היום זה אמנם מותר להיות גבר, אבל לא לעשות דברים שגברים עושים.